Baba Batra 74b — el Talmud en español

נחית

בר אמוראי

[צוללן]

לאתויה ורגש ובעי לשמטיה לאטמיה, ושדא זיקא דחלא ונחת

.

[ירד צוללן למים כדי להביא את הארגז; נחרד הכרשא ונרעש ורצה לחתוך את יריכו של הצוללן; השליך הצוללן נאד של חומץ, הבריח את הכרשא על ידי ריחו של החומץ, והמשיך בדרכו אל הארגז].

נפק בת קלא, אמר לן: מאי אית לכו בהדי קרטליתא דדביתהו דרבי חנינא בן דוסא,

דעתידה דשדיא תכלתא בה לצדיקי לעלמא דאתי

.

[יצאה בת קול ואמרה לנו: מה לכם ולארגזה של אשת רבי חנינא בן דוסא, שהיא עתידה להצניע בה חוטי תכלת למצות ציצית, עבור טליתותיהם של הצדיקים בעולם הבא ].

ד.

רב יהודה הינדוא משתעי: זימנא חדא, הוה אזלינן בספינתא, וחזינן ההוא אבן טבא דהוה הדיר לה תנינא

.

[רב יהודה מארץ כוש סיפר: פעם אחת, נסענו בספינה, וראינו אבן טובה בתוך המים שתנין מסובב אותה].

נחית בר אמוראי לאתויה, אתא ההוא תנינא, רגש וקבעי למבלע לספינתא

.

[ירד צוללן לתוך המים כדי להביא את אותה אבן טובה, נחרד אותו תנין ונרעש ורצה לבלוע את הספינה].

אתא פושקנצא

[עורב נקבה]

פסקיה לרישיה

, חתכה את ראשו, של התנין, ומרוב הדם

אתהפיכו מיא, והוו דמא

.

אתא תנינא חבריה,

בא חברו של התנין,

שקליה

, לקח את האבן הטובה,

ותליה ליה

, ותלאה בתנין הפצוע,

וחיה

התנין הפצוע על ידי אותה אבן טובה.

הדר אתא, קא בעי בלעא לספינתא, הדר אתא ציפרא פסקיה לרישיה.

[חזר התנין ורצה לבלוע את הספינה, ושוב באה ציפור וחתכה את ראשו].

שקלוה לההיא אבן טבא, שדיוה לספינתא, הוה הני ציפרי מליחי בהדן אותבינהו עלייהו, שקלוה ופרחו להו בהדה

.

[לקחו אנשי הספינה את האבן הטובה, והשליכו אותה בספינה; היו בספינה ציפורים שאחר שחיטתם מלחו אותם כדי שיתקיימו, הניחו עליהם את האבן לנסות אם אכן יחיו שוב הצפורים; קמו הצפורים לתחייה, לקחו את האבן עמהם ופרחו להם].

תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע, שהיו באין

, נוסעים,

בספינה, והיה רבי אליעזר ישן, ורבי יהושע נעור

.

נזדעזע

, נחרד ונבהל,

רבי יהושע, וננער רבי אליעזר

.

אמר לו

רבי אליעזר לרבי יהושע:

מה זה

יהושע? מפני מה נזדעזעת?

אמר לו

רבי יהושע לרבי אליעזר:

מאור גדול ראיתי בים

ונחרדתי.

אמר לו

רבי אליעזר לרבי יהושע:

שמא

, יתכן ש

עיניו של לויתן ראית;

והרי עיניו של לויתן מאירות ביותר,

דכתיב

על הלויתן, [איוב מא י]:

עיניו

זורחות ומאירות

כעפעפי שחר

.

אמר רב אשי: אמר

, סיפר,

לי הונא בר נתן: זימנא חדא הוה קא אזלינן במדברא,

פעם אחת הלכנו במדבר.

והואי אטמא

[ירך]

דבשרא בהדן, פתחנא

את הירך

ונקרינא

את החלב וגיד הנשה שבה,

ואנחנא אעשבי, אדמייתינן ציבי

לצלות את הירך

, חלם אטמא

, נתחברו חיתוכיה של הירך,

וטוינן

.

[היתה תחת ידינו ירך של בהמה, פתחנו אותה וניקרנו את החלב וגיד הנשה שבה, והנחנו אותה על גבי עשבים, עד שהבאנו עצים כדי לצלות את הירך, התחברו ונדבקו חיתוכיה של הירך, וצלינו אותה].

כי הדרן לבתר תריסר ירחי שתא, חזינהו להנהו גומרי

, גחלים,

דהוו קא מלחשי

.

[כאשר חזרנו לאותו מקום, אחרי שנים עשר חודש, ראינו את הגחלים, שנשארו מן העצים עליהם צלינו את הירך, והנה הם עדיין "לוחשים", ולא כבתה האש שבקרבם לגמרי].

כי אתאי לקמיה דאמימר

וסיפרתי לפניו מעשה זה,

אמר לי: ההוא עישבא

שעליו הנחתם את הירך החתוכה -

סמתרי הוה

, שהוא עשב המחבר חתכים בבשר.

ו

הנהו גומרי

שלא כבתה אישם, למרות שעברו עליהם שנים עשר חודש - גחלים

דריתמא הוו

, שאינם כבים אלא לאחר זמן מרובה.

נאמר בתורה [בראשית א כא]:

"ויברא אלהים את התנינים הגדולים" הכא

, בבבל,

תרגימו

ופירשו מקרא זה: התנינים הגדולים הם

ארזילי דימא

"ראמים" שבים.

רבי יוחנן אמר: זה לויתן "נחש בריח" ולויתן "נחש עקלתון"

, התנינים הגדולים הם לויתן זכר ולויתן נקבה, הלויתן הזכר הוא זקוף וישר כבריח, והנקבה מקיפה את כל העולם.

וכבר הוזכרו בריות אלו במקרא,

שנאמר

[ישעיה כז א]:

"ביום ההוא, יפקוד ה' בחרבו הקשה

והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון, והרג את התנין אשר בים".

[

סימן

לשלש מימרות של רב יהודה בשם רב:

כל, שעה, ירדן

]

כתב המהרש"א: דע כי יש לנו להאמין בכל הדברים האלו בפשטן, ואין הדברים יוצאים ממשמען. [אף שבודאי רומזים הדברים גם לדברים עמוקים].

א.

אמר רב יהודה אמר רב: כל

מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, זכר ונקבה בראם

.

ואף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון, זכר ונקבה בראם

הקדוש ברוך הוא מתחילה.

ואלמלי

, אם יהיו לויתנים אלו,

נזקקין זה לזה

ומולידים, היו נולדים להם ולדות גדולים ומרובים שהיו

מחריבין

את

כל העולם כולו

.

מה עשה הקדוש ברוך הוא?

סירס את הזכר

, כדי שלא יזקק לשאר דגים שבים,

והרג

את

הנקבה

כדי שלא תתעבר משאר דגים שבים

, ומלחה

, מלח את בשרה כדי שיתקיים

ל

סעודת ה

צדיקים לעתיד לבא

.

שנאמר

[ישעיה כז א]: "ביום ההוא יפקוד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח, ועל לויתן נחש עקלתון,

והרג את התנין אשר בים

".

וכך מתפרש מקרא זה: עתיד הקדוש ברוך הוא לפקוד ולהרוג את הלויתן הזכר - נחש בריח, כאשר עשה ללויתן הנקבה - נחש עקלתון, שהרי הרג את התנין - הנקבה, אשר בים.

בתהילים [נ י] נאמר: "כי לי כל חיתו יער, בהמות בהררי אלף. ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי". ופירשו חז"ל ש"בהמות" זה הוא שור הבר שניזון בכל יום במרעה של אלף הרים.

ואף "בהמות" בהררי אלף, זכר ונקבה בראם

הקדוש ברוך הוא.

ואלמלי

, אם היו,

נזקקין זה לזה

, משמשים זה עם זה, ומולידים ולדות הרבה, גדולים כמותם, היו

מחריבין כל העולם כולו

.

מה עשה הקדוש ברוך הוא?

סירס

את

הזכר

שלא יוכל להוליד מאף בהמה,

וצינן

את תאותה של

הנקבה

כדי שלא תתאוה לשום זכר,

ושמרה לצדיקים לעתיד לבא

.

שנאמר

[איוב מ טו טז]: "הנה נא בהמות אשר עשיתי עמך, חציר בבוקר יאכל. הנה נא כחו במתניו ואונו בשרירי בטנו"

"הנה נא כחו במתניו", זה

ה

זכר

שלא הטיל זרע מימיו.

"ואונו בשרירי בטנו", זו

ה

נקבה

שלא ילדה מימיה.

ותמהינן:

התם נמי

, בלויתן,

ליסרסיה לזכר וליצננה לנקבה

, כמו שעשה הקדוש ברוך הוא ל"בהמות"!?

ומשנינן:

דגים פריצי

, פרוצים הם בתאותם, יותר מאשר בהמות, ולא יועיל בהם צינון, שאף אם יצננו את הנקבה, היא תזקק לזכר, על כן הרג אותה הקדוש ברוך הוא.

ותמהינן: מדוע סירס הקדוש ברוך הוא את הזכר והרג את הנקבה,

וליעביד איפכא

, יהרוג את הזכר ויסרס את הנקבה!?

ומשנינן:

איבעית אימא: נקבה מליחא, מעלי

, משובחת יותר מאשר אם ימלחו את הזכר.

ו

איבעית אימא: כיון דכתיב

[תהילים קד כח]:

"לויתן זה יצרת לשחק בו"

, ונאמר על הלויתן [איוב מ כט]: "התשחק בו כצפור". על כן הרג את הנקבה והשאיר את הזכר, כי

בהדי

[יחד עם]

נקבה, לאו אורח ארעא

להיות עם השכינה.

ותמהינן: מדוע צינן הקדוש ברוך הוא את "בהמות" הנקבה,

הכא נמי, לימלחה לנקבה

, כמו שעשה עם הלויתן הנקבה, ומה בצע להחיותה ולצננה!?

ומשנינן:

כוורא מליחא מעלי, בשרא מליחא לא מעלי

, דג מלוח משובח הוא, בשר מלוח אינו משובח, לפיכך קיים הקדוש ברוך הוא את "בהמות" הנקבה עבור הצדיקים לעתיד לבא, ולא הרגה על מנת לשמרה במליחה. ב.

ואמר רב יהודה אמר רב: בשעה שביקש הקדוש ברוך הוא לבראות את העולם, אמר לו לשר של ים: פתח פיך ובלע כל מימות שבעולם

, שיתאספו כל המים אל שטח הים, ותראה היבשה.

אמר

שר של ים

לפניו

, לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם: די

בכך

ש

אבלע את המים שבשטח הים ו

אעמוד בשלי

.

מיד

, כשלא עשה השר של הים את ציוויו של מקום,

בעט בו

הקדוש ברוך הוא,

והרגו, שנאמר

[איוב כו יב]:

"בכחו רגע

[שבר] את

הים, ובתבונתו מחץ רהב"

.

אמר רבי יצחק: שמע מינה: שרו של ים "רהב" שמו

, כפי שנאמר באותו מקרא "ובתבונתו מחץ רהב".

ואלמלא

היו ה

מים

שבים

מכסין אותו

, את שר הים שמת,

אין כל בריה יכולה לעמוד

בפני

ריחו

, שהמת מסריח, וריח סרחונו של שר הים המת מסריח ביותר, ואי אפשר לשום בריה לעמוד בריחו.

שנאמר

: [ישעיה יא ט]:

"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, וגו' כמים לים מ כסים"

.

ואי אפשר לפרש את המקרא כפשוטו, שהרי הים עצמו, מים הוא, ואיך אמר הכתוב שמים מכסים את הים!?

אלא, בעל כרחך,

אל תקרי: "לים מכסים"

, כפשוטו,

אלא לשרה של ים

, המים

מכסים

.

ג.

ואמר רב יהודה אמר רב

: נהר ה

ירדן יוצא

, תחילתו,

מ

ן המעיין שב

מערת פמייס

[שם מקום בצפון ארץ ישראל].

תניא

בברייתא

נמי הכי

, כדברי רב:

ירדן יוצא ממערת פמייס

, וזורם

ומהלך

, עובר,

בימה של סיבכי ו

כן

בימה של טבריא

ומתגלגלויורד

עד שהוא מגיע

לים הגדול

.

ומתגלגל

הירדן

ויורד עד ש

הוא

מגיע לפיו של לויתן שנאמר

[איוב מ כג]: "

יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו"

.

והניחה הגמרא, שכך אמר הכתוב: הלויתן בוטח, היות והירדן זורם ונכנס לתוך פיו.

לפיכך,

מתקיף לה רבא בר עולא

: וכי אטו מקרא זה בלויתן הוא מדבר!? הרי

האי

קרא

ב"בהמות" בהררי אלף כתיב!?

אלא, אמר רבא בר עולא

: כך אמר הכתוב: "יבטח",

אימתי "בהמות" בהררי אלף בטוחות

שלא ימותו? "כי יגיח ירדן אל פיהו" של לויתן,

בזמן

, כל עוד,

שמגיח ירדן בפיו של לויתן

.

וממילא שמעת מינה: ירדן מתגלגל ויורד עד שמגיע לפיו של לויתן, כדברי הברייתא.

[

סימן

לשלש מימרות שאמר רב דימי:

ימים, גבריאל, רעב

].

א.

כי אתא רב דימי

מארץ ישראל,

אמר

בשם

רבי יוחנן: מאי דכתיב

[תהילים כד א ב]: "לדוד מזמור, לה' הארץ [ארץ ישראל] ומלואה, תבל ויושבי בה [בשאר ארצות].

כי הוא על ימים יסדה

[את ארץ ישראל],

ועל נהרות יכוננה

", מי הם הימים, ואלו הם הנהרות?

אלו שבעה ימים וארבעה נהרות, שמקיפין

ומסובבים

את ארץ ישראל

.

ואלו הן שבעה ימים

שמקיפים את ארץ ישראל:

ימה של טבריא, וימה של סדום, וימה של חילת, וימה של חילתא, וימה של סיבכי, וים אספמיא,

וים הגדול

.

ואלו הן ארבעה נהרות

שמקיפים את ארץ ישראל: נהר ה

ירדן, ו

נהר ה

ירמוך, ו

נהר

קירומיון, ו

נהר

פיגה

.