Baba Batra 78a — el Talmud en español

הסוגיא מתפרשת כאן על פי פירושו של הרשב"ם.

וכי תימא: ביטול מקח לרבנן לית להו

, חכמים אינם סוברים שהמקח בטל כאשר יש בו אונאה יותר משתות.

מכל מקום, בודאי מודים הם, שעליו להחזיר את דמי אונאתו. ויקשה לשון המשנה, האומרת מכר את הצמד לא מכר את הבקר, ומשמע שמכירת הצמד מכירה גמורה היא - הצמד ללוקח והדמים למוכר. ומדוע לא נחייבנו לכל הפחות להחזיר את דמי אונאתו!? שמא תאמר, שחכמים חולקים וסוברים שאמנם איסור תורה הוא להונות את חבירו במקח וממכר, אבל אם עבר והונה אותו, המקח קיים, ואף אינו מחוייב מן הדין להחזיר את דמי אונאתו.

ולא!?

וכי ניתן לומר כך!?

והתנן

, הרי מן המשנה בבבא מציעא [נו ב] יש להוכיח שאף לדעת חכמים, החולקים על רבי יהודה, מחוייב המאנה להחזיר את דמי אונאתו.

שהרי שנינו: אלו דברים שאין להם אונאה: העבדים והקרקעות וההקדשות כו'.

רבי יהודה אומר

: אף

המוכר ספר תורה, בהמה ומרגלית אין להן אונאה

.

אמרו לו: לא אמרו

אין להם אונאה

אלא את אלו

עבדים, קרקעות והקדשות, אבל ספר תורה, בהמה ומרגלית - יש להם אונאה, וצריך המוכר להחזיר ללוקח את אונאתו, ומשנינן:

מאי "אין דמים ראיה" נמי דקתני?

אין הדמים ראייה לקנות את הבקר, ואין הכי נמי

דהוי ביטול מקח

, היות ולא מכר אלא את הצמד, ומכירת צמד במאתים זוז אונאה היא ביותר משתות, והמקח בטל.

ואיבעית אימא

: מכר את הצמד לא מכר את הבקר, אבל את הצמד קנה, אף אם נתן לו דמים מרובים. ואין כאן ביטול המקח משום ד

כי אמור

רבנן

דין

אונאה וביטול מקח

, היינו דוקא באונאה שהיא

בכדי

, בשיעור,

שהדעת טועה

, וסבור בלבו שאכן כך החפץ שוה, כגון לקח שוה חמשה בשבעה או שוה ששה בשמונה, הלכך בטל מקח, דמקח טעות הוא,

אבל בכדי שאין הדעת טועה

, כמשנתינו, שאין קונים צמד השוה פרוטה במנה או מאתים,

לא

, אין המקח בטל, כי

אימור

, אנו אומרים:

מתנה

בעלמא

יהב ליה

.

מתניתין:

אדם

המוכר את החמור

לחבירו,

לא מכר את כליו

של החמור, ובגמרא יתבאר באלו כלים מדובר, אם בכלים המיוחדים לנשיאת משאות, או אפילו בכלים שמשתמשים בהם בכדי לרכב על החמור.

נחום המדי

חולק ו

אומר

: המוכר את החמור -

מכר

את

כליו.

רבי יהודה אומר

: ל

פעמים

המוכר חמור שכליו עליו, כליו

מכורין

, ול

פעמים אין כליו

של החמור

מכורין

עמו, אף על פי שהם על גבו בשעת המכירה.

כיצד?

אם

היה חמור לפניו, וכליו עליו

, על גבי החמור,

ואמר לו

לוקח למוכר:

מכור לי חמורך זה, הרי כליו

של החמור

מכורין

, כי משמעות לשונו היא: מכור לי חמור זה כמות שהוא - עם כלים שעליו.

ואם אמר לו:

חמורך הוא, אין כליו מכורין

, כי משמעות לשונו היא: אם חמור זה חמורך הוא, מכור לי אותו, אם כן הרי זה כמוכר את החמור סתם ואין כליו מכורים אפילו בעודן עליו.

גמרא:

אמר עולא: מחלוקת

ם של תנא קמא ונחום המדי אם המוכר את החמור מכר את כליו היא

בשק ודיסקיא

[כלי גדול מעור ] שבהם נותנים חפצים למשאו של החמור,

וכומני

[כלי לישיבת נשים על החמור].

דתנא קמא סבר: סתם חמור

-

לרכוב קאי

, חמור עומד לרכיבת אדם, ולא לנשיאת משאות, על כן המוכר את החמור סתם, מכר רק את אותם הכלים העשויים לרכיבה, כדמפרש לקמן, אבל אותם הכלים העשויים לנשיאת משאות לא מכר.

דרך רכיבה היא בפיסוק רגלים, רגל אחת בצד אחד של החמור, ורגל שניה בצידו השני של החמור.

היות ואין דרך אשה לרכוב כך, משום צניעות [פסחים ג א], על כן יושבת האשה בכומני, והרי זה כמשאוי לחמור. לפיכך, שק ודיסקיא שנותנים בהם משאות, צרכי משא הן ולא צרכי רכיבה, ואינם בכלל המכר.

וכן "כומני" אינו בכלל המכר היות ונחשב הוא כמשאוי, והרי צרכי משא אינם בכלל המכר, לדעת תנא קמא.

ונחום המדי

האומר: המוכר חמור מכר את השק, את הדיסקיא ואת הכומני,

סבר: סתם חמור למשאוי קאי

, על כן קנה הלוקח את כל הכלים המשמשים להובלת משאות.

אבל

ב

אוכף ומרדעת

ב

קילקלי וחבק

[שקושרים על ידם את האוכף ] שהם כלים המשמשים את החמור, בין כאשר רוכבים עליו, בין כאשר מובילים עליו משאות, לא נחלקו בהם התנאים, ול

דברי הכל מכורין

הן.

מיתיבי

מברייתא על דברי עולא שאמר באוכף ומרדעת לא פליגי ולדברי הכל מכורין הם ללוקח:

האומר לחבירו:

חמור וכליו אני מוכר לך, הרי זה מכר

עם החמור, גם

את האוכף ואת המרדעת ואת הקילקלי ואת החבק

.

אבל לא מכר

עם החמור, את ה

שק ו

את ה

דיסקיא ו

את ה

כומני

.

ובזמן שאמר לו

: אני מוכר לך

היא

, החמור,

וכל מהשעליה, הרי כולן

, גם השק הדיסקיא והכומני,

מכורין

.

ודייקינן ממה ששנינו ברישא שהאוכף והמרדעת נמכרים עם החמור כאשר אמר לו חמור וכליו אני מוכר לך, משמע,

טעמא

, דווקא משום

דאמר ליה: חמור וכליו, הוא דקני אוכף ומרדעת

.

הא

, אם

לא אמר ליה הכי

אלא מכר לו חמור סתם

לא

קנה לוקח אפילו אוכף ומרדעת, וכל שכן דלא קנה שק ודיסקיא וכומני.

אי אמרת בשלמא: אף באוכף ומרדעת נחלקו התנאים, יש לומר: ברייתא זו כדעת חכמים היא סוברת.

אלא אי אמרת אוכף ומרדעת לדברי הכל מכורין הן, ולא נחלקו אלא בשק ודיסקיא, כדברי עולא, תיקשי לך: מי שנה ברייתא זו האומרת: אף אוכף ומרדעת לא מכר!? ומשנינן:

לא

, כדבריך.

אלא,

הוא הדין דאף על גב דלא אמר ליה: חמור וכליו, נמי אוכף ומרדעת מכורין

, כדברי עולא.

ו

מה שנשנית ברייתא זו באופן שאמר לו: חמור וכליו,

הא קא משמע לן: דאף על גב דאמר ליה: חמור וכליו

-

שק ודיסקיא וכומני לא קני

, כשיטת תנא קמא, עד שיאמר לו: היא וכל מה עליה,

ומפרשינן:

מאי "כומני"?

אמר רב פפא בר שמואל: מרכבתא דנשי

, מרכבה לנשים המונחת על החמור, ועליה יושבות הנשים, כי אין דרך נשים לרכוב על החמור כאנשים בפיסוק רגלים, משום צניעות.

איבעיא להו

, בני הישיבה הסתפקו: האם

בעודן עליו

, כאשר כלי החמור מונחים על החמור, היא

מחלוקת

תנא קמא ונחום המדי.

לדעת נחום המדי כאשר מכר לו חמור שכליו עליו, כוונתו היתה למכור את כל כליו, אף כלי הובלת משאות.

ולדעת חכמים אף כאשר השק והדיסקיא והכומני על החמור, לא היתה דעת המוכר עליה, עד שיפרש ויאמר: היא וכל מה שעליה.

אבל בשאינן עליו, מודה להו נחום המדי

לחכמים, שאין כלי החמור מכורין, ואף את האוכף והמרדעת לא היתה דעתו של המוכר למכור.

או דלמא

, דוקא

בשאינן עליו

, על החמור,

מחלוקת

חכמים ונחום המדי.

חכמים אומרים: היות שאין כלי החמור עליו, אין הוא מוכר צרכי נשיאת משאות, אלא צרכי רכיבה בלבד.

ונחום המדי אומר: אף שק דיסקיא וכומני שהם צרכי נשיאת משאות בלבד, נמכרים עם החמור.

אבל בעודן עליו, מודו ליה רבנן לנחום

המדי, שחמור וכל תשמישיו מכר לו, ואף שק דיסקיא וכומני בכלל.

תא שמע

, להוכיח מן הברייתא שהובאה לעיל, שבעודן עליו נחלקו חכמים ונחום המדי:

הרי שנינו: חמור וכליו אני מוכר לך, הרי זה מכר את האוכף ואת המרדעת ואת הקילקלי ואת החבק, אבל לא מכר שק ודיסקיא וכומני.

ובזמן שאמר לו: הוא וכל מה שעליו, הרי כולן מכורין

.

וממה ששנינו בסיפא: הוא וכל מה שעליו, משמע שהברייתא מדברת במקרה שהכלים מונחים על החמור. אם כן גם הרישא מדברת בעודן עליו, ואף על פי כן לא קנה אלא את האוכף והמרדעת, ולא את השק והדיסקיא. ומכאן יש להוכיח שמחלוקתם של חכמים ונחום המדי היא בעודן עליו:

כי,

אי אמרת בשלמא, בעודן עליו מחלוקת

, אפשר להבין ברייתא זו, ולומר:

הא

ברייתא

מני

[מי שנאה]?

רבנן היא

.

שהרי אף בעודן עליו, סוברים חכמים שהלוקח לא קנה אלא אוכף ומרדעת, ולא שק ודיסקיא.

אלא, אי אמרת: בשאין עודן עליו מחלוקת, אבל בעודן עליו

ל

דברי הכל

גם השק הדיסקיא והכומני

מכורין

הם, תיקשי לך:

הא מני

, כדעת מי נשנית ברייתא זו!?

שהרי אי אפשר להעמיד ברייתא זו כדעת חכמים, היות והברייתא מדברת בעודן עליו, ובעודן עליו מודים חכמים שגם השק והדיסקיא מכורים.

כל שכן שאי אפשר להעמיד ברייתא זו כדעת נחום המדי, שהרי נחום המדי סובר שאף באין עודן עליו מוכר חמור - מכר שק ודיסקיא וכומני, כל שכן כאשר הכלים על גבי החמור.

ובעל כרחך, צריך אתה לומר: בעודן עליו מחלוקת, וברייתא זו כדעת חכמים היא שנויה.

ודחינן:

לעולם

אימא לך:

בשאין עודן עליו מחלוקת

, וברייתא זו מדברת כשאין כלי החמור מונחים עליו,

ו

כדעת

רבנן היא

שנויה.

ו

אין לדייק מלשון הברייתא שהיא מדברת כאשר כלי החמור מונחים עליו, כי את מה ששנינו: ובזמן שאמר לו היא וכל מה שעליה,

אימא

, אמור ופרש את כוונת התנא כך:

ובזמן שאמר לו: הוא וכל מה שראוי להיות עליו

, הרי כולן מכורין, היות שגם שק דיסקיא וכומני ראויים להיות על החמור.

תא שמע

, מדברי רבי יהודה במשנתינו, שחכמים ונחום המדי נחלקו כאשר הכלים מונחים על החמור:

הרי שנינו:

רבי יהודה אומר: פעמים

כלי החמור

מכורין,

ו

פעמים שאינן מכורין

, כיצד? היה חמור לפניו וכליו עליו, ואמר לו: מכור לי חמור זה - הרי כליו מכורין, חמורך הוא - אין כליו מכורין.

מאי לאו

, האם לא נאמר:

אמאי דקאמר תנא קמא

: לא מכר כליו,

קאי רבי יהודה

ואמר: פעמים מכורין, פעמים שאינן מכורין.

והרי רבי יהודה דיבר בעודן עליו, כמו ששנינו בהדיא: היה חמור וכליו עליו, אם כן שמע מינה: בעודן עליו מחלוקת.

רבי יהודה שמע את דברי חכמים ונחום המדי שהם חולקים בעודן עליו, לדעת חכמים לא מכר את הכלים, ולדעת נחום המדי מכר את הכלים, ובא רבי יהודה להכריע בינהם ואמר: פעמים שהם מכורים, פעמים שאינם מכורים.