Hulín 140a — el Talmud en español

תא שמע

מדברי הכתוב בדניאל [פרק ד]:

"ובענפוהי

[של האילן]

ידורון צפרי שמיא",

והרי ודאי שגם צפרים טמאות מתקבצות ודרות באילנות. ומוכח שגם צפרים טמאות נכללות בשם "צפור"?!

דוחה הגמרא:

"צפרי שמיא" איקרו

גם הטמאין, אבל

"צפרי" סתמא

בלי שם לואי

\-

לא איקרו

טמאין אלא רק טהורין.

תא שמע

: מהכתוב בפרשת סימני טהרה וטומאה בבהמות ועופות [דברים יד יא]

"כל צפור טהורה

תאכלו". ומכך שהוצרך הכתוב לומר "צפור טהורה", ולא אמר "צפור" סתם,

מכלל, דאיכא

גם צפור

טמאה,

והוצרך ללמד שדווקא צפור טהורה תאכלו ולא טמאה.

דוחה הגמרא:

לא

תדייק כך. אלא,

מכלל דאיכא

צפור אחרת

אסורה,

ואותה לא תאכלו, אך אין הכוונה לציפור טמאה.

ודנה הגמרא:

מאי היא

אותה צפור שהוצרך הכתוב לאוסרה?

אי טרפה,

הרי

בהדיא כתיב

שהיא אסורה באכילה, שנאמר "נבלה וטרפה לא יאכל".

ואי ב

צפור ה

שחוטה ד

צפורי

מצורע

שהיא אסורה בהנאה, הרי

מסיפא דקרא נפקא,

כי נאמר יתור בפרשת סימני טהרה [שם יב]

"וזה אשר לא תאכלו מהם"

-

לרבות שחוטת מצורע.

[אבל הצפור המשולחת של מצורע ודאי מותרת באכילה, כי אילו לא היתה מותרת, לא היתה אומרת התורה לשלחה, שהרי יכולין להכשל בה בני אדם שימצאוה, שלא יידעו שהיא משולחת דמצורע ויאכלוה] .

ומבארת הגמרא:

לעולם בשחוטה דמצורע, ו

הוצרך הכתוב לומר פסוק נוסף לאוסרה, כדי

לעבור עליו בעשה ובלא תעשה,

כי מהפסוק "וזה אשר לא תאכלו מהם", שמענו רק לא תעשה. ואילו הרישא של הפסוק מלמדת שיש בו גם לאו הבא מכלל עשה. כי מכלל העשה של "כל צפור טהורה תאכלו" משמע, דווקא טהורה תאכלו, אבל טמאה לא תאכלו, ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא.

ומקשה הגמרא: אם כן, למה העמידו את הפסוק בציפור השחוטה של מצורע?

ולוקמה בטרפה, ו

נבאר שהוצרך לומר פסוק נוסף, כי אף על גב שאיסור טריפה נאמר מפורש בתורה, בא הכתוב ללמד

לעבור עליו בעשה ולא תעשה?!

ומתרצת הגמרא: כיון שהוא מקרא סתום, ואין אנו יודעין במה הוא מדבר, אם בשחוטה של מצורע או בטרפה, הרי הוא

"דבר הלמד מענינו",

דהיינו מהענין שהוא כתוב בו,

ו

מקרא זה

בענינא דשחוטה דכתיב.

שהרי הוא נאמר בפרשת צפור טהורה הנאכלת, והיא צפור שהותרה בשחיטה. ולכן הוא נדרש שהוא בא לאסור שחוטה של מצורע, שהיא בכלל "ציפור השחוטה", ולא טרפה, שאינה שחוטה.

תא שמע: מדכתיב

בצפורי מצורע

"שתי צפרים חיות". מאי "חיות"? לאו, ש"חיות בפיך",

שמותרות לפיך, דהיינו טהורות.

מכלל, דאיכא

מיני צפורים שהם "

לאו שחיות בפיך",

אלא טמאות?!

דוחה הגמרא:

לא. מאי "חיות"? שחיין ראשי אברים שלהן.

ובא הכתוב למעט שלא יקח המצורע צפרים מחוסרי אבר לטהרתו.

תא שמע מסיפא

דקרא:

"טהורות". מכלל דאיכא

צפרים

טמאות!

דוחה הגמרא:

לא. מכלל דאיכא

צפרים

טרפות.

ובא הכתוב לומר שאינן כשרות לצפור השחוטה של מצורע, אף על פי שנשחטת מחוץ למחנה, ואינה קרבן, [ולצפור המשולחת ודאי אינן כשרות, כי לא אמרה תורה שלח לתקלה].

אך תמהה הגמרא: למה צריך למעט

טרפות?!

הרי

מ

דכתיב

"חיות" נפקא!

הניחא למאן דאמר טרפה חיה,

לפיכך לא התמעטה טרפה מהכתוב "חיות", כי גם טריפה חיה היא.

אלא למאן דאמר טרפה אינה חיה, מאי איכא למימר?

ועוד, בין למאן דאמר טרפה חיה, בין למאן דאמר אינה חיה,

הרי

מדתנא דבי רבי ישמעאל נפקא

לפסול טרפה לצפרי מצורע!

דתנא דבי רבי ישמעאל: נאמר "מכשיר",

אשם מצורע וחטאות זבין ויולדות, שבא להכשיר באכילת קדשים,

ו"מכפר",

חטאות ואשמות הבאין לכפר, הנעשים

בפנים

בעזרה.

ונאמר מכשיר,

צפרי מצורע הבאין לטהר,

ומכפר,

שעיר המשתלח, הנעשין

בחוץ. מה מכשיר ומכפר האמור בפנים, עשה בו מכשיר כמכפר,

שהרי גם אימוריהן של מכשירין קריבין כמכפרין.

אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ, עשה בו מכשיר כמכפר.

וכשם ששעיר המשתלח טרפה פסול, כי צריך שיהיו שני השעירים ראויים לקרבן לה' קודם שמפיל עליהם את הגורל [איזה לקרבן לה' ואיזה לעזאזל], כך גם טריפה פסולה לצפורי מצורע.

ואם כן, אין צורך בפסוק נוסף למעט טרפה בצפורי מצורע?!

אלא, אמר רב נחמן בר יצחק

: "טהורות" נאמר

למעוטי צפורי עיר הנדחת.

ומבארת הגמרא:

למאי?

לאיזה צפור מצפרי המצורע צריך מיעוט כדי לפסול בה צפורי עיר הנדחת?

אי לשילוח,

שלא יקח צפור עיר הנדחת לצורך צפור המשתלחת של מצורע, הרי פשיטא הוא!

שהרי

לא אמרה תורה "שלח" לתקלה!

ואם ישלח צפור עיר הנדחת, שמא יצודו אותה אחר השילוח, ולא ידעו שהיא הצפור השתלחת דמצורע, ויכשלו באכילתה, והרי היא אסורה בהנאה!

אלא

ודאי

לשחיטה.

המיעוט נצרך שלא יקחנה כצפור השחוטה, שאין בה תקלה, שהרי יכול לשרפה אחר השחיטה .

רבא אמר: האי

"טהורות", בא

למעוטי שלא לזווג לה

לצפור החיה המשתלחת של מצורע זה אחר שנטהר, צפור

אחרת

לשם מצורע אחר

קודם שלוחיה של הראשונה.

כי כך משמעות הכתוב: "טהורות", מכלל שיש אסורות. ואלו הן: צפור המשתלחת של מצורע.

ומבארת הגמרא:

למאי,

איזה שימוש יכול המצורע השני לעשות בצפור של הראשון?

אי לשחיטה,

פשיטא שאסור לזווגה לצפור המשתלחת של השני, כי

הא בעיא שילוח

משום מצורע ראשון?!

אלא לשילוח.

וסלקא דעתא שיכול לשלחה פעם נוספת לשם מצורע אחר, ולכך הוצרך הכתוב ללמד שלא יקח מצפרי הראשון .

רב פפא אמר

: "טהורות" בא

ל

מעט

צפורים שהחליפו

אותן

בעבודה זרה,

שמכר עבודה זרה לגוי עובד כוכבים, וקבל את הצפורים תמורתה. והן אסורות משום

דכתיב "והיית חרם כמוהו",

ודרשינן:

כל מה שאתה מהייה הימנו,

מעבודה זרה, יהא

כמוהו.

ומבארת הגמרא:

למאי

הוא רוצה להשתמש בצפורים אלו,

אי לשילוח,

הרי

לא אמרה תורה שלח לתקלה,

וצפור זו אסורה בהנאה?!

אלא לשחיטה,

ועל כך נאמר הפסוק ללמד שאסור לשחוט צפור זו לשם שחוטה דמצורע.

רבינא אמר: הכא במאי עסקינן, בעוף שהרג את הנפש,

ומלמד הפסוק שהוא פסול לצפרי מצורע.

ודנה הגמרא:

היכי דמי?

אי דגמר דינא

בבית דין להרגו, הרי

בר קטלא הוא!

ואם כן פשיטא שאינו ראוי לא לשילוח ולא לשחיטה, שהרי דינו בסקילה?

אלא

על כרחך מדובר

קודם גמר דינא.

ולמאי

רוצה המצורע להשתמש בעוף הזה?

אי לשילוח,

הרי

בעי לאתויי

את העוף

לבי דינא וקיומי

בו

"ובערת הרע מקרבך",

והיאך יוכל לשלחו לחפשי?!

אלא

בהכרח, הוא צריך לו

לשחיטה.

וסלקא דעתא שיוכל לקיים בו "ובערת הרע מקרבך" על ידי שישחטנו לשם מצורע, שהרי סוף סוף הוא מבוער מן העולם, ועל כך אמר הכתוב שאסור .

שנינו במשנתנו:

עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור.

מקשה הגמרא:

בשלמא עוף טמא רובץ על ביצי טהור,

פטור מלשלח, משום ד

בעינן "צפור"

-

וליכא,

שהרי עוף טמא אינו נקרא "צפור".

אלא עוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא,

למה פטור משילוח,

הא "צפור" הוא?!

מתרצת הגמרא:

כדאמר רב כהנא

בעניין אחר, שדרשו: "ואת הבנים

תקח לך", ולא לכ לבי ך! הכא נמי, "תקח לך", ולא לכלבים.

וביצי עוף טמא הרי אינן ראויין לו אלא רק לכלביו.

והיכא איתמר דרב כהנא?

אהא דתניא

: אם היתה ה

אם טרפה, חייב בשילוח.

אבל אם ה

אפרוחים טרפות, פטור משילוח.

מנא הני מילי?

אמר רב כהנא: דאמר קרא "תקח לך", ולא לכלביך.

ואפרוחי טריפה אינם ראויים אלא לכלביו.

מקשה הגמרא:

ולהקיש אם טרפה לאפרוחים,

ונלמד כך:

מה אפרוחים טרפות פטור משילוח, אף אם טרפה נמי

יהא

פטור מלשלח?!