Behorot 46b — el Talmud en español

גמרא:

אמר שמואל

:

אף על גב שבולד בן קיימא הוצאת הראש לבד חשובה פטירת רחם ולידה, ואין הבא אחריו חשוב בכור, מכל מקום

אין הראש

לבדו

פוטר

את הרחם

בנפלים

שאינם בני קיימא, עד שיצאו ראשם ורובם. נמצא, שאם הוציא נפל - שלא כלו לו חדשיו - את ראשו כשהוא חי ושוב החזירו, או שהוציא בן תשעה את ראשו מת, וקדמו אחיו ויצא, הרי השני בכור לכהן.

ומפרש שמואל:

מאי טעמא?

משום שנאמר [בראשית ז כב]: "

כל אשר נשמת רוח חיים באפיו

", ודרשינן: הלך אחר אפיו, דהיינו, ראשו, וללמד:

כל היכא ד

"

נשמת רוח חיים באפיו

" - והיינו שהוא בן קיימא -

הוא דחשיב רישיה

[חשוב ראשו לבדו לעשותו ילוד], אבל

אידך

מי שאינו בר קיימא -

לא חשיב רישיה

לבדו לעשותו ילוד, עד שיצא גם רובו.

ומקשינן על שמואל ממשנתנו, דהרי

תנן

:

איזה הוא בכור לנחלה ואינו בכור לכהן:

הבא אחר נפלים שיצא ראשו חי, ו

אחר

בן תשעה שיצא ראשו מת

.

קתני מיהא

: "שיצא

ראשו

", הרי מבואר, שאף מי שאינו בר קיימא פוטר את הרחם ביציאת ראשו לבד, ודלא כשמואל!? ומשנינן:

מאי

"יצא

ראשו

" -

רובו

.

ומקשינן עלה:

וליתני

במשנה "

רובו

" ולמה שנינו "ראשו"!?

ומפרשינן:

בדין הוא דאיבעי ליה למיתני רובו

[אכן מן הראוי היה לומר גבי הבא אחר הנפל שאינו בכור לכהן רק כשיצא רובו] " -

ו

מיהו

איידי דקא בעי למיתנא סיפא

"הבא אחר...

בן תשעה שיצא ראשו מת

", ובסיפא לא רצה התנא לשנות "רובו", ואף על גב שכך הוא האמת לשמואל שאינו פוטר אלא ברובו, משום שרצה התנא להשמיענו:

טעמא דראשו מת

הוא דחשיב הבא אחריו בכור לנחלה,

הא

יצא

ראשו

ומיהו יצא כשהוא

חי, הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא הוי

שבכל מקום לידת הראש לידה היא ואף שלא יצא כולו, לפיכך

תנא רישא נמי

"

ראשו

".

ומקשינן:

ומאי קא משמע לן!?

כלומר, הניחא אם דלא כשמואל ו"ראשו דוקא" אם כן, לכן נקט התנא ברישא "ראשו" כדי להשמיענו דלא כשמואל -

אבל אם כדבריך, שבאמת אין הראש לבדו פוטר, וכוונת המשנה היא לרובו, ולא נקט התנא בסיפא "ראשו" אלא להשמיענו

דכיון דמפיק ליה רישיה

[משהוציא ראשו]

הוה ליה לידה

ואין הבא אחריו בכור לנחלה, הא כבר

תנינא

לה במשנה במסכת חולין [סח א] לענין בן פקועה [והוא עובר שנמצא במעי אמו השחוטה] הניתר בשחיטת אמו:

הוציא

העובר את

ראשו

קודם שחיטת אמו,

אף על פי שהחזירו הרי זה כילוד

, ושוב אינו ניתר בשחיטת אמו -

הרי כבר שמענו שיציאת ראשו בבהמה והוא הדין באדם הוי לידה!?

וכי תימא

:

אשמועינן

במסכת חולין שיציאת הראש הוי לידה ב

בהמה, וקא משמע לן

הכא דגם

באדם

הוי לידה, ולכך הוצרך להשמיענו דין זה בבהמה לחוד ובאדם לחוד, משום:

דאדם מבהמה לא יליף, דלית לה פרוזדור

. כלומר, אין הרחם שלה בין ירכותיה, הלכך חשוב יציאת הראש כלידה שהרי גלוי הוא, אבל באשה שירכיים שלה מכסים את הרחם [והוא הפרוזדור], היה מקום לומר שאין יציאת הראש לאותו פרוזדור מכוסה חשובה כלידה.

ומאידך:

בהמה מאדם

נמי

לא ילפא

שתהא יציאת הראש חשובה לידה,

משום

דשאני אדם

דחשיב פרצוף פנים דידיה

[ראשו ופרצופו חשובים הם, מה שאין כן פרצוץ הבהמה].

מכל מקום תיקשי:

הא

דבאדם הוי יציאת הראש לידה -

נמי תנינא

לה במשנה במסכת נדה [כח א] לענין טומאת יולדת:

יצא

העובר

כדרכו

[היינו שיצא ראשו תחילה]: אין אמו מיטמאה טומאת לידה

עד שיצא רוב ראשו, ואיזהו רוב ראשו, משתצא פדחתו

[מצחו]. הרי למדנו שיציאת הראש באדם חשובה לידה, ומונין ימי טומאה וטהרה של יולדת מיום שהוציא העובר את ראשו -

ו

תיובתא דשמואל

, כי למה הצרכה גם משנתנו להשמיענו כן, כיון שלדעת שמואל בהכרח זה הוא עיקר החידוש של המשנה.

ומסקינן: אכן

תיובתא

, ולעולם אף בנפלים פוטר הראש לבדו את הרחם.

אמר רבי שמעון בן לקיש

:

יציאת ה

פדחת

[מצח] של העובר

פוטרת בכל מקום

, שיהא חשוב כילוד ביציאת הפדחת לבדה,

חוץ מן ה

בכור ל

נחלה

, שאם לא יצאה אלא פדחתו של ראשון, הרי הבא אחריו בכור הוא.

שואלת הגמרא:

מאי טעמא

שונה דין הנחלה? ומפרשינן: משום ד"את הבכור...

יכיר

"

אמר רחמנא

, ללמד, שאין חשוב בכור אלא אם יצא ראשו כדי הכרה, וסובר ריש לקיש שביציאת פדחת עדיין אין להכירו עד שיצאו פניו.

ורבי יוחנן אמר

:

אפילו

לענין בכור

לנחלה

חשובה יציאת הפדחת לבד כלידה, שכבר ביציאת פדחת חשוב הכרה, ואם הוציא הראשון את פדחתו והחזירה, וקדמו שני ויצא, אינו בכור.

שואלת הגמרא: "פדחת פוטרת

בכל מקום

" - שאמר ריש לקיש -

לאתויי מאי

[מה בא זה לרבות]?

ומפרשינן:

לאתויי הא דתנו רבנן

:

גיורת שיצאה פדחת ולדה בהיותה נכרית

, והחזיר הולד את פדחתו,

ואחר כך נתגיירה

וילדה,

אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה

של יולדת

ואינה מביאה קרבן לידה

כשאר יולדת, וכדין נכרית שילדה, שאין לה ימי טומאה וימי טהרה ואינה מביאה קרבן, ואפילו נתגיירה אחר לידתה.

ודין זה משמיענו ריש לקיש, שאף לענין זה חשובה יציאת הפדחת כלידה.

כאן שבה הגמרא למחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, אם חשוב "יכיר" ביציאת פדחת לבד, או רק ביציאת הפנים:

מיתיבי

לרבי יוחנן ממה ששנינו בברייתא:

"

יכיר

" האמור גבי בכור

זו הכרת פנים

, שהולד חשוב בכור רק משהוכרו פניו,

ואיזו היא הכרת פנים: פרצוף פנים עם החוטם

. הרי בהדיא כריש לקיש שיציאת פדחת לבד אינה חשובה הכרה!? ומשנינן:

תני

בברייתא

עד החוטם

.

תא שמע

כדברי ריש לקיש ממה ששנינו במשנה ביבמות [קכ א]:

מי שמת, וראוהו עדים ובאו להעיד לאשתו שבעלה מת,

אין מעידין אלא על פרצוף פנים

עם החוטם

, אבל אם ניטל חוטמו אין מעידין עליו, שאין זו טביעות עין שזה הוא בעלה של זו. הרי מבואר שאין להכיר את האדם אלא על ידי כל הפרצוף!?

ומשנינן:

תני עד החוטם

.

ואכתי מקשינן:

תא שמע

כדברי ריש לקיש ממה ששנינו בברייתא:

פדחת בלא פרצוף פנים, פרצוף פנים בלא פדחת, אין מעידין, עד שיהיו שניהם עם החוטם

, אבל אם ניטל חוטמו אין מעידין עליו -

ואמר אביי: ואיתימא רב כהנא, מאי קראה

[מנין אנו לומדים שאין מעידין אלא על הפנים] משום שנאמר [ישעיה ג]: "

הכרת פניהם ענתה בם

", [הכרת פרצוף פניהם היא עדותן]. הרי למדנו, שאין חשוב הכרה אלא כל הפרצוף כולו, וכריש לקיש!?

ולפיכך מתרצת הגמרא באופן אחר:

שאני עדות אשה

[עדות שבאה להתיר אשת איש]

דאחמירו בה רבנן

.

ומקשינן:

ומי אחמירו

, וכי החמירו חכמים בעדות אשה!?

והא

אדרבה

תנן

במסכת יבמות [קכב א]:

הוחזקו להיות משיאים

אשה בעדות שמת בעלה אפילו כשהעיד

עד מפי עד

, ואפילו

מפי אשה

, ואפילו

מפי עבד מפי שפחה

. הרי שהקילו בעדות זו מה שלא הקילו בשאר עדויות!? ומשנינן:

כי אקילו רבנן בסופה

, היינו לאחר שנתבאר שראיית העדות היתה כהוגן, כי אז הקילו חכמים להאמין אפילו מי שאינו נאמן בדרך כלל, אבל

בתחילתה, דהיינו,

ראיית העדות עצמה

לא אקילו רבנן

, אלא אדרבה החמירו בה שלא לסמוך על עדות שאינה ברורה כל צרכה.