Hulín 77b — el Talmud en español

אי לטומאת נבלות

נסתפק רבי יצחק בר נפחא, הרי אף את דין זה

תנינא.

ועתה מבארת הגמרא היכן שנינו הלכות אלו:

טומאת אוכלין

אין העור מיטמא,

דתניא: העור והשליא אין מטמאין טומאת אוכלין.

עור ששלקו, והשליא שחישב עליה

-

מטמאין טומאת אוכלין.

ואם כן, מפורש שעור ששלקו מקבל טומאה.

ומביאה הגמרא את הברייתא שמתבאר בה דין טומאת נבלות:

טומאת נבילות נמי תנינא,

שהרי שנינו על שנאמר "כל הנוגע בנבלתה" -

בנבלתה ולא בעור

שלה.

ולא בעצמות

שלה,

ולא בגידין ולא בקרנים ולא בטלפים.

אלא בשר הנבלה בלבד, הוא שמטמא.

ו

על כך

אמר רבה בר רב חנא

: דרשות ומיעוטין אלו,

לא נצרכה

, לא נאמרו

אלא

רק למקרה

שעשאן ציקי קדרה

. שבישלן הרבה עם תבלינים, וקרובים הם למאכל ודומים לבשר. ועל כך חידשה התורה שאינם מקבלים טומאה. לפי שהיה מקום לומר שדינם הוא כבשר ומקבלים טומאה. אך על עור שבישלו סתם ולא באופן זה, אין מקום לומר שיקבל טומאה, ולכן המיעוט נאמר רק בכך. מדברי הברייתות הללו עולה, שעור ששלקו רבות, מקבל טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות. ושוב יש להבין במה הסתפק רבי יצחק בר נפחא?

מבארת הגמרא:

לעולם,

ספיקו הוא על

טומאת אוכלין. ו

אף ששנינו בברייתא שבבישול מרובה מקבל טומאה,

שאני עור חמור, דמאיס.

ומשום כך יש ספק בדבר אם דינו ככל עור שנתבשל ויקבל טומאת אוכלים, או שמשום מיאוסו אינו מקבל טומאה.

שנינו במשנתנו:

שליא שיצתה

מקצתה, אסורה באכילה.

אמר רבי אלעזר

: איסור זה של השליא,

לא שנו

אותו

אלא

כ

שאין עמה ולד

בחלק שנשאר בפנים הבהמה אלא רק מיחוי הוולד בלבד נמצא שם. ולכן, יש לחשוש שמא ראשו של הולד נמצא במקצת השליא יצאה לחוץ ונחשב העובר כילוד ואסורה השליא.

אבל,

אם

יש עמה ולד

בתוך השליא שנשארה בגוף הבהמה, וניכר בה ראשו ורובו של הולד, הרי שלא נולד, והוא בכלל מה שיש בתוך הבהמה, ומותר באכילה.

ו

אין חוששין ל

כך שהיה בבהמה זו

ולד אחר

נוסף על זה הנמצא בתוך השליא, ואשר יש לחשוש שהוא זה שיצא עם מקצת השליא לחוץ ומחמת כן נאסרה. אלא אין חוששין לכך והשליא הנמצאת בבהמה, מותרת.

ורבי יוחנן

חלק ו

אמר: בין

אם

אין עמה ולד

במה שנשאר בפנים,

בין יש עמה ולד

-

חוששין לולד אחר

והשליא אסורה.

מקשה הגמרא:

איני!

היאך ניתן להעמיד את מחלוקת רבי אלעזר ורבי יוחנן באופן זה?

והא אמר רבי ירמיה: לחומרא אמרה רבי אלעזר

את שיטתו. ואילו לפי המחלוקת המובאת כאן נמצא שרבי אלעזר מקל לעומת רבי יוחנן. שרבי יוחנן אוסר את השליא בין יש בה ולד ובין אין בה. ואילו רבי אלעזר מתיר כאשר יש בה ולד.

אלא אי אתמר, הכי אתמר

כך נאמרה שמועה זו:

אמר רבי אלעזר: לא שנו

שאסורה השליא באכילה בכל מקרה אפילו אם יש בה ולד בפנים,

אלא כשאינה קשורה

השליא

ב

ולד שבפנים. שבמקרה זה יש לחשוש שמא הולד השייך לשליא זו יצא כבר, והשליא אסורה כיון שחלה בה לידה [כלומר בולד שהיה בה, וממילא אסורה אף היא] ואילו הולד הנמצא בתוך הבהמה, יצאה שליתו. והשליא הנמצאת שם כעת היא של הולד שכבר יצא כאמור. ולכן אוסר רבי אלעזר.

אבל,

אם

קשורה

השליא

בולד, אין חוששין לולד אחר

שהיה שם. שהרי הקשר שבין הולד לשליא, מוכיח ששייכים הם זה לזה וממילא לא היתה כאן לידה.

ורבי יוחנן אמר: אנו אין לנו

לאסור את השליא,

אלא

כאשר נמצאה ה

שליא בלא ולד.

שאז יש לחשוש שמא הולד כבר יצא לחוץ והיתה לידה.

אבל, יש עמה ולד

בתוך גופה של האם,

בין

אם

קשורה

היא

בולד, בין אין קשורה בולד

-

אין חוששין לולד אחר.

וכל אימת שנמצאים השליא והולד בתוך גוף האם תולין לומר ששייכים הם זה לזה, ואין לאסור.

והיינו דאמר רבי ירמיה, לחומרא אמרה רבי אלעזר

את דבריו במחלוקת עם רבי יוחנן. וכפי שמוצגת המחלוקת כאן, הרי מחמיר רבי יוחנן וסובר שבכל מקרה בו אין השליא קשורה לולד, יש לאוסרה בין אם נמצא עמה בתוך האם ובין אם לאו.

מביאה הגמרא להוכיח,

תניא כוותיה דרבי אלעזר

:

אשה

המפלת מין

ולד שיש בו צורת

בהמה חיה ועוף ושליא עמהן,

הדין הוא,

בזמן שקשורה

השליא

בהן, אין חוששין ל

כך שמא היה שם

ולד אחר

שהוא בעל צורת אדם גמור, שנימוח, ויצא עם שליא זו, ואין שם "לידה" במקרה זה, והאשה לא נטמאת בטומאת יולדת. לפי שכל לידה שהולד הנולד בה אינו בעל צורת אדם, אינה לידה, ואין היולדת טמאה מחמתה. אך אם השליא

אינה קשורה בהן,

בולדות בעלי צורת בעל חי האמורות כאן, ויש לחשוש שמא בשליא זו היה ולד שהוא אדם גמור, ואשר מחמתו יש לטמאות את האשה כדין יולדת,

הריני מטיל עליה

על היולדת

חומר שני ולדות

:

א. חומר של היולדת אדם היושבת שבועיים לימי טומאה, לפי

שאני אומר

יש לחשוש

שמא נימוח שפיר

[ולד]

של שליא

זו וכבר אינו בנמצא לפנינו, ונקבה אדם היתה ולכן יושבת שבועיים בדין היולדת נקבה.

ב. מטילין עליה אף חומר אחר מחמת צורת בעל חי שהיה שם [להלן נבאר מהו חומר זה], ואף שלא נמצאה שם שליא נוספת על השליא הקיימת שבה אנו חוששין שהיה עובר אדם, ואם כן, לכאורה קשה לומר שהשליא הנמצאת היא של אדם, ואם כן, מוכח שרק בעל חי היה שם, יש לומר

שמא נימוחה שליתו של שפיר

הולד בעל צורת בעל חי. ובהחלט יתכן שהיה שם ולד אדם וולד בהמה.

ולכן מטילים באשה זו ב' חומרות. חומרת יולדת אדם נקבה כאמור, ובנוסף לכך אין לה ימי טהרה כדין יולדת אדם [שעם כלות ימי טומאתה לאחר הלידה הדין הוא שכל ארבעים יום שרואה דם אחר לידת זכר, דם זה טהור. וכן כל שמונים יום שרואה דם אחר לידת נקבה, הדם טהור] אלא כל דם שתראה אחר ימי טומאתה, טמא אף הוא. לפי שחוששין שמא לא היה שם ולד נוסף אלא רק ולד הבהמה. ולכן אין לה ימי טוהר.

מדברי הברייתא הללו מוכח כדעת רבי אלעזר שרק כאשר אין הולד קשור בשליא, חוששין להימצאותו של ולד נוסף. מה שאין כן כאשר אין הולד קשור בשליא, חוששין. ומחמירין לשתי ולדות.

שנינו במשנתנו: בהמה

המבכרת שהפילה

שליא, ישליכנה לכלבים.

מבררת הגמרא: מאי טעמא לא חוששין לקדושת בכורה שבשליא זו?

אמר רב איקא בריה דרב אמי

: עולה בידינו שמיעוט הולדות הנולדים כ'בכורים', אכן קדושים בקדושת בכור, לפי החשבון דלהלן:

א.

רוב בהמות

המבכרות,

יולדות דבר הקדוש בבכורה

במידה והוא זכר.

ו

אילו

מיעוט בהמות

המבכרות לזכר, יולדות

דבר שאינו קדוש בבכורה. ומאי ניהו

איך יתכן שיהיה זה זכר ואינו קדשו בבכורה?

נדמה.

כגון רחל המבכרת שילדה ולד הנדמה כעז. או להיפך, עז שילדה דבר הנדמה לכבש, ו'נדמה' אינו קדוש בבכורה. ודורשים זאת ממה שכתוב "אך בכור שור", עד שיהיה הוא שור ובכורו שור. ואילו אם אין הולד שור בדיוק, אינו קדוש בבכורה.

ב.

וכל היולדות,

הרי

יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות.

ואם כן,

סמוך מיעוטא ד'נדמה'

האמור, דהיינו, שמיעוט זכרים פסולים מקדושת בכורה היות והם 'נדמה',

למחצה דנקבות

מכלל הנולדים,

והוו להו

נמצא שה

זכרים

הקדושים בקדושת בכורה, הרי הם

מיעוטא.

ולכן אין חוששין לקדושת בכורה בשליא זו ומשליכין אותה לכלבים.

שנינו במשנתנו:

ו

אם היתה השליא היוצאת

במוקדשין, תקבר.

מאי טעמא

מהו טעם החילוק בין שלית הבכור לשלית המוקדשים?

רובא בר מיקדש הוא

לפי שכל ולד הנולד מן המוקדשים, בין זכר ובין נקבה, הרי הוא קדוש כמותם. ורק ה'נדמה' אינו קדוש. ונמצא שרובם המוחלט של ולדות המוקדשין, קדוש ומשום כך יש לקוברם.

שנינו במשנתנו:

ואין קוברים אותה

את שליא זו בפרשת דרכים.

אביי ורבא דאמרי תרווייהו, כל דבר שיש בו רפואה

כגון משקה או סם או לחש על המכה,

אין בו משום דרכי האמורי

ומותר.

אך אם

אין בו רפואה

ולא עושים אותו עבור רפואה הנראית לעין לצורך החולי, אלא לשם סגולה כגון כאן שקוברים בפרשת דרבים,

יש בו משום דרכי האמורי

ואסור! משום שדומה הוא לניחוש והתורה אסרה משום "ולא תעשה כמעשיהם".

שואלת הגמרא: וכי כל דבר שאין בו משום דרכי רפואה אסור?

והתניא, אילן שמשיר פירותיו, סוקרו בסיקרא

נותן בו צבע אדום,

וטוענו באבנים.

ומוכיחה הגמרא:

בשלמא

דבר זה ש

טוענו באבנים,

עושים אותו

כי היכי

דניכחוש חיליה,

כדי להחלישו. לפי שהשרת פירותיו נובעת מחמת שומנו. ואם נכחיש כוחו ונמעיט שומנו, לא ישיר פירותיו. ואם כן, ענין טבעי ומדרכי רפואת האילנות הוא. ואינו מדרכי האמורי.