Baba Batra 111b — el Talmud en español

אמר ליה

רבי ינאי

לשמעיה

[לשמשו],

גוד.

[הבה ונלך]

לית דין צבי למילף

[האדם שלפנינו, אינו חפץ ללמוד באמת, אלא רק להקשות קושיות בעלמא] .

וטעמא מאי

[מדוע באמת אין קושיתו קושיא]?

אמר אביי, אמר קרא

(דברים כא יז): "כי את הבכור בן השנואה יכיר, לתת לו פי שנים

בכל אשר ימצא לו,

כי הוא ראשית אונו, לו משפט הבכורה

",

ודרשינן, רק במה שימצא

"לו",

דהיינו, לאיש, בכור נוטל פי שנים,

ולא

במה שימצא

לה.

ומקשה הגמרא:

אימא הני מילי בחור שנשא אלמנה,

אזי בנו הבכור פי שנים רק מנכסיו. כיון, שאין הוא ראשית אונה של אשתו.

אבל בחור שנשא בתולה,

ובנו הוא ראשית אונם,

הכא נמי דשקיל

פי שנים?

אמר רב נחמן בר יצחק, אמר קרא, "ראשית או נו".

ודרשינן,

"אונו", ולא אונה.

ומקשה הגמרא:

ההוא

קרא

מבעיא ליה ל

בכור ה

בא אחר נפלים דלהוי בכור לנחלה.

ודרשינן, "אונו" מלשון "אנינות", וצער, דהיינו,

מי שלבו דווה עליו

אם ימות, הוא הנקרא בכור.

יצא זה

[נפל]

שאין לבו דווה עליו.

ולכן הבן הבא אחר נפלים נחשב כבכור לנחלה .

ואם כן, המילה "אונו" אינה פנויה לדרשה?

ומתרצת הגמרא:

אם כן לימא קרא "כי הוא ראשית און", מאי "אונו"?

שמע מינה תרתי.

חדא, בן הבא אחר נפלים נקרא בכור.

ועוד, בכור נוטל פי שנים רק בנכסי האב ולא בנכסי האם.

ואכתי

קשיא:

אימא הני מילי

שאינו נוטל בנכסי האם, רק בבכור הבא מ

אלמון שנשא בתולה,

שאינו ראשית אונו של אביו.

אבל

בכור הבא מ

בחור שנשא בתולה,

והוא ראשית אונו של אביו ואמו,

הכי נמי דשקיל

פי שנים אף בנכסי האם?

אלא אמר רבא: אמר קרא, "לו משפט הבכ ו רה",

ודרשינן: "לו", היינו לאב,

משפט הבכורה.

דהיינו, רק

ל

יורשי ה

איש

נאמרו דיני בכורה,

ולא

נתחדשו דיני

משפט הבכורה לי

ורשי ה

אשה.

שנינו במשנה:

"והאיש את אשתו ...

נוחלין ולא מנחילין"

וכו'

:

מנהני מילי?

דתנו רבנן, "שארו", זו אשתו. מלמד שהבעל יורש את אשתו

.

יכול אף היא תירשנו, תלמוד לומר "וירש אותה", הוא יורש אותה ואין היא יורשת אותו.

ומקשה הגמרא:

הא קראי לאו הכי כתיבי!

דכתיב, "איש כי ימות ... ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה", ומשמע, ש"שארו" יורש אותו, ולא הוא יורש את שארו?

אמר אביי, תריץ הכי, "ונתתם את נחלתו לקרוב אליו, שארו וירש אותה"

. ולפי זה, אכן הבעל יורש את שארו.

אמר רבא, סכינא חריפא מפסקא קראי?!

כלומר, מנין לך הסכין החד שבו חילקת את הפסוק כרצונך?!

אלא אמר רבא, הכי קאמר, "ונתתם את נחלת שארו לו".

קא סבר "גורעין ומוסיפין ודורשין".

דהיינו, גורעים את ה"ו" מ"נחלתו", ואת ה"ל" מ"לשארו", ודורשים, במקום "נחלתו לשארו", "נחלת שארו לו".

ומכאן מקור דין ירושת הבעל.

והאי תנא מייתי לה

לדין ירושת הבעל

מהכא: דתניא, "וירש אותה", מלמד שהבעל יורש את אשתו. דברי רבי עקיבא

. רבי ישמעאל אומר: אינו צריך, כלומר, אין לדרוש את הפסוק כדבריך, ולא סבר "גורעים ומוסיפים ודורשים", אלא מוקמינן "שארו" בירושת האב כדלעיל (קח ב).

וירושת הבעל נלמדת באופן הבא:

הרי הוא אומר

(במדבר לו ח)

"וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת

מטה אביה תהיה לאשה

" וגו',

בהסבת הבעל הכתוב מדבר,

כלומר, הקפיד הכתוב שלא תינשא לבן שבט אחר, כדי שנחלת אבותיה לא תעבור ממטה למטה על ידי שירשנה בעלה .

ומוכח מכאן, שהבעל יורש את אשתו.

ואומר

(שם),

"ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה".

לקמן יבואר לשם מה נזקקה הברייתא לכל הפסוקים המובאים כאן.

ואומר

(שם),

"ולא תסוב נחלה ממטה למטה אח ר".

ואומר

(יהושע כד לג),

"ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו".

וכי מנין לפנחס שלא היה לו לאלעזר,

הלא פנחס בנו של אלעזר, וירש את נחלת אבותיו ?

אלא, מלמד שנשא פנחס אשה

משבט אחר

, ומתה, וירשה.

והיינו ירושת הבעל.

ואומר

(דה"י א, פרק ב כב),

"ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלע ד",