Avodá Zará 7a — el Talmud en español

רבי מאיר אומר

: הצבע

נותן לו

לבעל הצמר

דמי צמרו

, צמר לבן כמו שהיה בתחלה, אם ירצה. ויקח הצמר הצבוע לעצמו, אף שעתה שוה הצמר יותר.

כי רבי מאיר סובר, שכל אומן המשנה מדעת בעלים - דינו כגזלן, וגזלן קונה את החפץ הנגזל ב"שינוי מעשה". ולכן, נעשה הצמר שלו, והוא חייב לשלם רק דמי הצמר [אך אם ירצה בעל הצמר, הוא יכול לשלם לו את כל תשלום דמי הצביעה, ויקח בחזרה את צמרו].

רבי יהודה אומר

: חולק, וסובר שאין הצבע יכול לעכב הצמר לעצמו ולשלם את דמיו. שאם תאמר כן, נמצא שהצבע מרוויח. אלא, קונסים את הצבע, ובעל הצמר לוקח לעצמו [אם ירצה] את הצמר הצבוע, וישלם לו את הפחות שבשני התשלומים, לפי בחירת בעל הצמר, דהיינו -

אם השבח

שהשביח הצבע את הצמר הוא

יתר על היציאה,

על ההוצאות שהוציא הצבע על הצביעה, על הסממנים, עצים, ושכר עבודה -

נותן

בעל הצמר

לו

, לצבע, רק

את היציאה

, ולא את הסכום שהוסכם ביניהם. ונמצא מרוויח את השבח -

ואם היציאה יתירה על השבח

-

נותן לו את השבח.

ובהלכה זו פסק רק הונא כדברי רבי יהודה.

אהדרינהו רב יוסף לאפיה

, רב יוסף הסתכל לצדדין בכעס, ואמר, לאיזה צורך אמר כן רב הונא?

בשלמא

, מובנים דבריו שאמר

הלכה כרבי יהושע בן קרחה,

כי

איצטריך,

הוצרך לומר כן, ויש בהם חידוש, כי

סלקא דעתך אמינא

, היה עולה על הדעת לומר, שאין הלכה כמוהו, שהרי הוא חולק על החכמים, וקיימא לן כי במחלוקת של

יחיד ורבים, הלכה כרבים.

לכן

קא משמע לן

משמיע לנו ש

הלכה כ

רבי יהושע בן קרחה, למרות שהוא

יחיד

.

אלא

, מה שאמר רב הונא

הלכה כרבי יהודה,

תיקשי, הא

למה לי?

הרי

פשיטא

הוא! כי קיימא לן

דמחלוקת ואחר כך סתם

-

הלכה כסתם.

כלומר, כל מקום שהובאה במשנה מחלוקת תנאים, ואחר כך נשנה אותו הדין במשנה אחרת כדעת אחד מהן, כ"סתם" משנה בלי חולק, ההלכה היא כדעה זו. והטעם, כיון שידע רבי, מסדר המשנה, שיש מחלוקת, ושנאה במשנה, ובכל זאת לאחר מכן הוא שונה משנה נוספת ו"סותם" בה כאחת הדעות, בכך שהוא שונה אותה בלי מחלוקת, משמע שהוא פוסק כמוה -

ולכן, מקשה רב יוסף, שהרי הלכה זו נשנתה בתורת

מחלוקת ב

מסכת

בבא קמא, ו

נשנית שוב במשנה

"סתם", ב

מסכת

בבא מציעא

-

דתנן

במסכת בבא מציעא [עו ו]:

כל המשנה

מדעת הבעלים, כגון הצבע שצבע בצבע אחר,

ידו על התחתונה

. כלומר, מקבל את הפחות מבין שני התשלומים.

וכל החוזר בו, ידו על התחתונה

[מבואר שם].

הרי כבר נפסקה ההלכה כדברי רבי יהודה, ולמה הוצרך רב הונא לומר כן, ומה משמיענו?

ורב הונא

משיב: יש צורך לפסוק הלכה כרבי יהודה,

משום דאין סדר למשנה.

דהיינו, מסדר כתיבת המשנה אין להביא ראיה,

דאיכא למימר

, יתכן לומר, ש

סתם תנא ברישא, ואחר כך מחלוקת.

שבעת לימודם בבית המדרש נשנתה המשנה המאוחרת ה"סתמית" לפני המשנה שיש בה מחלוקת, אף שנכתבה אחריה.

ומקשינן:

אי הכי,

לדבריך ש"אין סדר למשנה", וכתיבת המשנה אינה לפי סדר, אם כן, ב

כל "מחלוקת ואחר כך סתם

", דקיימא לן הלכה כסתם,

לימא,

נאמר גם כן,

"אין סדר למשנה

", ולא נודע איזו מהן נשנתה קודם. ואם כן, קשה, היכן נאמר הכלל של "מחלוקת ואחר כך סתם - הלכה כסתם"?

ורב הונא

ישיב: יש חילוק בין אם נשנו המחלוקת והסתם באותה מסכת, שבאופן זה נאמר הכלל ש"הלכה כסתם", לבין אם המחלוקת והסתם הם בשתי מסכתות.

משום, שהסדר הפנימי בתוך המסכת, הוא מסודר דבר דבור על אופניו, ואם נסתמה ההלכה אחרי שכבר נחלקו בכך, מוכח שכך נפסקה ההלכה.

אבל בשתי מסכתות, אין בידינו ידיעה איזו מסכת נסדרה קודם ואיזו מאוחרת ממנה, ולגבי זה אמרינן "אין סדר למשנה". ולכן, לא נודע האם קודם נסתמה במסכת זו ואחרי כן נשנתה במחלוקת במסכת השניה, ואז "אין הלכה כסתם", או ההיפך, ואז "הלכה כסתם" -

כי

מתי

לא אמרינן "אין סדר למשנה

", כלומר, מתי אכן יש סדר -

בחדא מסכתא,

באותה המסכת בעצמה. אבל

בתרי מסכתא

, כגון כאן, שהמחלוקת היא במסכת "בבא קמא" והסתם במסכת "בבא מציעא",

אמרינן

"אין סדר למשנה".

ולכן אין כאן הכלל של "מחלוקת ואחר כך סתם - הלכה כסתם", והוצרך רב הונא לפסוק ההלכה כרבי יהודה.

ורב יוסף

ישיב:

כולה נזקין

כל דיני נזקין, דהיינו יחסי ממון בין איש לרעהו -

חדא מסכתא היא

. ונשנו כאחד, דבר דבור על אופניו. אלא שאחר כך נתחלקה לשלשה חלקים, "בבא קמא" "בבא מציעא" ו"בבא בתרא".

ואיבעית אימא,

הגמרא מבארת עוד טעם למה כעס רב יוסף על מה שהוצרך רב הונא לפסוק כרבי יהודה, אף אם הם שלש מסכתות, ואין סדר למשנה, ואין כאן הכלל של "מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם". כי בכל זאת, לא הוצרך להשמיענו

משום דקתני לה גבי,

ביחד עם

הלכתא

פסיקתא

, הלכה פסוקה, שנאמר שם:

כל המשנה

-

ידו על התחתונה, וכל החוזר בו

-

ידו על התחתונה.

וכשם שנפסקה ההלכה ב"כל החוזר בו", כן נפסקה ב"כל המשנה". וזה מה שהוקשה לרב יוסף, למה הוצרך רב הונא להשמיענו, הרי היא משנה מפורשת.

והגמרא מביאה עוד דין שנפסקה ההלכה כרבי יהושע בן קרחה, מהפסוק [ישעיה נח] "אם תשוב משבת רגלך ממצוא חפציך ודבר דבר", שדרשו חכמים, שאסור בשבת לדבר דברי חול, דברי מסחר, כמבואר במקומו במסכת שבת.

ונחלקו חכמים כשאינו מדבר אלא בדברים מרומזים, המובנים לשני המדברים שהם דיבורי מסחר, אם מותר או אסור.

תנו רבנן: לא יאמר אדם לחבירו

בשבת "

הנראה

, עתה נראה,

שתעמוד עמי לערב

שתבוא אלי במוצאי שבת". וכוונתו שהוא מסכם אתו לבוא לעבוד עמו בשכר.

ולדעת חכמים, הוא דיבור האסור, היות ושניהם הבינו זה את זה.

רבי יהושע בן קרחה אומר: אומר אדם לחבירו "הנראה שתעמוד עמי לערב".

כיון שאינו אומר במפורש אלא ברמז, ולא נאסר בשבת אלא "דיבור" ולא "הרהור".

ועל הלכה זו

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכתא כ

מו

רבי יהושע בן קרחה.

הגמרא מביאה עוד דין שנפסקה ההלכה כרבי יהושע בן קרחה.

תנו רבנן: הנשאל לחכם

, מי ששאל שאלת הלכה לחכם,

ו

החכם

טימא

פסק לו" ופסק "טמא" -

לא ישאל לחכם

אחר,

וה

שני

יטהר

, יפסוק לו "טהור".

ו

כן, הנשאל

לחכם, ואסר

-

לא ישאל לחכם

אחר

ויתיר

4 .

היו שנים

ביחד, ושאל את שניהם, חכם

אחד מטמא, ואחד מטהר

, או

אחד אוסר ואחד מתיר

-

אם היה אחד מהם

מהחכמים

גדול מחבירו בחכמה ובמנין

-

הלך אחריו!

בין לחומרא ואף לקולא.

ואם לאו

שלא היה אחד מהם גדול, אלא שניהם שווים -

הלך אחר המחמיר!

רבי יהושע בן קרחה אומר

אם השאלה היתה

בשל תורה

בדבר שאיסורו מדאורייתא, וספיקו הוא עתה ספק דאורייתא -

הלך אחר המחמיר!

אבל אם היתה השאלה

בשל סופרים,

בדבר שאיסורו מדברי סופרים, כלומר, איסור דרבנן -

הלך אחר המיקל!

ועל הלכה זו

אמר רב יוסף: הלכה כרבי יהושע בן קרחה.

הגמרא מביאה עוד דין שנפסקה הלכה כרבי יהושע בן קרחה בנידון הבא לקבל עליו "דברי חברות".

"חבר", בניגוד לעם הארץ, נקרא כל מי שמקבל על עצמו לא לתת תרומותיו ומעשרותיו לעם הארץ, ושלא יתעסק בטהרות אצל עם הארץ, ושיפריש מעשרות גם ממה שהוא מוכר וגם ממה שהוא קונה, בנוסף על מה שהוא אוכל.

הברייתא דנה בגזלנין ועמי הארץ הבאין לקבל על עצמן להיות "חברים".

תנו רבנן: וכולן,

הגזלנין ועמי הארץ,

שחזרו בהן

ממעשיהם ורוצים להיות "חברים" -

אין מקבלין אותן עולמית, דברי רבי מאיר

.

רבי יהודה אומר: חזרו בהן,

אם באים לקבל דברי חבירות

במטמוניות,

בצינעה -

אין מקבלין אותן

, לפי שאין חזרתן שלימה ובלב שלם. אבל אם חזרו בהם

בפרהסיא

-

מקבלין אותן.

איכא דאמרי

, יש מי שמסר שמועת רבי יהודה בנוסח זה:

עשו דבריהם

מעשיהם עד עתה,

במטמוניות

-

מקבלין אותן,

שהרי לא העיזו פניהם כל כך.