Avodá Zará 68a — el Talmud en español

דרשו חכמים:

כל

נבלה

הראויה לגר קרויה נבילה,

אך נבילה

שאין ראויה לגר,

כגון שהסריחה,

אינה קרויה נבלה.

ומכאן למד רבי שמעון, שדבר איסור שטעמו פגום, אינו אוסר. מקשה הגמרא:

ורבי מאיר?

מה רבי מאיר דרש מפסוק זה?

מתרצת הגמרא: לדעת רבי מאיר,

ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא.

כלומר, מהפסוק למדנו, שאם היתה בהמה מוכת שחין בחייה, ואחר כך התנבלה, לא חל עליה שם נבלה.

אך אם היתה ראויה לאכילה כשהתנבלה, ואחר כך הסריחה, לא פקע ממנה שם נבלה, אף על פי שכעת טעמה פגום. מקשה הגמרא:

ורבי שמעון

מנין לו שהפסוק בא למעט נבילה שהסריחה, שמא לא בא למעט אלא סרוחה מעיקרא, כדברי רבי מאיר?

מתרצת הגמרא: לדעת רבי שמעון, אם היתה

סרוחה מעיקרא,

ודאי מותרת, ו

לא צריכא מיעוטא,

שהרי

עפרא בעלמא הוא!

אלא ודאי, הפסוק מלמדנו שאם הסריחה אחרי שהתנבלה, מותרת. כיון שטעמה פגום.

אמר עולא, מחלוקת

רבי מאיר ורבי שמעון, אינה אלא בדבר איסור

ש

התערב בדבר היתר, ו

השביח

בתחילה,

ולבסוף פגם.

כגון טעם שמנונית הבשר, בחמאה, שבתחילה משביח, ולאחר זמן, פוגם.

אבל

אם

פגם מעיקרא, דברי הכל מותר.

איתיביה

[הקשה]

רב חגא לעולא

: שנינו בברייתא:

יין שנפל לתוך עדשים, וחומץ שנפל לתוך גריסין, אסור.

ורבי שמעון מתיר,

כיון שנתן טעם לפגם.

והא הכא, דפגם מעיקרא הוא,

שהרי היין פוגם בעדשים מיד כשנפל לתוכן,

ו

בכל זאת

פליגי

רבנן ורבי שמעון, ולדעת רבנן אסור. ואילו לפי דברי עולא, במקרה זה לכולי עלמא מותר?

אמר עולא: חגא לא מידע ידע מאי קאמרי רבנן, תיובתא קא מותיב?!

[רב חגא אינו יודע מה אמרו חכמים, ומקשה קושיות?!]

הכא במאי עסקינן, כגון שנפל לתוך גריסין צוננין והרתיחם,

ו

נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם ו

לכן לדעת רבנן

אסור.

כדאמרינן לעיל (סז' א').

עד כאן הגמרא עוסקת בדברי עולא.

ורב יוחנן

חלק על עולא, ו

אמר: בפוגם מעיקרא מחלוקת.

לדעת רבי מאיר, אסור. ולדעת רבי שמעון מותר.

בני הישיבה התקשו בבאור דברי רב יוחנן:

איבעיא להו

: האם לשיטתו, רק

בפוגם מעיקרא מחלוקת, אבל

אם

השביח ולבסוף פגם, דברי הכל אסור.

או דלמא,

כוונתו לומר:

בין בזו ובין בזו מחלוקת.

ונשארו ב

תיקו.

אמר רב עמרם, אפשר איתא להא דר' יוחנן,

ולא תניא לה במתניתין?!

האם יתכן לומר שרבי מאיר ורבי שמעון נחלקו גם ב"פוגם מעיקרא", כדברי רב יוחנן, ואין לכך רמז במשנה?!

נפק, דק,

דייק בדברי המשניות,

ואשכח,

ומצא לכך רמז במשנה.

דתנן

במסכת ערלה (פרק ב' משנה ט'):

שאור

[מחמצת]

של חולין, שנפל לתוך העיסה, ויש בו כדי להחמיץ, והחמיצה, ואחר כך נפל שאור של תרומה, או שאור של כלאי הכרם,

לתוך אותה עיסה,

ויש

גם

בו כדי להחמיץ,

הבצק

אסור.

כיון שהוסיף להתחמץ על ידי המחמצת האסורה.

ורבי שמעון מתיר.

כיון שהשאור הנוסף החמיץ את העיסה יותר מדי, ונפגמה.

דייק רב עמרם:

והא הכא, ד

השאור האסור

פגם מעיקרא הוא, ו

בכל זאת

פליגי.

ומכאן מצאנו מקור לדברי רב יוחנן, שמחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון שייכת גם כשפגם מעיקרא.

אמר רב זירא,

יש לדחות:

שאני עיסה, הואיל וראויה לחמע

[להחמיץ]

בה כמה עיסות אחרות,

ולכן, אף על פי שהשאור האסור פגם בה לענין אכילה, מכל מקום השביח בה לגבי חימוץ עיסות אחרות. ובזה נחלקו התנאים, האם גם במקרה שאין כאן פגם גמור, אסור.

אך במקום שהאיסור פוגם מעיקרו, אפשר לומר שלא נחלקו, ולכולי עלמא מותר.

הגמרא מוכיחה מברייתא נוספת כדברי רב יוחנן:

תא שמע,

שנינו בברייתא:

שאור של תרומה ושל חולין, שנפלו

בבת אחת

לתוך העיסה,

ויש

בזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ, וחימצו

את העיסה יותר מדי

, אסור.

רבי שמעון מתיר.

כיון שנתנו טעם לפגם.

ואם

נפל של

שאור של

תרומה תחלה

והחמיץ את העיסה, אף על פי שאחר כך נפל גם שאור של חולין לתוכה וביחד גרמו שניהם לפגום את העיסה,

דברי הכל אסור.

כיון שדבר איסור שהשביח ולבסוף פגם, אסור לכולי עלמא.

ואם

נפל

שאור

של חולין

לתוך העיסה וחימצה

, ואחר כך נפל

שאור

של תרומה, או של כלאי הכרם, אסור.

ורבי שמעון מתיר,

כיון שנתנו טעם לפגם.

מדייקת הגמרא:

והא הכא, ד

השאור של התרומה

פגם מעיקרא, ו

בכל זאת

פליגי.

ומכאן מוכח כדברי רב יוחנן, שמחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון שייכת גם כשפגם מעיקרא.