Baba Batra 77b — el Talmud en español

ומותר לעדים לכתוב למוכר שטר שכתוב בו "שדי מכורה לך", אף לפני שהלוקח החזיק בקרקע.

כאותה ששנינו

:

כותבין שטר למוכר, אף על פי שאין לוקח עמו

,

ואף על פי שנראה הדבר כשקר, שהרי עדיין לא נמכרה השדה, מכל מקום מותר לכתוב למוכר שטר זה, היות ואין כאן הפסד לשום אדם אלא למוכר עצמו, - אם יאבד השטר וימצאנו הלוקח ויטען שהוא כבר קנה את השדה מן המוכר, ואם הוא לא חושש לכך, אין אנו צריכים לחשוש עבורו ולמנוע כתיבת שטר זה.

ובאופן זה, שקדם המוכר וכתב את השטר לפני שקנה הלוקח את השדה בחזקה,

כיון שהחזיק זה

, הלוקח,

בקרקע

, אף על פי שלא החזיק בשטר,

נקנה

ה

שטר

ללוקח

בכל מקום שהוא

אגב השדה.

וזו היא ששנינו

:

נכסים שאין להן אחריות

מטלטלין,

נקנין עם

, אגב,

נכסים שיש להן אחריות

קרקעות,

בכסף ושטר וחזקה

, אגב קניית הקרקע, בכסף או בשטר או בחזקה, נקנים גם המטלטלין ללוקח.

וכן בנידון דידן - כאשר החזיק הלוקח בקרקע נקנה השטר אגב הקרקע.

עד כאן דברי רב חייא בר אבין בשם רב הונא, ומכאן מקשה הגמרא על דברי רב אשי שאמר: מילי במילי לא מיקנין.

קא סלקא דעתין: השטר נקנה לקונה במילי בעלמא, שנתרצה המוכר להקנות ללוקח, אף על פי שלא בא השטר לידו.

ואם ב"מילי בעלמא" נקנה השטר, כל שכן שיש לומר: שטר נקנה על ידי "מילי" הכתובים בשטר.

ותיקשי לרב אשי האומר: אין קונים שטר על ידי "מילי" הכתובים בשטר, מדברי רב הונא האומר: קונים שטר על ידי "מילי בעלמא"!?

בקידושין כו א למדו שמטלטלין נקנין אגב קרקע ממה שנאמר [דברי הימים ב כא ג]: "ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערי מצורות ביהודה".

ומשנינן:

אגב שאני

, "קנין אגב" אינו ריצוי בעלמא שנתרצה המוכר להקנות, אלא מעשה גדול הוא כשאר קניינים, שהרי עניין קניין זה נלמד מן המקראות, ואינו סברא ואומדנא בעלמא שרצון המוכר להקנות לו את השטר בלא מעשה קנין.

ומוכיחה הגמרא ש"קנין אגב", הוא מעשה קניין שכוחו גדול

דהא

לענין

מטבע

קיימא לן בבבא מציעא [מו א]

דלא ניקני ב

קניין

חליפין

, אי אפשר לקנות מטבע במה שנתנו חפץ כנגדו בחליפיו.

ו

מאידך, בקנין

אגב ארעא ניקני

מטבע.

שומר שמסר את הפקדון שהופקד בידו לשליח ונאבד הפקדון בדרך, חייב השומר באחריות הפקדון; לפיכך, אין השומר מחוייב למסור את הפקדון לשלוחו של המפקיד, שמא יאבד הפקדון, והשומר יפסיד.

אם הקנה המפקיד את הפקדון לשליח ונתן לו "הרשאה" לתבוע עבורו את הפקדון, יכול השומר למסור את הפקדון ביד השליח, ואם אבד הפקדון, אין השומר נושא באחריותו.

כי הא

, כמעשה שהיה,

דרב פפא הוו ליה תריסר אלפי זוזי

שהיו מופקדים ב

בי חוזאי

[שם מקום].

אקנינהו ניהליה

, רב פפא הקנה את פקדונו,

לרב שמואל בר אחא

, בקנין

אגב אסיפא דביתיה

, מפתן ביתו, כדי שילך לגבות את החוב מבי חוזאי.

הלך רב שמואל בר אבא ולקח את הפקדון שהיה בי חוזאי, ו

כי אתא

, כשחזר רב שמואל בר אבא, שמח רב פפא על המעות ו

נפק

רב פפא

לאפיה

, לקראתו,

עד

מקום שנקרא

תווך

.

שנינו במשנה: המוכר את הספינה, מכר את התורן כו',

אבל לא מכר לא את העבדים ולא את המרצופין ולא את האנתיקי

, ובזמן שאמר לו: היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין.

ודנה הגמרא:

מאי אנתיקי

ששנינו?

אמר

, פירש,

רב פפא

"אנתיקי" היינו

עיסקא דבגווה

, פרקמטיא הנמצאת בתוך הספינה, שאינה נכללת במכירת הספינה, אלא אם כן אמר לו: ספינתי מכורה לך, היא וכל מה שבתוכה.

מתניתין:

א. אין מעבירים קרון [עגלה] ממקום למקום אלא על ידי בעלי חיים שימשכו אותם: הדרך היא למשוך קרון על ידי פרדות. ב. כאשר רוצים לחרוש בשני שוורים כאחד, מחברים אותם על ידי עול אחד, עול זה נקרא "צמד".

ג. כתב הרמב"ם [מכירה כו ח]: זה עיקר גדול, בכל משא ומתן הולכין אחר לשון בני אדם באותו המקום ואחר המנהג, אבל מקום שאין ידוע בו מנהג ולא שמות מיוחדין, אלא יש קורין כך ויש קורין כך, עושים כמו שפירשו חכמים.

א. אדם ש

מכר

לחבירו

את הקרון

[עגלה],

לאמכר

עמו

אתהפרדות

שימשכו את הקרון.

ואף על פי שדרך פרדות למשוך בקרון, מכל מקום היות ואין הפרדות אדוקות וקשורות לקרון בשעת המכירה, כדמפרש בגמרא, אין הפרדות נמכרות עם הקרון.

ב. וכן כש

מכר

לחבירו

את הפרדות

, ואמר לו: פרדות אני מוכר לך,

לא מכר

לו

את הקרון

עמהן.

ג. אדם ש

מכר

לחבירו

את הצמד

, ואמר לו: צמד אני מוכר לך,

לא מכר

עמו

את הבקר

.

ד. וכן אם

מכר

לחבירו

את הבקר

, ואמר לו: בקר אני מוכר לך,

לא מכר

לו

את הצמד

, ואף על פי שהחורש בבקר צריך "צמד" כדי לחבר את השוורים יחד, אין הצמד בכלל מכירת הבקר.

רבי יהודה אומר

: לא בכל מקרה הבקר אינו בכלל מכירת הצמד, ולפעמים, כאשר מכר לו "צמד" הרי הבקר נמכר עמו, ו

הדמים

[המעות] שנתן הלוקח

מודיעין

, למה היתה כוונתם.

כיצד?

אם

אמר לו

הלוקח:

מכור לי צימדך במאתים זוז

, והרי

הדבר ידוע שאין הצמד

נמכר

במאתים זוז

, ובודאי שכאשר אמר הלוקח "צמד", כוונתו היתה - בקר שמחוברים בצמד.

ואף המוכר, הסכים למכור לו בקר עם צמד, כי אם היתה כוונתו לצמד בלבד, מוטל היה עליו לומר ללוקח: אין אני מוכר לך צמד עם בקר, אלא צמד בלבד אני מוכר לך, וכיון ששתק המוכר ולא פירש, אנו אומרים: בודאי הסכים המוכר למכור את הכל. במקרה זה הדמים מודיעים שאף על פי שלא אמר אלא צמד, מכל מקום הבקר בכלל המכר.

ואם לא הסכימו ביניהם את המחיר, או שהמחיר שאמר הלוקח לתת קרוב לדמי צמד, אין כאן אלא מכירת צמד ולא מכירת בקר.

וחכמים

חולקים ו

אומרים

: אין הבקר בכלל המכר, אף על פי ששילם לו דמים מרובים, כי

אין הדמים

ששילם לו,

ראיה

על המקח, ובגמרא מפרש לפלוגתייהו.

גמרא:

תני רב תחליפא בר מערבא

ברייתא

קמיה דרבי אבהו: מכר את הקרון מכר את הפרדות

.

אמר ליה רבי אבהו:

והא אנן

מכר את הקרון

לא מכר

את הפרדות

תנן!?

ותיקשי על דברי הברייתא האומרת: מכר את הפרדות!?

אמר

, שאל,

ליה

רב תחליפא:

איסמייה?

האם אסיר ברייתא זו מתוך הברייתות השנויות בידי, כי משובשת היא, היות והיא סותרת את המשנה?

אמר ליה

רבי אבהו:

לא

תסיר את הברייתא הזאת, אלא

תיתרגם מתניתיך

, יש לך לפרש את הברייתא שבידך,

ב

פרדות ש

אדוקין בו

, בקרון, שבשעת המכירה היו הפרדות קשורות בקרון, לפיכך - הכל מכר. והמשנה מדברת כאשר אינם אדוקים בו, על כן אין הפרדות בכלל המכר.

שנינו במשנה:

מכר את הצמד

-

לא מכר את הבקר

, מכר את הבקר - לא מכר את הצמד. רבי יהודה אומר: הדמים מודיעין כו' וחכמים אומרים אין הדמים ראיה.

ודנה הגמרא:

היכי דמי

, באיזה אופן נחלקו רבי יהודה וחכמים?

אילימא

[אם נאמר]: מדובר במקום

דקרו לצימדא

-

"צימדא"

בלבד, ואין קוראים לצמד "בקר".

ו

כן קוראים הם

לבקר, "בקר"

בלבד, ואין קוראים לבקר "צמד".

מה מקום ספק יש כאן, ובמה נחלקו רבי יהודה וחכמים!?

הלא

פשיטא

הוא שאם אמר לו: צמד אני מוכר לך -

צימדא זבין ליה

, כמו שאמר, אבל

בקר, לא זבין ליה

, שהרי אין בני אדם קוראים לבקר בשם צמד.

ואם כן, מדוע אמר רבי יהודה שאם נתן לו דמים מרובים, כדמי בקר, גם הבקר בכלל המכר, והרי "צמד" מכר ואין בקר קרוי "צמד"!?

ואלא

, אם תאמר, במשנה מדובר במקום

דקרו ליה נמי לבקר צימדא

, כל בני המקום קוראים לבקר בשם "צמד".

אם כן, פשיטא ד

כוליה

, בין צמד בין בקר,

זבין ליה

, ומדוע אמרו חכמים: אין הדמים ראיה!? כי כאשר כל בני המקום קוראים גם לבקר "צמד", וגם הדמים מודיעים, מוטל על המוכר לגלות את דעתו, אם אכן כוונתו למכור את העול בלבד, והיות שהוא שתק ולא פירש, שמע מינה: כוונתו היתה למכור את הכל.

ומפרשינן:

לא צריכא

להשמיענו את דין המשנה, אלא

באתרא דקרו ליה לצימדא: "צימדא", ולבקר

קוראים:

"בקר", ואיכא נמי דקרו

ליה

לבקר: "צימדא"

.

ועתה מסופקים אנו באדם זה, אם הוא מן הקוראים לבקר "צמד", או לא?

רבי יהודה סבר: הדמים מודיעין

, אם נתן לו דמי בקר, הדמים מודיעים שהוא מן הקוראים לבקר "צמד", ובקר מכר לו עם הצמד.

ורבנן סברי: אין הדמים ראיה

, כיון שיש קוראים לבקר "בקר", ולא קוראים לו "צמד", ומן הספק, שמא הוא מאותם שאינם קוראים לבקר "צמד", מפסיד הלוקח, כי מעמידים ממון על חזקתו ויד הלוקח על התחתונה.

אבל כאשר כל בני העיר קוראים לבקר "צמד", פשיטא לנו שאדם זה רגיל לקרוא גם לבקר בשם "צמד", ואם נתן דמים מרובים - את הכל מכר לו.

א. נאמר בתורה [ויקרא כה יד]: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך, או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו". וקיימא לן [בבא מציעא נ ב]: אם שיעור האונאה הוא פחות משתות [שישית] - נקנה המקח ואינו צריך להחזיר את האונאה; כאשר האונאה יתירה על שתות - המקח בטל, והמוכר מחזיר את המעות והלוקח מחזיר את החפץ; באונאה ששיעורה שתות, המקח קיים ועל המאנה להחזיר למתאנה את דמי אונאתו.

ב. צמד אינו שוה אלא מעט. ואם מכר לו צמד במאתים זוז, הרי זו "אונאה יתירה על שתות".

ו

תמהינן: לדברי חכמים,

אי אין הדמים ראיה

שכוונתו לבקר,

ליהוי ביטול מקח

[יתבטל המקח], יחזיר המוכר את מעותיו ויטול צמדו, כדין כל אונאה שהיא יתר משתות!?