Avodá Zará 67b — el Talmud en español

אך דבר היתר שמעורב בו רק

טעמו

של דבר איסור,

ולא ממשו,

אמנם

אסור,

אך כיון שאינו אוכל כזית מהאיסור בכדי אכילת פרס, אין כאן אכילה חשובה,

ואין לוקין עליו.

ואם

האיסור לא השביח את טעמו של דבר ההיתר שהיה מעורב בו, אלא

ריבה

בו

טעם לפגם, מותר.

מדייקת הגמרא: מדוע אמר רב יוחנן "אם ריבה בו טעם לפגם מותר",

ולימא

[יאמר]

, אם "נתן" טעם לפגם מותר?

אלא ודאי,

הא קמשמע לן, דאף על גב דאיכא מילי אחרנייתא דפגמה בהדיה

[שיש דבר אחר הפוגם עמו]

,

בכל זאת, כיון שגם האיסור ריבה טעם לפגם, מותר.

ו

מכאן למדנו, ד

הלכתא כלישנא בתרא דריש לקיש,

שאין תולים את הפגם בדבר אחר, אלא בכל מקרה שהאיסור פגם, מותר.

אמר רב כהנא: מדברי כולם,

היינו מכל מימרות האמוראים שהוזכרו לעיל, רב יהודה, רבה בר בר חנה, רב דימי, ריש לקיש, ורבי אבהו,

נלמד,

שדבר איסור ה

נותן טעם לפגם

בדבר היתר,

מותר.

אמר ליה אביי: בשלמא מכולהו, לחיי.

אכן יש ללמוד מדבריהם כך.

אלא

מ

ד

ברי

ריש לקיש,

שאמר "נותן טעם לפגם שאמרו לא שיאמרו קדירה זו חסרה מלח", וכו', אין לדייק שסבר "נותן טעם לפגם מותר, שהרי

"אמרו" קאמר,

משמע, כונתו לומר, אמנם יש כאלו הסוברים כך,

ו

הוא עצמו,

ליה לא סבירא ליה.

שואלת הגמרא: משמע

מכלל

דברי אביי

, דאיכא למאן דאמר "נותן טעם לפגם" אסור.

והרי במשניות לא הוזכר שום מאן דאמר האוסר?

ומתרצת:

אין!

אכן מצאנו מי שאוסר אף ב"נותן טעם לפגם".

והתניא

, בניחותא, כלומר, כך שנינו בברייתא:

אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח

אסור. דברי רבי מאיר.

רבי שמעון אומר

: דבר איסור הנותן טעם

לשבח, אסור. ו

אם נתן טעם

לפגם, מותר.

מבארת הגמרא:

מאי טעמא דרבי מאיר

שאסר "נותן טעם לפגם"?

גמר

[למד],

מגיעולי עובדי כוכבים.

נאמר בפרשת מלחמת מדין (במדבר לא כב -

כג) "אך את הזהב ואת הכסף את הנחשת את הברזל את הבדיל ואת העפרת: כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים", משמע, כיון שהגוי השתמש בכלי בחמין, צריך להגעילו וללבנו כדי שיפלוט מה שבלע.

דרש רבי מאיר:

גיעולי עובדי כוכבים לאו נותן טעם לפגם הוא?!

שהרי כל תבשיל שלן לילה אחד נפגם טעמו, וסתם כלים אינם בני יומם,

ו

בכל זאת

אסר רחמנא

להשתמש בכלים אלו בלא הגעלה.

הכא נמי

בשאר איסורים,

לא שנא,

ואסור אף כשנותן טעם לפגם.

ואידך?

ומה סבר רבי שמעון?

הוא סבר

כד

ברי

רב הונא בריה דרב חייא.

דאמר רב הונא בריה דרב חייא, לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא,

[שבישל בה עובד כוכבים היום]

דלא לפגם הוא.

אך אם אינה בת יומה, מותרת, כיון שנותנת טעם לפגם.

ואידך?

ומה סבר רבי מאיר?

לדעת רבי מאיר, אף

קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא,

ובכל זאת לא הותרה אלא על ידי הגעלה. שמע מינה, נותן טעם לפגם אף הוא אסור. ורבי שמעון מאי טעמא? מנין לו שיש לחלק בין נותן טעם לשבח, לנותן טעם לפגם?

דתניא,

נאמר בתורה (דברים יד' כא'):

"לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך

תתננה ואכלה

",