Avodá Zará 70a — el Talmud en español

ואין חוששים שמא נתנו לזונה הגויה לגעת ביין, ד

נהי דתקיף להו יצרא דעבירה,

יצרא דיין נסך לא תקיף להו

[אמנם תאות העריות התגברה עליהם, אך אינם מתאוים כל כך לשתות יין נסך, ואין לחוש שנכשלו בכך].

אך

זונה ישראלית, ועובדי כוכבים מסובין

אצלה

,

והביאה עמה יין,

חמרא אסור

[היין אסור]

.

מאי טעמא?

הואיל וזילה עלייהו, בתרייהו גרירא

[כיון שהפקירה את עצמה להם, ודאי נתנה להם לגעת ביין]

.

ההוא ביתא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל, על עובד כוכבים, אחדה לדשא באפיה, והוה ביזעא בדשא.

[מעשה בבית שהיה מונח בו יין של יהודי, ונכנס לתוכו גוי, וסגר את הדלת בעדו. אך היה חריץ בדלת, שאפשר להציץ דרכו לתוך הבית].

לאחר מכן, כשפתחו את הדלת

אישתכח עובד כוכבים דקאי ביני דני

[נמצא הגוי עומד בין החביות]

.

אמר רבא, כל דלהדי ביזעא שרי

[כל החביות שכנגד החריץ שבדלת, מותרות בשתיה], כיון שהגוי ירא לגעת בהן, פן יראוהו מבחוץ.

אך

דהאי גיסא והאי גיסא

[החביות הנמצאות בצדדים]

אסור

ות אף בהנאה, שמא שיכשך בהן את ידיו וניסכן.

ההוא חמרא דישראל, דהוה יתיב בביתא

[מעשה ביינו של יהודי, המונח בבית בן שתי קומות]

דהוה דייר ישראל ב

קומה

עליונה, ועובד כוכבים ב

קומה ה

תחתונה.

והיין הונח בקומה העליונה, והיהודי השגיח עליו מלמעלה. פעם אחת,

שמעו

דיירי אותו בית

ק

ו

ל תיגרא,

ו

נפקי

[יצאו לראות במה מדובר]

.

קדים אתא עובד כוכבים, אחדה לדשא באפיה.

[הגוי חזר הביתה לפני היהודי, וסגר את הדלת בעדו].

אמר רבא, חמרא שרי

[היין מותר בשתיה]

.

מימר אמר, כי היכי דקדים אתאי אנא, קדים ואתא ישראל ויתיב בעליונה, וקא חזי לי.

[כיון שהגוי אומר בליבו, שמא כשם שאני הקדמתי לשוב, אף היהודי הקדים לשוב, ועומד בקומה העליונה ומשגיח על היין].

מעשה ב

ההוא אושפיזא

[אכסניה]

דהוה יתיב ביה

[היה מונח בה]

חמרא דישראל, אישתכח עובד כוכבים דהוה יתיב בי דני

[ונמצא גוי עומד בין החביות]

.

אמר רבא, אם נתפס עליו כגנב,

כלומר, אם אינו יכול לתרץ את נגיעתו ביין, ואם יתפסוהו נוגע ביין ידונו אותו כגנב,

שרי

[היין מותר בשתיה]

.

ואי לא,

היין

אסיר.

מעשה ב

ההוא ביתא, דהוה יתיב ביה חמרא

[ביתו של יהודי, שהיה מונח בו יין]

.

אישתכח עובד כוכבים, דהוה קאים בי דני

[נמצא עובד כוכבים עומד בין החביות]

.

אמר רבא, אי אית ליה לאישתמוטי, חמרא אסיר.

[אם יכול למצא תירוץ לכניסתו לבית, היין אסור], כיון שאינו חושש לנסך את היין, באומרו, אם יתפסוני, אוכל לתרץ את עצמי.

ואי לא

יכול למצא תירוץ לכניסתו,

חמרא שרי.

היין מותר. כיון שמחמת בהלתו ודאי לא הספיק לנסך.

מקשה הגמרא:

מיתיבי,

הלא שנינו בברייתא:

"ננעל הפונדק,

והתיחד הגוי עם היין,

או שאמר לו

ישראל לגוי, עמוד מבחוץ ו

שמור,

היין

אסור".

דחיישינן שמא כיון שאמר לו "שמור" הגוי חושב שהיהודי מתכוין להתרחק מהמקום, ואינו חושש להכנס ולנסך את היין.

מדייקת הגמרא:

מאי לאו,

האם אין כונת הברייתא לומר שהיין אסור

אף על גב דלית ליה לאישתמוטי

[אפילו במקרה שאין לגוי תרוץ להסביר את כניסתו לבית היין]

?!

ולא כדברי רבא!

מתרצת הגמרא:

לא!

היין אסור רק

בדאית ליה לאישתמוטי

[כשיש לגוי תרוץ להסביר את כניסתו למקום היין].

מעשה ב

ההוא ישראל ועובד כוכבים, דהוו יתיבי וקא שתו חמרא

[ישבו ושתו יין יחדיו]

.

לפתע,

שמע ישראל קל צלויי בי כנישתא, קם, ואזל

[שמע היהודי קול תפילה בבית הכנסת, קם והלך] והשאיר את הגוי לבדו עם היין.

אמר רבא, חמרא שרי

[היין מותר בשתיה]

.

כיון ד

מימר אמר

[הגוי אומר לעצמו]

,

שמא

השתא מדכר ליה לחמריה והדר אתי

[פתאום יזכר ביינו ויחזור], וירא לגעת ביין.

מעשה ב

ההוא ישראל ועובד כוכבים דהוו יתיבי בארבא

[ישבו יחדיו בספינה]

,

וערב שבת היה.

לפתע

שמע ישראל קל שיפורי דבי שימשי, נפק ואזל.

[היהודי שמע את קול השופר המבשר על כניסת השבת, ויצע והשאיר את הגוי לבדו עם היין].

אמר רבא, חמרא שרי

[היין מותר בשתיה]

.

כיון ד

מימר אמר

[הגוי אומר לעצמו]

,

שמא

השתא מדכר ליה לחמריה והדר אתי

[פתאום יזכר ביינו ויחזור], וירא לגעת ביין.

ואי משום שבתא?

כלומר, אם תאמר שהגוי אינו ירא שהיהודי יחזור לספינה בשבת, ומנסך את היין.

אין לחוש לכך!

ד

הא

א

מר לי איסור גיורא

[גר ששמו איסור]

, כי הוינן בארמיותן אמרינן "יהודאי לא מנטרי שבתא", דאי מנטרי שבתא, כמה כיסי קא משתכחי בשוקא

[כשהייתי גוי, אמרתי לעצמי, ודאי היהודים אינם שומרים שבת באמת. שאם כן, היינו מוצאים ארנקי כסף שאבדו בשוק. אלא ודאי, שהיהודים הרואים כסף מול עיניהם, מחללים את השבת בעבורו].

ולא ידענא

שהסיבה שאין אנו מוצאים כיסי כסף בשבת היא משום

דסבירא לן כרבי יצחק.

דאמר רב יצחק, המוצא כיס בשבת,

ורוצה לטלטלו למקום סתר על מנת שיחזור ויטלו במוצאי שבת,

מוליכו פחות פחות מד' אמות.

ולכן בנידון דידן, הגוי אינו סומך על שמירת השבת של היהודי, וסבור שמכיון שיש כאן הפסד ממון ליהודי, ודאי ישוב לספינה בשבת לקחת את היין. וירא לגעת בו.

מעשה ב

ההוא אריא, דהוה נהים במעצרתא

[אריה שאג בגת]

.

שמע עובד כוכבים,

ונבהל,

טשא ביני דני

[רץ והתחבא בין החביות]

.

אמר רבא, חמרא שרי

[היין מותר בשתיה]

.

כיון ד

מימר אמר

[הגוי אומר לעצמו]

,

שמא

כי היכי דטשינא אנא, איטשא נמי ישראל אחוריי, וקא חזי לי

[כשם שאני מתחבא כאן, גם היהודי נחבא מאחורי, ויראני], וירא לגעת ביין.

מעשה ב

הנהו גנבי, דסלקי לפומבדיתא, ופתחו חביתא טובא

[גנבים באו לפומפדיתא, ופתחו חביות יין רבות]

.

אמר רבא, חמרא שרי

[היין מותר בשתיה]

.

מאי טעמא?

משום ש

רובא גנבי,

רוב גנבי פומפדיתא,

ישראל נינהו.

וכמו כן

הוה עובדא בנהרדעי

[קרה מקרה דומה בנהרדעי]

,

ואמר שמואל, חמרא שרי

[היין מותר בשתיה]

.

אף על פי שרוב גנבי נהרדעא לא היו יהודים.

ומבארת הגמרא:

כמאן?

כדעת מי סבר שמואל שהתיר את היין?

כ

דעת

רבי אליעזר.

דאמר,

כל מקום שהספק אינו על ה"מגע", [כגון, האם הגוי נגע ביין], אלא יש

ספק

על עצם ה

ביאה

למקום האיסור,

טהור.

ולכן כאן, שאין לנו ודאות שהגנב היה גוי, ואם כן, יש לנו ספק על עצם הכניסה, האם נכנס יהודי או גוי, היין מותר.

דתנן

במסכת טהרות (פרק ו' משנה ה'):

"הנכנס לבקעה

בימות הגשמים, ו

יודע שיש

טומאה בשדה פלונית, ואמר, הלכתי במקום הלז, ואיני יודע אם נכנסתי לאותה שדה אם לא נכנסתי.

רבי אליעזר

מטהר, וחכמים מטמאים". משום שהיה רבי אליעזר

אומר

(שם משנה ד'):

"ספק ביאה טהור, ספק מגע טמא".

הגמרא דוחה:

לא!

אין הכרח להעמיד את דברי שמואל רק כדעת רבי אליעזר.

ד

שאני התם, כיון דאיכא דפתחי לשום ממונא

[יש גנבים הפותחים את החביות לשם ממון] וכשרואים שיש בהן יין אינם נוגעים בו

,

אם כן

הוה ליה ספק ספיקא.

ספק א: האם הגנב היה יהודי או גוי.

ספק ב: גם אם היה גוי, האם נגע ביין או לא.

ובכהאי גונא, לכולי עלמא היין מותר.