Hulín 77a — el Talmud en español

חדא

-

ד

הרי

אמר רבי יוחנן: גידין

רכין, אף

שסופן להקשות

ולכאורה אינם כבשר, מכל מקום

נמנין עליהן בפסח.

כלומר, אם נמנה אדם עם חבורה כדי לאכול יחד מבהמה שהוקרבה לקרבן פסח, ולא נשאר לו אלא רק לאכול מגידין אלו, יצא ידי אכילת קרבן פסח בהם. ומוכח, שדינם כבשר כיון שעכשיו גידין רכים הם !

ועוד,

טעם נוסף להתיר את הבהמה, לפי ש

התורה חסה על ממונן של ישראל! אמר ליה רב פפא לרבה

: הרי

רבי שמעון בן לקיש

חולק על רבי יוחנן וסובר שאין נמנים על אכילת גידין אלו לקרבן פסח לפי שאינם נחשבים כבשר. ולדעתו, כיון שאינם כבשר, אם כן, אף אינם נחשבים כבשר לענין חיפוי העצם

ו

הרי

איסורא דאורייתא

של טריפה יש כאן.

ו

איך

את

רבה

אמרת "מאי ליחוש להו"?!

הרי לדעת ריש לקיש טריפה מדאורייתא היא. ואיך ניתן להתעלם מכך?

אישתיק

שתק רבה.

מקשה הגמרא:

ואמאי אישתיק

רבה? והרי יכול היה להשיב לו שבדבר זה אין הלכה כרבי שמעון בן לקיש. שהרי

האמר רבא: הלכתא כוותיה

הלכה כמו

דרבי שמעון בן לקיש,

רק

בהני תלת

בשלשה דברים. ובמחלוקת זו בענין אכילת גיד בקרבן הפסח, אין הלכה כמו רבי שמעון בן לקיש?!

ומתרצת הגמרא: אכן, בכל מקום הלכה כרבי יוחנן. אך

שאני הכא,

שונה הדבר כאן,

דהדר ביה

, חזר בו

רבי יוחנן לגביה דרבי שמעון בן לקיש,

ופסק בענין גידין רכים כרבי שמעון בן לקיש, שאין נמנים על קרבן פסח על דעת לאכול גידין אלו כיון שסופן להקשות ולא יהיו ראויים לאכילה, ולכן מחשיבין אותם כפי סופן, ואין דינם כבשר.

ומנין שחזר בו רבי יוחנן בדבר זה? לפי שמתחילה, כאשר סבר רבי יוחנן שנמנים על הגידין בפסח, סמך על דברי המשנה לקמן [קכב א]: אלו הם שעורותיהם נחשבים כבשרם וכו' ועור הראש של עגל הרך. דהיינו, שעור העגל נחשב כבשר לענין טומאת אוכין וטומאת נבילה. ואף שסופו להקשות. וכעין זה למד רבי יוחנן שאף גיד, דינו כבשר הגם שסופו להקשות.

ולבסוף חזר בו רבי יוחנן. וכפי שמובא [שם] ששאל ממנו רבי שמעון בן לקיש עור הראש של עגל הרך, מהו שיטמא? אמר לו רבי יוחנן: אינו מטמא. הקשה לו ריש לקיש, הרי לימדתנו רבינו את דברי המשנה "אלו הם שעורותיהם כבשרם - עור הראש של עגל הרך"?

דאמר ליה,

השיב לו רבי יוחנן:

אל תקניטני

ממשנה זו האומרת שעור הראש של עגל הרך הרי הוא כבשר. משום שמשנה זו,

בלשון יחיד אני שונה אותה

שנאמרה לדעת אלעזר בן יהודה. ואינה "סתם משנה" ולפיכך אין הלכה כמותה. ולכן סבור רבי יוחנן שגידין הרכים אינם כבשר, לפי שסופן להקשות. ולכן יפה הקשה רב פפא לרבה על דבריו "גידין מצטרפין לבשר". ושתק רבה על קושיא זו, כיון שאף רבי יוחנן חזר בו וסובר שאכן אין גידין חשובין כבשר, כיון שסופם להקשות.

ההוא

אותו אבר של בהמה ש

נשבר

בו

העצם ויצא

העצם

לחוץ

כלומר מחוץ הגוף,

דאישתקיל קורטיתא מיניה

ניטל מעט מן העצם שיצאה, ונפל לארץ.

אתא לקמיה

בא בעל הבהמה לפני

דאביי

לשואלו בדבר זה.

שהייה תלתא ריגלי

השהה אותו שלשה רגלים, משום שהמתין עד שיתאספו החכמים ברגל וישאלם בהוראת הדבר.

אמר ליה רב אדא בר מתנא: זיל קמיה

לך לפני

דרבא בריה דרב יוסף בר חמא, דחריפא סכיניה

חד הוא וחריף וליבו פתוח בסברא. והוא ישיבך בדבר.

אתא לקמיה

בא בעל הבהמה לפני רבא בריה דרב יוסף בר חמא, ושאלו בדבר.

השיב ו

אמר

לו:

מכדי

הרי כבר שנינו

"נשבר העצם ויצא לחוץ,

אם עור ובשר חופין את רובו - מותר"

תניא

כך שנינו בברייתא.

ומעתה, כל עוד אכן עור ובשר חופין את רובו,

מה

איכפת

לי

אם אותו העצם שיצא לחוץ

נפל,

ו

מה לי איתיה

אם נשאר שם בחוץ, וכשרה!

אמר ליה רבינא לרבא

ג' שאלות שאל ממנו:

א. אם היה הבשר החופה ומכסה את רוב העצם קרוע ותלוש חתיכות חתיכות, ואינו מחובר כיחידה אחת סביב העצם. ואם יהיה כולו

מתלקט

ומצטרף לכסות העצם, תהיה רוב העצם מכוסה,

מהו?

האם אכן נחשב זה כבשר החופה את העצם?

ב. היה הבשר החופה את רוב העצם

מתרוסס

רדוד וקלוש ולא כשאר בשר העבה ,

מהו,

האם אף בזה נחשב כיסוי?

ג. היה הבשר החופה את רוב העצם

מתמסמס

נרקב,

מהו?

דנה הגמרא:

היכי דמי

איזו דרגת ריקבון מחשיבתו כ

"מתמסמס"?

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: כל שהרופא קודרו

נוטלו בסכין בקלות, כיון שכבר פסק חיותו. ובשר זה, נחשב 'מתמסמס'.

איבעיא להו

:

א. אם

ניקב

הבשר החופה את העצם נקב קטן אשר אינו מחסר מכמות הבשר החופה,

מהו,

האם פוגם הנקב בהיות הבשר לכיסוי או לאו?

ב.

נסדק

הבשר ,

מהו?

ג.

נקלף

הבשר מחיבורו ודיבוקו לעצם, אך עדיין משמש הוא ככיסוי לעצם מלמעלה אף שאינו מחובר לה ,

מהו?

ואם נאמר שאכן אין פסול בכך שנקלף הבשר, והעיקר שמכסה הוא על העצם, יש לשאול מה יהא הדין כאשר

ניטל שליש התחתון

מעובי הבשר הסמוך לעצם, ונמצא ששני השלישים העליונים עומדים תלויים באוויר,

מהו?

מביאה הגמרא ראיה לפשוט את הספק האחרון:

תא שמע

מהא

דאמר עולא אמר רבי יוחנן: עור, הרי הוא כבשר

לענין חיפוי העצם.

והנה העור, אף כאשר אין תחתיו בשר כלל, וישנו ריוח גדול בינו לבין העצם, מכל מקום חופה עליו. כל שכן בשר, אף שנקלף ממנו השליש התחתון ונותרו שני שלישי בשר, ודאי נחשב כיסוי. דוחה הגמרא:

דלמא

יתכן שהדין שדי בכך שהעור חופה על הבשר, הוא רק במקום שמלכתחילה אין שם בשר אלא עור

דקנה משכא דידיה

כלומר שמחזיק העור בשלו. ודבוק הוא בעצם. כגון בסוף ארכובה כאשר משתפלת הרגל בברך [כלומר בחלק התחתון של העצם שהולך ונהיה דק] שאין שם בשר כלל אלא רק עור הדבוק לעצם. יתכן שרק שם כאשר חופה העור את העצם, כשר.

ואכן במקום שהיה בשר מתחילה, ונשאר רק עור ומרוחק הוא מן העצם, אינו נחשב כמכסה עליה.

אמר רב אשי: כי הוינן בי

כאשר הייתי בביתו של

רב פפי, איבעיא לן

:

אם

נקדר

נחתך הבשר שמעל השבר בסכין ונעשה חיתוך עגול

כמין טבעת,

אשר מפריד את הבשר שמעל השבר משאר הבשר שסביבו,

מהו,

האם יכול בשר זה להירפא ולחזור ולהיות שוב כחלק מן הבשר החופה את העצם, או שאין לו רפואה ואינו נחשב כמחובר וממילא אינו מהווה כיסוי לעצם?

ופשטנא

ופשטנו ספק זה

מהא דאמר רב יהודה אמר רב

:

דבר זה שאלתי לחכמים ולרופאים,

ואמרו

לי:

דרך רפואתו של בשר זה [באופן שיהיה חופה את האבר] כך הוא:

מסרטו

את הבשר [שנחתך בעיגול]

בעצם

אחרת מעלמא, ועל ידי פעולה זו, נמשך דם מן הבשר לעבר הבשר הבריא שמסביב, ועל ידי כך מתחבר חזרה

ומעלה ארוכה. אבל

אם עושה זאת על ידי

פרזלא,

כלי ברזל

מזרף זריף

חורץ חריצים בבשר, מכאיב את המכה ולא עולה רפואה באופן זה.

אמר רב פפא: והוא,

דרכי רפואה אלו המסייעים להחשיב את הבשר כבשר החופה סביב העצם, הינם רק ב

דקנה גרמא דידיה.

[שמחזיקה העצם בשלה] כלומר, שהעצם מחזיקה בבשר שסביב החיתוך, ורק כך יש רפואה למכה זו. אך אם הבשר שסביב החיתוך אינו דבוק, הרי שאין לדבר רפואה, והחיתוך מטריף. [שהרי אינו חשוב כבשר החופה על העצם].

סיכום סוגיות טריפות הרגליים וצומת הגידים:

א. בהמה שנחתכו רגליה האחוריות למעלה מן הארכובה העליונה, כלומר, בעצם הקולית [הירך], שהיא העליונה מבין שלוש עצמות הרגל, הרי היא טרפה. כך היא דעת הגאונים. אולם לרש"י [וכן היא דעת הרשב"א] אף אם נשברה העצם האמצעית [השוק] הרי היא טרפה.

ב. אם לא נחתכה הרגל לגמרי, אלא רק נשברה העצם [במקום הנ"ל], אם רוב הבשר שבמקום השבר קיים, הרי גם האבר וגם הבהמה מותרים. אולם אם אין רוב הבשר באותו מקום קיים, הן האבר והן הבהמה אסורים.

ג. למטה מן הארכובה [לדעת מן הגאונים זה למטה מן הירך ולדעת רש"י והרשב"א, למטה מן השוק], אם רוב הבשר קיים, הרגל באותו מקום כשרה [וכל שכן הבהמה]. ואם אין רוב הבשר קיים, הבהמה מותרת, אך הרגל אסורה, גזרה משום אבר מן החי.

ד. נחתכה הרגל במקום צומת הגידין ולא נחתכה צומת הגידין עמה, לדעת הגאונים המכשירין שבר בעצם האמצעית, אף במקום צומת הגידין כשרה. ואם נחתכה צומת הגידין עצמה, אף אם כל הרגל שלמה, הבהמה טרפה.

ה. נחתכה העצם התחתונה, המכונה "ארכובה הנמכרת עם הראש", הבהמה מותרת. ואם לא נחתכה לגמרי ואין רוב הבשר קיים, הרגל אסורה משום הגזירה.

ו. נשברה העצם [במקום ששבר בו מטריף] ויצאה לחוץ, אם עור ובשר חופין את רובו ורוב ההיקף של העצם, כשרה. ואם לאו, טרפה.

ז. לענין החיפוי הנ"ל, עור אינו נידון כבשר [ולדעת הרמב"ן נידון כבשר], ואף אין מצטרף עור לבשר. כלומר שזה חופה חצי וזה חופה חצי, כאמור אין הצטרפות זו מועילה.

ח. עצם עוף שנשברה ויצאה לחוץ, מועילה בו הצטרפות עור ובשר כדי לחפות השבר, לפי שעורו של עוף רך, ונידון כבשר לענין זה.

ט. אם היה הרוב בשר, והעור רק משלים, מועיל אף בבהמה.

י. נשבר העצם ויצא מיעוטו בחוץ, אף שנפל מקצתו, כשרה.

יא. אם הבשר החופה את העצם מתלקט משנים או שלושה מקומות, או שהוא מרודד, או מתמסמס, או שיש בו נקב שאין בו חסרון, או שנסדק הבשר, או שניטל ממנו שליש התחתון, או שנקלף ונפרד מעל הבשר כשהוא שלם, כל אלו הם ספק בגמרא, ודנים אותם לחומרא.

יב. נקדר כמין טבעת ונפרד משאר הבשר, כשר. שאם מסרט הבשר בעצם ומוציא ממנו דם הרי זה מתרפא ומתחבר לשאר הבשר.

בענין צומת הגידים:

יג. צומת הגידים בבהמה הם שלשה. אחד עבה ושניים דקים.

יד. מקום צומת הגידים: מעצם הערקום עד שמתפשטין אל תוך הבשר. ואורכו כשש עשרה אצבעות בבהמה גסה. ובבהמה דקה, כל שהם קשים ועבים ולבנים, הרי הם צומת הגידים. אבל כאשר מתחילים להתאדם ולהתרכך, אינם נחשבים צומת הגידים.

טו. כאמור, אחד מן הגידים עב ושנים דקים. אם נפסק הגיד העבה, כשרה, היות ונשאר עדיין רוב מנין הגידים. אם נפסקו הגידים הדקים, גם כן הבהמה כשרה. היות וישנו רוב בנין [כלומר רוב עובי והיקף הגידים]

טז. בצומת הגידים בעופות ישנם ששה עשר גידים. אם נפסק אחד מהם, הכל טרפה. לפי שאם נפסק אחד, סוף כולם ליפסק. אך אם נפסק רק רובו של אחד, כתב הרשב"א שכשרה.

יז. מקום צומת הגידים הוא מאחורי הרגל האחורית. ולדעת הראב"ד צומת הגידים היא בקדמת הרגל האחורית כלפי גוף הבהמה וחללה הפנימי.

מתניתין:

בפיתחה של משנה זו, כתב המאירי: הכונה במשנה זו להשלים בביאור החלק הרביעי [דיני הנמצא במעיה של בהמה שחוטה] והיתה ראויה להיות שנויה קודם משנת צומת הגידים, אלא שנתבלבל בה הסידור.

השוחט את הבהמה, ומצא בה שליא,

קרום עור העוטף את העובר,

נפש היפה,

כלומר מי שאינו איסטניס, שאין נפשו קצה באכילת דברים מאוסים מעין אלו,

תאכלנה.

כיון שנשחטה האם, הרי מותרת השליא באכילה, ואינה אסורה כדין אבר מן החי.

ו

מאידך, אף שמותרת באכילה, היא

אינה מטמאה לא טומאת אוכלין

, היות ואין דרך לאוכלה,

ולא

מטמאת

טומאת נבלות

, אם נתנבלה הבהמה, היות ושליא זו אינה חשובה בשר.

ואם

חישב עליה

על שליא זו לאוכלה, הרי היא

מטמאה טומאת אוכלין

באם נגע בטומאה כיון שעל ידי מחשבתו נתן בה תורת 'אוכל'.

אבל לא

מטמאה

טומאת נבלות

כיון שאינה חשובה בשר אלא כשאר אוכל בעלמא.

דין נוסף בענין שליא:

שליא שיצתה מקצתה

בעוד הבהמה בחייה -

אסורה

כל השליא

באכילה,

אף החלק הנשאר בתוך הבהמה. ואף שלא יצאה אלא מקצת השליא, ולא יתכן לומר שבתוך מקצת זה היה כל הולד ומשום כך אסור באכילה [שהרי אין זה בן פקועה, היות ויצאה השליא בתוך חיי הבהמה. ואסורה כנבלה או כאבר מן החי]. אלא משום שיתכן שבתוך המקצת שיצא, נמצא ראש העובר, ויציאת הראש חשובה כלידה, ואם כן, אין תקנה לשאר השליא אף לא על ידי שחיטת האם ומשום כך השליא אסורה. לפי שיציאת השליא היא

סימן

להימצאות

ולד באשה,

ומתייחסים ליציאתה כאל יציאת הולד,

ו

כן היא

סימן ולד בבהמה.

בהמה

המבכרת,

כלומר הרה לבכור,

שהפילה שליא

-

ישליכנה לכלבים,

ואין צורך לקוברה, ולא חוששין שמא יש בה עובר הקדוש בבכורה, כי רוב שליות של מבכרות, אין בהן בכור. לפי שיש שני ספקות בדבר:

א. מחצה מן העוברים הם זכרים ומחצה נקבות, ושמא נקבה היא זו.

ב. אף אם זכר הוא, יש לחשוש למיעוט זכרים שצורתם משונה [ענין זה יתבאר בגמרא] ופטור מן הבכורה.

ואם כן, יש לצרף מחצה נקבות, למיעוט זכרים שנשתנתה צורתם והרי לפנינו שרוב העוברים הבכורים, אינם קדושים בקדושת בכורה.

וב

שליא שיצאה מן בהמת ה

מוקדשין

כגון בהמת שלמים,

תקבר

הואיל ובין אם היא זכר ובין נקבה הרי היא קדושה. ומשום כך יש לקוברה.

ואין קוברין אותה בפרשת דרכים

לפי שדרך המנחשים היה לקבור הנפל שם, וסגולה היא בידם שלא תפיל עוד.

ו

כן

אין תולין אותה באילן, מפני דרכי האמורי.

והתורה הקדושה הזהירה על הניחוש שהוא מדרכי האמורי [שמות כג כד]: "ולא תעשה כמעשיהם"

גמרא:

שנינו במשנתנו: השוחט את הבהמה ומצא בה שליא, נפש היפה תאכלנה. שמותרת באכילה.

מבררת הגמרא:

מנא הני מילי

מנין היתר זה?

ומבארת:

דתנו רבנן,

נאמר [דברים יד ו]: "ו

כל בהמה

מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אותה

תאכלו".

ומהריבוי המשתמע בתחילת הפסוק "כל בהמה" אנו למידים

לרבות את השליא,

שאף היא בכלל "תאכלו".

אם כן,

יכול אפילו יצתה מקצתה

עדיין יהא מותר מה שנשאר בפנים, שהרי הוא עדיין בבחינת "כל בבהמה"?

תלמוד לומר: "אותה

תאכלו".

אותה

-

ולא שליתה.

אלא כאשר כל שליתה בתוכה, ונחשבת כחלק ממנה.

מקשה הגמרא: מדוע צריכה הברייתא להגיע למקור מיוחד מן הפסוק כדי לאסור שליא שיצאה.

מכדי

, הרי סברא פשוטה היא, ש

אין שליא בלא ולד,

ואף אם יצאה מקצת השליא, יש לחשוש שמא נמצא העובר ונימוח במקצת שליא זו, והרי הוא אסור ככל נבלה שלא נשחטה ? ו

למה לי קרא

מיוחד כדי לאסור זאת?

ומתרצת הגמרא: אכן מסברא יש לאסור אכילת מקצת שליא שיצתה. ואילו

קרא, אסמכתא בעלמא

הוא. ועיקר הפסוק לא בא אלא ללמדנו שהחותך מן הטחול והכליות שבה, אסור לאוכלם וזהו שדורשים מ"אותה". אותה שלמה ולא חסרה. שדבר המחסר ממנה, לא הותר בכללה.

שנינו במשנתנו:

ואינה מטמאה

לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות.

בעי רבי יצחק בר נפחא: עור

של

חמור

שהוא קשה ומאוס

ששלקו

, בישלו בישול רב וממושך,

מהו?

האם הוכשר לקבל טומאה?

ודנה הגמרא בספק זה:

למאי,

על איזה טומאה נשאלה שאלה זו?

אי לטומאת אוכלין

נסתפק רבי יצחק בר נפחא, הרי כבר

תנינא,

שנינו את דינו של עור חמור המבושל [ולהלן מובאת הברייתא השונה דין זה].