Hulín 139b — el Talmud en español

יכול אף זה,

ערכין, יהא

כן,

שיפטר משעת הפרשת המעות?

תלמוד לומר "ונתן את הערכך, וגו'." חולין

הן

עד שיבאו לידי גזבר.

כי "ונתן" משמע שרק משעת נתינה מפטר.

חזינן, שגם ערכין חייב באחריותן!

אלא, אי איתמר

מימרא דרב המנונא,

הכי איתמ ר

:

אמר רב המנונא: הכל מודים בערכין, דאף על גב דלא אמר

"הרי

עלי", מיחייב

באחריותן.

מאי טעמא?

דכתיב "ונתן את הערכך".

משמע,

חולין הן בידך עד שיבאו לידי גזבר.

שנינו במשנה:

חומר בכסוי וכו'.

תנו רבנן

: כתיב

"כי יקרא קן צפור לפניך

וגו'".

מה תלמוד לומר

[מה מלמדנו פסוק זה]?

לפי שנאמר "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך".

ולכאורה מכפילות הלשון "שלח תשלח",

יכול

שמצוה על כל אדם ש

יחזור

[יחפש]

בהרים וגבעות כדי שימצא קן

לקיומי למצוה?

תלמוד לומר "כי יקרא", במאורע

שנקרה

לפניך

דווקא, ולא שתחזור אחריו .

"קן"

-

מכל מקום,

ואפילו אם יש בקן אפרוח אחד או ביצה אחת - חייב [כמתניתין דלקמן].

ומתיבת

"צפור"

דרשינן שדווקא ב

טהורה

חייב בשילוח

ולא

ב

טמאה

[כדלקמן בגמרא].

"לפניך"

לרבות קן הנמצא

ברשות היחיד,

וכגון בפרדס ובחצר שאינה משתמרת, ששם אינו נחשב "מזומן".

"בדרך"

-

לרבות

קן הנמצא

ברשות הרבים

4 .

קן הנמצא

באילנות מנין

שחייב בשילוח?

תלמוד לומר "בכל עץ".

קן הנמצא

בבורות שיחין ומערות מנין? תלמוד לומר "או על הארץ".

והוינן בה:

וכי מאחר שסופנו לרבות כל דבר

מדכתיב "בכל עץ או על הארץ", קרא ד

"לפניך בדרך" למה לי?

ומבארינן: מקרא זה בא

לומר לך, מה דרך שאין קנו בידך,

שאינו מזומן ואינו קנוי לך אלא ברשות הפקר הוא,

אף כל

בעינן

שאין קנו בידך. מכאן אמרו: יוני שובך ויוני עלייה שקננו בטפיחין

[מקומות בחומה שנותנין בהן קערות קטנות]

ובבירות

[דירות ומגדל עיר],

ואווזין ותרנגולין

שמרדו ו

קננו בפרדס

-

חייב בשילוח,

שהרי עתה אין הקן בידך.

אבל קננו בתוך הבית, וכן יוני הרדסיאות

[יתבאר לקמן] -

פטור משילוח

5 .

אמר מר: מה דרך שאין קנו בידך, אף כל שאין קנו בידך.

והוינן בה:

הא

קרא ד"דרך"

למה לי?

הא

מ"כי יקרא" נפקא

הך דרשה

! "כי יקרא"

-

פרט למזומן!

ועוד,

קרא ד

"לפניך" למה לי?

אלא,

קרא ד

"לפניך" לאתויי שהיו לפניך

דהיינו שהיו שלו,

ו

אחר כך

מרדו.

וקרא ד

"בדרך"

אתא ל

כדרב יהודה אמר רב. דאמר רב יהודה אמר רב: מצא קן בים,

כגון ששטף הים אילן, והיה בראשו של האילן קן -

חייב בשילוח. שנאמר "כה אמר ה' הנותן בים דרך וגו'",

חזינן מהאי קרא דים אקרי דרך.

מקשה הגמרא:

אלא מעתה, מצא קן בשמים,

דהיינו עוף שנושא קן, ושמים נמי איקרו דרך,

דכתיב "דרך נשר בשמים", הכי נמי דמיחייב בשילוח הקן?

מתרצת הגמרא: שמים

"דרך נשר" איקרי,

אבל

"דרך" סתמא

-

לא איקרי.

אמרי ליה פפונאי לרב מתנה: מצא קן בראשו של אדם, מהו,

האם חייב בשילוח או לא?

אמר

להם: כתוב

"ואדמה על ראשו".

ומשמע מלשון הכתוב שנקט "אדמה" ולא "עפר", כי אף על גב שהוא על ראש אדם ולא על הארץ, נחשב כמחובר לארץ משום שגם אדם נחשב כארץ .

עוד שאלו פפונאי את רב מתנה:

משה מן התורה מנין,

היכן נרמז שעתיד להיות משה רבינו, קודם שמפורש בקרא?

אמר להם: כתוב [בראשית ו ה]

"בשגם הוא בשר".

"בשגם" בגימטריה 345 כגימטריא של "משה". ועוד כתוב שם "והיו ימיו מאה ועשרים שנה", רמז לאדם שיבוא ויהיו ימיו מאה ועשרים שנה.

עוד שאלוהו: רמז למעשה

המן מן התורה מנין?

אמר להם: דכתיב

"המן העץ"

רמז שיתלוהו על העץ.

רמז למעשה

אסתר מן התורה מנין?

אמר להם: מדכתיב

"ואנכי הסתר אסתיר".

רמז שבימי אסתר יהיה הסתר פנים .

רמז לגדולת

מרדכי מן התורה מנין?

דכתיב: "מר דרור"

שהוא ראש לבשמים שבקטורת,

ומתרגמינן "מירא דכיא".

ו"מירא דכיא" דומה ל"מרדכי", רמז לגדולתו שהיה ראש לצדיקים ואנשי כנסת הגדולה.

שנינו במשנתינו:

ואיזהו שאינו מזומן וכו'.

רבי חייא ורבי שמעון, חד

מהם

תני "הדרסיאות", וחד

מהם

תני "הרדסיאות".

ומבארינן:

מאן דתני "הרדסיאות"

-

על שם הורדוס

נקראו כך, שהוא התעסק בגידולן.

ומאן דתני "הדרסיאות"

-

על שם מקומן

נקראו כך.

אמר רב כהנא: לדידי חזיין

אני ראיתי את בני בניהם של אותן יוני הורדוס,

וקיימן

[והיו עומדות]

שיתסר דרי

[שש עשרה שורות]

בפתי מילא

[כל שורה ברוחב מיל].

והוה קרא

[והיו קוראות]

קירי קירי

[אדוני אדוני].

הוה חד מינייהו דלא הוה קרי

[שלא היתה קוראת]

קירי קירי

כחברותיה.

אמר לה חברתה: סומא

[שוטה בלא ראות]

! אמרי

גם את

קירי קירי

כמונו!

אמרה לה

ההיא יונה:

סומא! אמרי

את

קירי בירי

[עבד]! לפי שהורדוס בתחילה עבד היה, ואחר כך מרד.

באו עבדים שנשתיירו מעבדי הורדוס,

אתיוה

את אותה יונה

ושחטוה.

אמר רב אשי, אמר לי רבי חנינא

: מה שאמר רב כהנא שראה את אותן יונים שעשו כך -

מילין

[דברי רוח] בעלמא הן! שהרי לא יתכן שדיברו היונים כך.

מקשה הגמרא: "

מילין" סלקא דעתך?!

והרי רב כהנא אמר שהוא ראה דבר זה, ואם כן ודאי שראה כמו שאמר!

אלא אימא במילין

על ידי כשפים דברו אותן יונים.

שנינו במשנתינו:

עוף טמא פטור מלשלח.

מנא הני מילי?

אמר רבי יצחק: דאמר קרא "כי יקרא קן צפור לפניך". "עוף" משמע לן בין טהור בין טמא,

אבל

"צפור", טהור אשכחן דאיקרי צפור, טמא

-

לא אשכחן דאיקרי צפור.

וכיון שכאן נאמר "צפור" - משמע שדווקא טהור חייב בשילוח ולא טמא .

תא שמע

: מהכתוב "פן תשחתון ועשיתם לכם וגו'

תבנית כל צפור כנף",

ופסוק זה מדובר גם בצפור טמאה, שהרי ודאי התורה אסרה לעשות גם תבנית צפור טמאה.

מאי לאו,

כך נדרש הפסוק:

"צפור"

-

בין טהור בין טמא, "כנף"

לרבות

חגבים!

ודחינן.

לא. "צפור"

-

טהור

דווקא משמע כדלעיל.

"כנף"

לרבות עוף

טמא וחגבים.

תא שמע: מדכתיב

"הללו את ה' מן הארץ וגו'

החיה וכל בהמה רמש וצפור כנף".

ופסוק זה ודאי מדובר גם בטמאה, כי גם צפור טמאה מהללת את ה',

מאי לאו, "צפור"

-

בין טהור בין טמא

משמע,

ו"כנף"

לרבות

חגבים,

ומוכח כי "צפור" משמעו גם טמא!

ודחינן:

לא. "צפור"

-

טהור

דווקא משמע.

"כנף"

לרבות עוף

טמא וחגבים.

תא שמע

מדברי הכתוב לגבי בעלי החיים הבאים אל התיבה,

"כל צפור כל כנף". מאי לאו כדמקשינן,

ש"צפור" משמעו גם עוף טמא, שהרי גם עופות טמאין באו לתיבה, ו"כנף" לרבות חגבים?!

ודחינן:

לא. כדמשנינן,

שמ"כנף" למדנו טמא וחגבים.

תא שמע

: מדכתיב בענין גוג ומגוג

"ואתה בן אדם אמור לצפור כל כנף וגו'

האספו מסביב על זבחי אשר אני זבח לכם וגו' ואכלתם בשר ושתיתם דם".

מאי לאו כדאקשינן,

ד"צפור" משמע אפילו טמאין, דהא ודאי גם לטמאים קרא, ו"כנף" לרבות חגבים?

ודחינן:

לא. כדשנינן,

דמ"כנף" מרבינן טמא וחגבים.