Baba Kama 39a — el Talmud en español

אמר

, תירץ

אביי

: לעולם קונס רבי מאיר את הכותים בממונם, ולכן דינם כגויים לענין נזיקין, אלא שלגבי אונס ומפתה את הכותית לא קנס רבי מאיר את הכותים, לפטור את האונס או המפתה מתשלום קנס,

כדי שלא יהא חוטא נשכר

.

ומקשה הגמרא:

וניתביה לעניים!?

יאמר רבי מאיר שהאונס או המפתה אותן יתן את הקנס לעניים, ולא יהא חוטא נשכר!?

אמר

תירץ

רב מרי

: לכך לא אמר רבי מאיר שיתן את הקנס לעניים,

משום דהוה ממון שאין לו תובעים

. שלא יוכל אחד מהעניים לתובעו, כי לכל אחד יאמר "לא לך אתננו, אלא לעני אחר אתנהו".

מתניתין:

שור של פקח, שנגח שור של חרש שוטה וקטן

, הרי זה

חייב

לשלם להם.

ו

אילו שור

של חרש שוטה וקטן, שנגח שור של פקח, פטור

מלשלם מגופו כשהוא תם.

שור של חרש שוטה וקטן, שנגח, בית דין מעמידין להן אפוטרופוס, ומעידין להן בפני

אפוטרופוס

. ובגמרא יתבאר, אם מעידין על השור כשהוא תם כדי לגבות ממנו, או רק כדי לעשותו מועד.

נתפקח החרש

אחר ההעדאה, שנעשית בפני אפוטרופוס, או ש

נשתפה

[הבריא]

השוטה, והגדיל הקטן, חזר

השור

לתמותו

. והטעם הוא, משום ש"רשות משנה", כלומר, שור מועד שיצא מרשות של בעלים אחד ונכנס לידי בעלים אחרים, הרי שינוי הרשות משנה את דין העדאתו, וצריך להעידו בשנית ברשות שהוא בה -

דברי רבי מאיר

.

רבי יוסי אומר: הרי הוא בחזקתו

, מועד הוא כמו שהיה, שלדעתו אין "רשות משנה".

שור האצטדין

, המיוחד לנגיחות, ומלמדין אותו לכך, שהרג את האדם,

אינו חייב מיתה

כשאר שוורים ההורגים את האדם. משום

שנאמר

"וכי יגח [ומשמעו שמעצמו נגח] שור את איש או את אשה, ומת. סקול יסקל השור". ודרשינן "

כי יגח

",

ולא שיגיחוהו

[שיאלפוהו אחרים ליגח].

גמרא:

שנינו במשנה: ושל חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח, פטור. שור של חרש שוטה וקטן שנגח, בית דין מעמידין להן אפוטרופוס, ומעידין להן בפני אפוטרופוס:

קא סלקא דעתין לפרש את מה ששנינו "ומעידין להם בפני אפוטרופוס", דהיינו שמעידים על הנגיחה כשהוא תם כדי לגבות ממנו חצי נזק, ולפיכך מקשה הגמרא על המשנה, סתירה מתחילתה לסופה:

הא גופא

של משנתנו -

קשיא

:

שהרי

אמרת

ברישא: "

שור של חרש שוטה וקטן, שנגח שור של פקח, פטור

",

אלמא

[הרי מוכח]:

אין

בית דין

מעמידין אפוטרופוס לתם

כדי

לגבות מגופו

של התם -

כלומר: אין בית דין מעמידין אפוטרופוס כדי שיעידו בפניו על היזק השור כדי לגבות מגופו; וזו ששנינו: "שור של חרש: פטור", היינו כשהוא תם.

ו

אימא סיפא

, דמשמע לא כן, שהרי שנינו בסיפא:

שור של חרש שוטה וקטן שנגח, בית דין מעמידין להם אפוטרופוס, ומעידין להם בפני אפוטרופוס

על הנגיחה, כדי לגבות ממנו כשהוא תם -

אלמא: מעמידין להם אפוטרופוס לתם, לגבות מגופו!?

אמר

תירץ

רבא

: לא כאשר עלתה על דעתך שהסיפא של משנתנו עוסקת בהעדאה בפני האפוטרופוס כדי לגבות מן השור כשהוא תם, אלא

הכי קתני: ואם הוחזקו

השוורים של החרש השוטה והקטן -

נגחנין, מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין להם בפני אפוטרופוס, ומשוינן להו מועד

, [עושים את השוורים למועדים], לענין

דכי הדר ונגח לשלם מעלייה

, כדי שאם יגח אחר שנעשה מועד בבית דין, ישלמו את הנזקים מן העלייה, אבל מגופו אין גובים.

ומפרשת הגמרא:

מעליית מאן

[מעלייתו של מי גובים את הנזקים, אם נגח אחר שנעשה מועד בבית דין]:

רבי יוחנן אמר

: גובים את הנזק

מעליית יתומין

[מנכסי היתומים].

רבי יוסי ברבי חנינא אמר: מעליית אפוטרופוס

, [מנכסיו הפרטיים].

ותמהינן:

ומי אמר רבי יוחנן הכי

שיגבו מנכסי יתומים קטנים את תשלום נזקיהם!?

והאמר רב יהודה אמר רב אסי

:

אין נזקקין לנכסי יתומין

קטנים לגבות מהם שום חוב,

אלא אם כן ריבית אוכלת בהן

[כשהחוב גדל והולך על ידי איחור התשלום].

ורבי יוחנן אמר: או לשטר שיש בו ריבית, או ל

תשלום

כתובת אשה, משום

הפסד

מזוני

, שהאשה ניזונית משל יתומים עד שלא גבתה את כתובתה.

הרי שלדעת רבי יוחנן גופיה אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים, והאיך אמר רבי יוחנן שהיתומים הקטנים צריכים לשלם מנכסיהם כדי לשלם לניזק את ניזקו!? ומשנינן:

איפוך

את שיטות האמוראים זה לזה, וכך תשנה:

רבי יוחנן אמר: מעליית אפוטרופוס

ולא מנכסי יתומים, ולשיטתו שהוא סובר, שאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים;

רבי יוסי בר חנינא אמר: מעליית יתומים

.

אמר

תמה

רבא

:

וכי אטו

משום דקשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן

[משום שרצונך ליישב סתירת דברי רבי יוחנן]

משוית לי לרבי יוסי בר חנינא טועה

, [עושה אתה את רבי יוסי בר חנינא לטועה], שיהא הוא סבור שנזקקין לנכסי יתומים קטנים,

והא רבי יוסי בר חנינא דיינא הוא ונחית לעומקיה דדינא

[דיין היורד לעומקו של דין הוא], ולא יטעה לומר שנזקקין להם!?

אלא

מכח קושיא זו, מיישבת הגמרא את סתירת דברי רבי יוחנן באופן אחר:

לעולם לא תיפוך

, ואכן סובר רבי יוחנן שנזקקין כאן לנכסי יתומים,

ו

משום ד

מזיק שאני

, שטובת העולם היא שלא ירבה להזיק, ולכן נזקקין לנכסיהם אפילו כשהם קטנים לדעת רבי יוחנן.