Avodá Zará 7b — el Talmud en español

אבל, אם עשו מעשיהן

בפרהסיא - אין מקבלין אותן

, הואיל ופקרו כל כך, אינם נותנים לבם לשוב בתשובה שלימה.

ואילו

רבי שמעון ורבי יהושע בן קרחה אומרים: בין כך ובין כך,

בין חזרו בהן ועשו מעשיהן בין במטמוניות ובין בפרהסיא -

מקבלין

אותן -

שנאמר [ירמיה ג]: אמר הקב"ה לישראל

"שובו בנים שובבים",

משמע אפילו מזידים ופרהסיא [מלשון מרד וגאוה] .

ועל הלכה זו

אמר רבי יצחק איש כפר עכו אמר רבי יוחנן: הלכתא כאותו הזוג,

רבי שמעון ורבי יהושע בן קרחה.

מתניתין:

המשנה הבאה היא המשך למשנה הראשונה, באיסור משא ומתן עם הגוים סמוך לימי חגאותיהם.

חכמים במשנה ראשונה סוברים ששלשה ימים לפני אידיהם אסורין. ואילו -

רבי ישמעאל אומר: שלשה

ימים

לפניהם, ושלשה

ימים

לאחריהם

-

אסורין.

וחכמים אומרים: לפני אידיהן

-

אסור,

לאחר אידיהן

-

מותר

[והגמרא תבאר במה הם חולקים על חכמי המשנה הראשונה].

גמרא:

אמר רב תחליפא בר אבדימי אמר שמואל: יום ראשון

[נוסחא אחרת:

יום הנוצרי

] בכל שבוע, שהוא יום אידם של הנוצרים,

לדברי רבי ישמעאל לעולם,

כל ימות השבוע,

אסור

לשאת ולתת עמהם [כמבואר לעיל ו ב].

שנינו במשנתינו:

וחכמים אומרים: לפני אידיהן

-

אסור, לאחר אידיהן

-

מותר.

ודנה הגמרא: דברי

חכמים

-

היינו

הם דברי

תנא קמא,

האוסר לפניהם ומתיר לאחריהם! כלומר, מה באו לחדש, ובמה הם חולקים?

איכא בינייהו,

יש ביניהם את הדין הבא -

תנא קמא סבר

: שלשה הימים,

הן בלא אידיהן

, בנוסף על ימי האיד עצמם, כמו שביררה הגמרא [לעיל ו א] מלשון התנא קמא.

ו

אילו

רבנן בתראי

, במשנה השניה,

סברי: הן ואידיהן

. בשלשת הימים כלול גם יום האיד עצמו, היות ולא דייקו לומר "שלשה ימים לפני אידיהן", אפשר לומר שבאו לחלוק בדין "הן ואידיהן" על תנא קמא .

ואיבעית אימא

, עוד חילוק יש ביניהם:

נשא ונתן,

מה דינו בדיעבד -

איכא בינייהו.

תנא קמא סבר, נשא ונתן מותר.

כי מלשונו "אסור לשאת ולתת" משמע [קצת] שהאיסור הוא המשא ומתן, ולא הוי איסור הנאה על החפץ.

ו

אילו

רבנן בתראי,

שאמרו סתם "אסור",

סברי, נשא ונתן אסור.

ואיבעית אימא דשמואל,

בדין שאמר שמואל -

איכא בינייהו.

דאמר שמואל

: הלכה זו, שאסור לשאת ולתת עמהם לפני יום אידם, נאמרה רק בארץ ישראל, אבל

בגולה,

בחוץ לארץ

אין אסור אלא יום אידם בלבד.

כי גויי חוץ לארץ אינם אדוקים כל כך לאליליהם, ואינם מקדימים שלשה ימים לפניהם. ועוד, משום שאנו יראים מהם .

תנא קמא אית ליה דשמואל,

סובר כמותו, ואסר רק בארץ ישראל.

ואילו

רבנן בתראי, לית להו דשמואל

אינם סוברים כמותו, ואוסרים גם בחוץ לארץ שלשה ימים לפניהם .

ואיבעית אימא, דנחום המדי,

בדין שאמר נחום המדי -

איכא בינייהו.

דתניא, נחום המדי אומר: אינו אסור

שלשה ימים,

אלא יום אחד לפני אידיהן.

תנא קמא,

שאמר במפורש "שלשה ימים"

\-

לית ליה,

אינו סובר את הדין

דנחום המדי. ו

אילו

רבנן בתראי,

שאמרו בלשון סתם "לפני אידיהן",

אית להו דנחום המדי.

ואחרי שביארה הגמרא כמה אוקימתות במה נחלקו חכמים עם התנא קמא, מביאה הגמרא את דעת חכמים שחלקו על נחום המדי.

גופא, נחום המדי אומר: אינו אסור אלא יום אחד לפני אידיהן. אמרו לו

חכמים לנחום המדי:

נשתקע הדבר ולא נאמר

דבר זה מפי אדם לעולם! כלומר, אין בדבריך כלום.

ומקשינן: למה אמרו לו כן,

ו

הלא

איכא

רבנן בתראי,

שלפי אחת מהאוקימתות ביארה הגמרא

דקיימי כוותיה,

שהם סוברים כדברי נחום המדי?

ומתרצינן: אין כאן דעת חכמים, כי

מאן חכמים?

מי הוא בעל דעה זו שהמשנה קוראתו בלשון סתמי "חכמים" -

נחום המדי הוא

, ודעתו היא דעת יחיד, ולכן סירבו חכמים לקבל דעתו, ואמרו לו שאין בדבריו כלום.

והגמרא מביאה עוד ברייתא שאמרו חכמים לנחום המדי "נשתקע הדבר ולא נאמר"!

כשם שאסור לסחור עם הגויים ביום אידם, כן אסרו חכמים למכור להם בהמה גסה, אף בכל ימות השנה, ולאו דוקא בימי אידיהם.

והטעם, מפני שגזרו חכמים שמא ימכרנה סמוך לכניסת השבת, ובעוד שהיא עדיין של הישראל והגוי ירצה לנסות את כוחה בנשיאת משאות, ינהיגנה ישראל המוכר בקולו, לפי שהבהמה מכירה קולו, ותכנס בינתיים השבת, ונמצא שעובר אז על איסור "מחמר" בשבת. וכשגזרו, הרחיבו את הגזירה אף לבהמות שאינן ראויות לשאת משאות, כגון עגלים וסייחין בין שלמין ואף שבורין.

ועל הלכה זו מביאה הגמרא ברייתא:

תניא אידך

, בברייתא אחרת:

נחום המדי אומר: מוכרין להם סוס זכר וזקן

[גירסת הב"ח:

זקן

]

ב

תוך ה

מלחמה

[כמו שיבואר].

אמרו לו

חכמים לנחום המדי:

נשתקע הדבר ולא נאמר!

ומקשינן: למה אמרו לו כן,

ו

הלא

איכא בן

בתירה דקאי כוותיה?

הלא גם בן בתירה סובר כן? -

דתנן

[לקמן בדף יד ב],

בן בתירה מתיר בסוס

, למוכרו לגוי, משום שסוס אין דרכו לשאת משאות, אלא לרכוב עליו, ואף אם הישראל ירכוב עליו בשבת להראות להגוי את כחו ברכיבה, לא יעבור הישראל על איסור דאורייתא של "מחמר", כי איסור רכיבה בשבת אינו איסור דאורייתא, ולכן לא גזרו חכמים על מכירה לגוי.

[אבל החכמים במשנה, החולקים על בן בתירה, סוברים שבכל זאת יש לאסור משתי סיבות. האחת: מפני שהסוס משמש ככלי מלחמה שהוא יכול להרוג במלחמה במכת יד, ואסרו חכמים למכור לגוי כלי מלחמה שמא יזיק את ישראל. והשניה: שסוס זקן מטחינו בריחיים, כלומר, עובד בריחיים, ועדיין יש לחשוש שמא יטחינו הישראל בכניסת השבת להראות כחו להגוי].

וקשה, אם כן דעת נחום המדי אינה דעת יחיד, ובן בתירה סובר כמותו, ולמה אמרו לו חכמים "נשתקע הדבר ולא נאמר"?

ומתרצינן: נחום המדי אינו סובר כבן בתירה, כי

בן בתירה

מתיר סוס לגמרי, ו

לא מפליג

ואינו מבדיל

בין זכרים לנקבות

[לפי גירסת המהרש"א:

ובין זקן לבחור

], כי סובר שאין חשש לא לאיסור שבת, ומותר אף בזקן, ולא למכירת כלי מלחמה, ומותר אף בבחור.

אבל

איהו

הוא, נחום המדי,

מדקא מפליג

מכך שהוא מחלק

בין זכרים לנקבות

[לפי גירסת מהרש"א:

ובין זקן לבחור

] משמע ש

כרבנן

החולקים על בן בתירה

סבירא ליה,

ולכן אוסר נחום המדי בבחור, היות שהוא משמש ככלי מלחמה -

ול

דעת

רבנן, ישתקע הדבר

שיהא מותר בזקן,

ולא נאמר

, כי ודאי שיש לגזור על זקן אטו בחור. ואמרו לו שאינם מקבלים את דעתו לחלק בין סוס לסוס.

והגמרא מביאה עוד ברייתא בהלכות מעשרות, שגם בה אמרו חכמים לנחום המדי "נשתקע הדבר ולא נאמר".

יש כלל בהלכות מעשרות, שכל דבר שהדרך לזרוע אותו כדי לאכול את הזרעונים שלו, פטור לעשר את הירק, דהיינו העלים, וחייב לעשר רק את הזרעונים, העומדים לאכילה. אבל אם הוא זורע דבר שדרכו לזרוע עבור הזרעונים לצורך הירק, מתעשר הזרע כדרכו, וגם הירק מתעשר היות שהוא זרעה לירק.

תניא, נחום המדי אומר: השבת,

מין ירק המשמש לתבלין,

מתעשר זרע וירק וזירין

, בין שלקט אותו כשהוא ירק, בין שלקט אותו כשהוא "זירין" עלים דקים, ובין שהניחו עד שצמחו בתוכו גרעיני זרע והתקשו והוציאן, צריך לעשרן, לפי שהוא סובר, שדרכו של ה"שבת", לכל אדם, הוא לזורעו גם לזרע וגם לירק, לכן אף שזרעו לזרע, חייב לעשר גם את הירק.

אמרו לו

חכמים לנחום המדי "

נשתקע הדבר ולא נאמר

"! כי הם סוברים שאין הדרך לזורעו אלא לזרע. ואם זרעו לצורך הזרע, פטור לעשר את הירק.

ומקשינן: למה אמרו לו כן?

וה

לא

איכא,

ישנו

רבי אליעזר דקאי כוותיה,

הסובר כמותו?

דתנן

[מעשרות ד ה],

רבי אליעזר אומר: השבת

-

מתעשרת זרע, וירק, וזירין.

ומתרצינן: רבי אליעזר אינו סובר כמותו, כי

התם

שם המדובר הוא,

בדגנוניתא

, בשבת הגדל בגנה, ואותו זורעים לירק ולזרע, כי ראוי לאכול בין את זרעו ובין את הירק והזירין -

אבל הגדל בשדות, אינו נאכל ירק אלא זרע. ובו סובר רבי אליעזר שאינו מעשר אלא זרע, אם זרעו לצורך זרעו.

ובאותו הגדל בשדות אמר נחום המדי שמתעשר זרע וירק וזירין, ואין מי שסובר כמותו.

אמר ליה רב אחא בר מניומי לאביי: גברא רבה אתא מאתרין

, אדם גדול הגיע לארץ ישראל ממקומנו, ארץ מדי,

כל מילתא דאמר

על כל דבר שאמר -

אמרי ליה

אמרו לו חכמים

"נשתקע הדבר ולא נאמר"?!

למה דחו כל דבריו?

אמר

אביי: לא דחו כל דבריו,

איכא חדא

יש דין אחד שלא דחהו, אלא אפילו קבלוהו,

דעבדינן כוותיה

ואנו אף נוהגין כמותו!

ומה הוא אותו דבר?

דתניא

שנינו:

נחום המדי אומר: שואל

מבקש

אדם צרכיו

מאריך בה ומתפלל על צרכיו

ב

ברכת

שומע תפלה

בתפלת שמונה עשרה, ואינו "הפסק" האסור בתפלה .

ואנו נוהגים כמותו, ולא דחו חכמים את כל דבריו.

אמר

רב אחא בר מניומי לאביי:

בר מינה דההיא!

חוץ מהלכה זו, שאין אנו נוהגים "כמותו", אלא

דתליא באשלי רברבי

, הלכה זו תלויה בחבלים עבים וחזקים, או באילנות גדולות, כלומר חכמים גדולים סוברים כן.

והגמרא מביאה מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע, ובסופה מבואר שחכמים, ה"אשלי רברבי", סוברים הלכה זו שאמרה נחום המדי "שואל אדם צרכיו בשומע תפלה".

דתניא, רבי אליעזר אומר: שואל אדם צרכיו

לפני שמונה עשרה,

ואחר כך יתפלל

שמונה עשרה.

שנאמר

[תהלים קב]

"תפלה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו".

מקודם מתפלל העני על עטיפת נפשו ודאגת לבו, ואחר כך ישפוך שיחו שהיא תפלת שמונה עשרה.

והרי

אין

פירוש

"שיחה" אלא תפלה

[קבועה - והיא שמונה עשרה],

שנאמר

[בראשית כד] "

ויצא יצחק לשוח בשדה

לפנות ערב", ואז תיקן תפלת מנחה [שהיא תפלה קבועה] .

רבי יהושע אומר

: מקודם

יתפלל

שמונה עשרה,

ואחר כך ישאל צרכיו,

שנאמר

[תהלים קמב] "

אשפוך לפניו שיחי, צרתי לפניו אגיד

". הרי שמקודם "שופך שיחה" שהיא תפילה, ואחר כך מגיד צרתו לפני הקדוש ברוך הוא.

ודנה הגמרא:

ורבי אליעזר נמי,

מה יענה לראיית רבי יהושע,

ה

לא

כתיב

"אשפוך

לפניו שיחי,

צרתי לפניו אגיד"?

ומתרץ:

הכי קאמר

, כך אמר דוד המלך,

"אשפוך לפני שיחי"

-

בזמן ש"צרתי לפניו

אגיד".

כלומר, שכבר הגדתי לפניו צרתי.

ועוד דנה הגמרא:

ורבי יהושע נמי,

מה יענה לראיית רבי אליעזר,

ה

לא

כתיב "תפלה לעני כי יעטוף,

ולפני ה' ישפוך שיחו"?

ומתרץ:

הכי קאמר,

כך אמר דוד המלך, "

אימתי תפלה לעני,

מתי היא תפלת העני,

בזמן שלפני ה' ישפוך שיחו

", שכבר התפלל תפלתו.

ומקשינן:

מכדי,

הרי

קראי,

דרשות הכתובים,

לא כמר דייקי

, אינם מכריחים דעת רבי אליעזר,

ולא כמר

רבי יהושע

דייקי

, שהרי תירצנו אותם למר ולמר, ואם כן,

במאי קמיפלגי?

באיזו סברא אכן נחלקו?

ומתרצינן: נחלקו

כדדריש רבי שמלאי.

[

דדריש רבי שמלאי

]

, לעולם יסדר אדם שבחו של מקום,

שלש ברכות הראשונות של שמונה עשרה, אבות, גבורות וקדושה - שאין בהם תפלה ובקשה, אלא דברי שבח להקב"ה,

ואחר כך יתפלל

שאר הברכות, שיש בהם תחינה ותפילה.

מנלן

, מנין אנו למדים זאת?

ממשה רבינו,

שסידר קודם שבחו של מקום ואחר כך התפלל תחינתו ליכנס לארץ ישראל.

דכתיב

[דברים ג]

"ה' אלהים, אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך

החזקה, אשר מי אל בשמים ובארץ, אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך"

. והם דברי שבח להקב"ה.

וכתיב בתריה,

ואחר כך בקש בקשתו,

"אעברה נא ואראה את הארץ הטובה"

-