Jaguigá 8a — el Talmud en español

ומוכיחה הגמרא:

אלמא, קסבר

תנא דמתניתין:

חגיגת ארבעה עשר

-

לאו דאורייתא

היא, ולפיכך היא באה אף מן המעשר.

אמר מר

: וחגיגת יום טוב הראשון: בית שמאי אומרים מן החולין,

בית הלל אומרים מן המעשר

:

ותמהינן על דברי בית הלל:

אמאי

באה החגיגה אפילו מן המעשר? והרי קרבן חגיגה,

דבר שבחובה הוא, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין?!

אמר עולא

: לעולם אין באה החגיגה אפילו לבית הלל אלא מן החולין, ולא התירו בית הלל להביאה מן המעשר אלא

ב

אופן של

"טופל

" [מחבר, לשון: נטפל] מעשר לחולין ומביא.

ומפרשת הגמרא כיצד הוא טופל:

חזקיה אמר: טופלין בהמה

של מעשר

לבהמה

של חולין.

והיינו, אם יש לו הרבה אנשים שהוא צריך להאכילם בשר חגיגה, ואין להם סיפוק בבהמה אחת, יביא בהמה אחת לקרבן חגיגה מן החולין, ושאר הבהמות יביא מן המעשר. ואף על פי שכל הקרבנות שמביא ביום ראשון שם חגיגה עליהן, כבר יצא ידי חובה בראשונה מן החולין, ועתה רשאי להוסיף ולהביא מן המעשר [רש"י].

ואין טופלין

מחברים

מעות

מעשר

למעות

חולין, לקנות בהמה גדולה.

ורבי יוחנן אמר

איפכא:

טופלין מעות למעות, ואין טופלין בהמה לבהמה

.

תניא כוותיה דחזקיה

, ו

תניא כוותיה דרבי יוחנן

.

תניא כוותיה דרבי יוחנן

, שאמר: אין טופלין אלא מעות: כתיב: "ועשית חג [לשון חגיגה] שבועות לה' אלהיך,

מסת

[לשון חולין הוא] נדבת ידך, אשר תתן כאשר יברכך ה' אלהיך".

"מסת" -

מלמד

הכתוב

שאדם מביא חובתו מן החולין

.

ומנין שאם רצה לערב

[לטפול] עם החולין מעשר שני הרי הוא

מערב

[טופל]?

תלמוד לומר

: "ועשית,

כאשר יברכך ה' אלהיך

". ומשמע ועשית מכל אשר יברכך, אפילו מן המעשר.

ומדאמר לשון "מערב" משמע שטופל מעות למעות ומערבן בבהמה אחת. אבל כשטופל בהמה לבהמה אין כאן עירוב, שכל בהמה עומדת לבדה, והיינו דתניא כוותיה דרבי יוחנן.

תניא כוותיה דחזקיה

:

"מסת

" -

מלמד, שאדם מביא חובתו מן החולין

.

ונחלקו בדבר בית שמאי ובית הלל.

בית שמאי

שאוסרים טפילה במעות מעשר -

אומרים: יום ראשון

, שהוא מביאו לשם חגיגה, אינו מביא אלא

מן החולין

.

מכאן ואילך

, שהוא מביאו לשם שמחה, שהיא באה כל שבעת הימים, הרי זה מביא אף

מן המעשר

.

ובית הלל

המתירים טפילה במעות מעשר -

אומרים: אכילה ראשונה

, כלומר: בהמה ראשונה יביא

מן החולין

, ו

מכאן ואילך

, ואפילו בו ביום, יביא לחגיגה אפילו

מן המעשר

.

ושאר כל ימות הפסח

[חוץ מיום ראשון] שאינן אלא לשמחה, הרי

אדם יוצא ידי חובתו במעשר בהמה

אם יש לו. וכל שכן שקונה שלמים במעות מעשר שני [רש"י].

אבל ביום טוב, אפילו כשמביא לשמחה, אינו יוצא במעשר בהמה, ומפרש טעמא לקמן.

הרי למדנו כחזקיה, שלא התירו בית הלל אלא להביא בהמה אחרת מן המעשר, אבל באותה בהמה עצמה אין טופלין מעות מעשר. ועתה דנה הגמרא בהא דאמר "ושאר כל ימות הפסח, אפילו במעשר בהמה". ומשמע, אבל ביום טוב, אפילו לשמחה לא יביא מעשר בהמה:

ביום טוב

-

מאי טעמא לא

יביא מעשר בהמה לשמחה?

אמר רב אשי

: משום גזירה,

דילמא אתי לעשורי

מעשר בהמה

ביום טוב. ואי אפשר

לעשר ביום טוב משום סקרתא

[צביעה בצבע אדום].

שהדרך לעשר מעשר בהמה הוא: פותח אדם את הדיר, ומעביר את כל הבהמות בפתח צר, תחת השבט עם הצבע שבידו, וכאשר יוצא העשירי, צובעו, ואומר "הרי זה מעשר".

חסר טקסט

ועתה מפרשת הגמרא את הלימוד של הכלל "כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין" מלשון "מסת":

והוינן בה:

מאי

כיצד

משמע דהאי "מסת

"

\-

לישנא דחולין הוא?

ומשנינן: משום

דכתיב "וישם המלך אחשורוש מס על הארץ

".

שנינו במשנה:

ישראל יוצאין ידי חובתן

במצות שמחה

ב

אכילת בשר

נדרים ונדבות: תנו רבנן

: כתיב:

"ושמחת בחגך

" -

לרבות כל מיני שמחות לשמחה!

ומשמע שלא נצטוינו אלא בשמחה, שיהיה לנו בשר לאכול, ולא בהקרבת קרבן מיוחד לשמחה. ולכן אפשר לצאת ידי חובת שמחה גם בבשר נדרים ונדבות.

חסר טקסט

מכאן אמרו חכמים: ישראל יוצאין ידי חובתן

במצוות שמחה בחג,

בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה

.

והכהנים

יוצאים ידי חובת שמחה,

בחטאת באשם ובבכור ובחזה ושוק

.

יכול

יצא ידי חובת שמחה

אף בעופות ובמנחות?

תלמוד לומר: "ושמחת בחגך

".