Behorot 25a — el Talmud en español

איתמר נמי: אמר רב חנניה בר שלמיא משמיה דרב: כנגדו ביום טוב

מותר

, כי טעמו של רבי יוסי בן המשולם הוא משום שאינו מתכוין.

ומקשינן:

ומי אמר רב הכי

שכנגדו ביום טוב מותר, והיינו משום ש"דבר שאין מתכוין מותר" כדעת רבי שמעון הסובר כן בעלמא!?

והא אמר רב שימי בר חייא משמיה דרב

:

מסוכריא דנזייתיה

[ברזא של חבית, שכורכין סביבותיה נעורת ומטלניות]

אסור להדוקיה ביומא טבא

[אסור להדקה לחבית ביום טוב] כיון שנסחט היין מן המטלניות. הרי שסובר רב כרבי יהודה הסובר בעלמא: דבר שאין מתכוין אסור!?

ומשנינן:

בההיא

להדוקיה מסוכרייא דנזייתא -

אפילו רבי שמעון מודה

שאסור,

דאביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות

.

ואכתי מקשינן:

והא אמר רב חייא בר אשי אמר רב

בהדיא:

הלכה כרבי יהודה!?

ורב חנן בר אמי אמר שמואל: הלכה כרבי

שמעון

.

ורב חייא בר אבין מתני בלא גברי

[ללא אמוראים שאמרו בשם רב ושמואל]:

רב אמר: הלכה כרבי יהודה, ושמואל אמר הלכה כרבי שמעון

.

ואם כן, איך נפרש בטעם פיסקו של רב כרבי יוסי בן המשולם בבכור, ובהיתרו של רב ביום טוב, שהוא משום דבר שאין מתכוין מותר!?

אלא,

מכח קושיא זאת מפרשת הגמרא את טעמו של רב שפסק כרבי יוסי בן המשולם בבכור, ואף התיר לעשות כן ביום טוב, באופן אחר:

לעולם סבר רב: דבר שאין מתכוין אסור

, ובבכור מותר לתלוש אפילו במתכוין,

ו

משום ד

תולש לאו היינו גוזז

, והיינו דפסק רב כרבי יוסי בן המשולם -

וביום טוב היינו טעמא דשרי

רב, משום

דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד

, שאין דרך לתלוש את השער אלא לגוזזו.

ומקשינן:

ו

כי

תולש לאו היינו גוזז

, עד שאתה אומר שהתיר רב בבכור אפילו במתכוין!?

והתניא: התולש

בשבת

את הכנף

[תולש נוצה מכנף העוף],

והקוטמו

לראש הנוצה לאחר שתלשה, שראש הנוצה דק הוא וראוי ליתנו בכר וכסת,

והמורטו

לצד זנבו שהוא קשה, ומורט שערו מכאן ומכאן ומשליך הקנה, ונותן השיער בכר וכסת, הרי זה

חייב שלש חטאות

.

ואמר

פירש

ריש לקיש: תולש חייב משום

מלאכת

גוזז, קוטם חייב משום

מלאכת

מחתך

,

ממרט חייב משום ממחק.

הרי מבואר שהתולש חייב משום גוזז.

ומשנינן:

שאני כנף

דעוף

דהיינו אורחיה

, זה הוא דרכו לתלוש את הנוצה ממנו ולא לגוזזה, ולכן הוא בכלל גוזז. אבל צמר של בהמה שאין דרך לתולשו אלא לגוזזו, אין התולש בכלל גוזז.

עוד מבארת הגמרא:

ומדרב סבר כרבי יוסי בן המשולם

שתולש לאו היינו גוזז, משמע נמי ד

רבי יוסי בן המשולם סבר לה כרב

שדבר שאין מתכוין אסור.

ותיקשי:

ו

כי אכן

סבר רבי יוסי בן המשולם: דבר שאין מתכוין אסור!?

והתניא

לענין פרה אדומה, ששתי שערות שחורות פוסלות בה:

שתי שערות

שהיה

עיקרן מאדים וראשן משחיר, רבי יוסי בן המשולם אומר: גוזז במספרים

את ראשן השחור ומתקן את הפרה,

ואינו חושש

משום איסור גיזה בפרה. והטעם שאינו חושש הלוא הוא משום שאינו מתכוין לגיזה אלא לתיקון. הרי דדבר שאין מתכוין מותר. ומשנינן:

שאני פרה דלאו בת גיזה היא

, שהרי אין לפרות צמר, ולא אסרתם התורה בגיזת שערותיהם.

ומקשינן עלה:

והתניא

"

לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך

",

ואין לי אלא שור בעבודה וצאן בגיזה, מנין ליתן את האמור של זה בזה?

תלמוד לומר

"

לא תעבוד ולא תגוז

", שהוי"ו מוסיף על ענין ראשון. הרי מבואר, שאף שור או פרה אסורים בגיזה!?

אלא,

מיישבת הגמרא באופן אחר:

שאני פרה דקדשי בדק הבית היא

.

ומקשינן עלה:

והאמר רבי אלעזר קדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה!?

ומשנינן:

מדרבנן

הוא דאסור.

ואכתי מקשינן:

וה

רי סוף סוף

איכא איסורא דרבנן!?

ומשנינן:

שאני פרה דלא שכיחא

, וכיון דקדשי בדק הבית איסור גיזתם מדרבנן - התירו בפרה, דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. ומקשינן: והרי כיון דבשאר קדשי בדק הבית אסרו חכמים לגזוז, אם כן, אף בפרה אדומה דלא שכיחא לא היה להם להתיר, אלא:

ונפרקיה

לפרה

ולפקה לחולין וליגזה, והדר ליקדשה

[יחלל את הפרה ויגזזנה כשהיא חולין שאינה אסורה, ושוב יקדישנה]!?

ומשנינן:

דמיה יקרין

, ואין לו כדי פדיונה.

ואכתי מקשינן:

וליעבד לה כדשמואל, דאמר שמואל: הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל!?

ומשנינן:

אימור דאמר שמואל שחיללו

בדיעבד הרי הוא מחולל, אבל

לכתחילה מי אמר

שמואל לחלל שוה הרבה על מעט!?

כאן שבה הגמרא ליישב באופן אחר את הקושיא: משמע שרבי יוסי בן המשולם סובר כרב שדבר שאין מתכוין אסור, ולא נראה כן ממה שהתיר לגזוז שחרות שערות הפרה במספרים:

איבעית אימא,

לעולם כדאמרינן מעיקרא "שאני פרה דלאו בת גיזה היא". ודקשיא לך: והרי בברייתא מבואר שאף שור נתרבה לגיזה, אימא לך:

כי איתרבי שור לגיזת זנבו הוא דאיתרבי

[לא נתרבה אלא לגיזת זנבו], ולא לגיזת שערו.

ו

איבעית אימא, רב

אכן

סבר לה כרבי יוסי בן המשולם

שתולש לאו היינו גוזז,

ו

אילו

רבי יוסי בן המשולם לא סבר לה כרב

, ולדעתו דבר שאין מתכוין מותר, וזה הוא שהתיר לגזוז שחרות שערות הפרה במספרים.

שנינו במשנה:

ותולש את השער, ובלבד שלא יזיזנו ממקומו

:

אמר רב אסי אמר ריש לקיש: לא שנו אלא ביד, אבל בכלי, אסור

.

ומקשינן:

והקתני

במשנתנו:

עושה מקום בקופיץ מיכן ומיכן

, הרי שמותר אף בכלי!? ומשנינן:

תני

במשנתנו עושה מקום

לקופיץ

שבו ישחטנו.

שנינו במשנה:

וכן התולש את השער לראות מום

:

איבעיא להו

: האם אפילו

לכתחילה

מותר לתלוש את השער בשביל לראות את המום, כשם שמותר בשביל שחיטה.

או

שמא לכתחילה אסור, ורק

בדיעבד,

אם תלש את השער, לא יזיזנו ממקומו כשם שאסור בשחיטה?

אמר רבי ירמיה: תא שמע

ממה ששנינו בברייתא:

צמר המסובך באוזן

שהיה בה מום,

רבי יוסי בן המשולם אומר: תולשו ומראה את מומו

.

שמע מינה לכתחילה

.

ומסקינן: אכן

שמע מינה

.

אמר רב מרי: אף אנן נמי תנינא

במשנתנו:

וכן התולש את השער לראות מקום מום

-

והרי

מאי

"

וכן

"?

אילימא

א

ש

"

לא יזיזנו

", כך אי אפשר לומר, שהרי פשיטא היא, כי

השתא: ומה שוחט, דשחיטתו מוכחת עליו

שלא נתכוין לגיזה,

לא יזיזנו. לראות מקום מום, מיבעיא!?

אלא לאו, אתולש

הוא דאמר "וכן", ומותר אף לכתחילה כמו ברישא.

שמע מינה

-

לכתחילה.

ומסקינן: אכן

שמע מינה

.

א. כל פסולי המוקדשין [היינו קדשים שנפל בהם מום ונפדו], וכן בכור בעל מום, אסורים הם בגיזה, וכן חלבם אסור. והוא נלמד לעיל דף טו א ממאמר הכתוב גבי פסולי המוקדשין "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר", ודרשינן: "תזבח" ולא גיזה, בשר ולא "חלב". או משום שנאמר "תזבח ואכלת", אין לך בהן היתר אלא משעת זביחה ואילך, אבל לא גיזה וחלב שהן הנאות מחיים.

ב. צמר שנתלש או שנשר מהם, הרי הוא אסור לכולי עלמא כל זמן שלא מתו או נשחטו. וטעם איסור זה אם הוא מן התורה או גזירה דרבנן מחלוקת ראשונים היא, וכמבואר בהערות שעל הסוגיא.

ג. משנתנו עוסקת בדין השער שנשר מן הבכור או שנתלש ממנו בחיים, ושחטו את הבכור או מת, כיצד דין השער, ובדבר זה נחלקו תנאים במשנתנו.

מתניתין:

שער בכור בעל מום שנשר

ממנו בעודו בחיים,

והניחו בחלון

מפני שאסור הוא בהנאה מחיים, וחשב ליהנות ממנו לכשיחטנו,

ואחר כך שחטו

:

עקביא בן מהללאל מתיר

את השער בהנאה לכהן.