Arajín 19b — el Talmud en español

האומר

רחבי

עלי,

מהו?

האם משמע שאורך השרביט יהיה כמדת רוחבו, או שמשמע שיהיה עבה כרוחבו?

האומר

ישיבתי

עלי,

מהו?

האם פירושו שרביט במדת גובהו כשהוא יושב, או שהפירוש ארוך כמדת רוחב מושבו? [שיטמ"ק]

האומר

היקפי

עלי,

מהו?

האם נותן שרביט דק שנכפף וארוך כמדת היקפו, או שצריך לתת שרביט עב כהיקפו וארוך כגובהו?

ונשארו כל הבעיות האלו

בתיקו

.

שנינו במתניתין:

משקל ידי עלי וכו'.

תנו רבנן

: האומר

משקל ידי ומשקל רגלי עלי, רבי יהודה אומר: מביא חבית וממלא מים ומכניס

ידו ורגלו.

ביד

מכניס

עד האציל

[מרפק], שעד שם קרוי יד.

וברגל

-

עד הארכובה,

ומכאן ולמעלה לא רגל הוא אלא ירך.

ושוקל

בשר חמור גידים ועצמות ונותן לתוכה עד שתתמלא. ואף על פי שאין ראיה לדבר

זה שבשר האדם והחמור שוים במשקלם,

זכר לדבר

יש.

שנאמר "אשר בשר חמורים בשרם".

אמר לו רבי יוסי: היאך אפשר לכוון

בדיוק שיעור

בשר

חמור

כנגד

שיעור

בשר

שיש ביד,

גידים כנגד גידים, עצמות כנגד עצמות?

אמר לו רבי יהודה: אומדין

כמה שיעורם.

אמר לו רבי יוסי

: מאחר שבין כך סומכים על אומדנא,

עד שימודו בשר גידים ועצמות, ימודו את היד

כמה משקלה. ומדוע הצרכת שקילה?

ורבי יהודה

סובר,

כמה דאפשר עבדינן

במדויק, ורק לענין שיעור בשר ועצמות שאי אפשר לעשות מדידה סומכים על אומדנא.

תנינא:

ביד עד האציל

, המרפק, שעד שם קרוי יד.

ורמינהו: קידוש ידים ורגלים

של כהנים

במקדש עד הפרק

של חיבור הכף והזרוע. הרי שלא קרוי יד אלא הכף בלבד, שהרי "ורחצו ידיהם ורגליהם" כתוב בפסוק.

ומשנינן: בלשון

דאורייתא עד הפרק

הוא, אבל

בנדרים

שתלוי בדעת הנודר,

הלך אחר לשון בני אדם

ועד המרפק קרוי אצלם יד.

ומקשינן:

ו

יד, בלשון

דאורייתא עד הפרק

הוא?

והא גבי תפילין, דכתיב

"וקשרתם לאות על

ידך", ותנא דבי מנשה: "ידך" זו קיבורית,

ששם מקום הנחת תפילין.

ומשנינן:

בדאורייתא,

עד

קיבורית,

הזרוע

כולה

קרויה יד, ואף למעלה מן המרפק.

בנדרים

הלך אחר לשון בני אדם,

שעד המרפק קרוי יד.

וקידוש ידיים ורגליים במקדש

שרק עד הפרק לא ממשמעות "יד" למדים זאת, אלא

הלכתא גמירי לה

שרק הכף בלבד חייבת.

תנינא:

ברגל עד הארכובה

[הברך]. שמשם ואילך לא רגל היא אלא ירך.

ורמינהו

: נאמר במשנה לגבי חובת ראיה

"רגלים"

-

פרט לבעלי קבין,

שפטורים. שמי שנחתך כף רגלו ונתון שוקו בתוך קב נחשב שאין לו רגל, הרי שלא קרוי רגל אלא עד הפרק הראשון שהוא הקרסול.

ומשנינן: בלישנא

דאורייתא

עד פרק ראשון קרוי רגל ולכן ממעטים

"פרט לבעלי קבין", בנדרים הלך אחר לשון בני אדם,

והשוק כולו קרוי רגל.

ומקשינן:

ודאורייתא "פרט לבעלי קבין"

והכף בלבד נחשבת רגל?

והא גבי חליצה דכתיב

"וחלצה נעלו מעל

רגלו", ותניא: חלצה

למי שנחתך רגלו ונשתייר קצת

מן הארכובה ולמטה חליצתה כשירה.

הרי שנחשב רגל אף למעלה מפרק ראשון.

ומשנינן

שאני התם דאמר קרא

"וחלצה

מעל רגלו"

ולא מרגלו ממש, ועד הארכובה זה מעל הרגל.

ומקשינן:

אי הכי

שלא צריך רגלו,

למעלה מהארכובה נמי

יוכשר שהרי זה מעל הרגל.

ומשנינן:

"מעל"

כתוב והיינו שוק שהוא פרק אחד מעל הרגל.

ולא

מעל ארכובה ששם זה כבר

מעל "דמעל"

הרגל.

אמר רב פפא: שמע מינה

מהברייתא שאומרת מן הארכובה ולמטה חליצתה כשירה,

דהאי איסתוירא

[קרסול],

עד ארעא נחית

שממנו ולמטה אין עוד פרק, וכולו חלק אחד.

דאי סלקא דעתך מיפסק פסיק

ממנו ולמטה בעוד פרק,

הוי ליה איסתוירא "מעל"

רגלו שהוא כבר פרק שני מלמטה,

ושקא "מעל דמעל"

יחשב שהרי הוא מפרק שני ולמעלה.

רב אשי אמר: אפילו תימא

שמאיסתוירא ולמטה

מיפסק פסיק

בפרק נוסף, גם לא קשה.

כל דבהדי כרעא ככרעא דמי.

ועד הקרסול חשוב רגל כיון ששוה ועומד למול כף הרגל. ולכן קרוי שוק "מעל רגלו".

מתניתין:

האומר

דמי ידי עלי,

שמתחייב להקדש דמי ידו,

שמין אותו כמה הוא שוה

לימכר כעבד

ביד, וכמה הוא שוה בלא יד.

וההפרש הוא שווי ידו שהתחייב.

ודין

זה

הוא

חומר בנדרים,

דהיינו מי שמתחייב בלשון "דמי",

מבערכין,

שאומר לשון "ערך". ופטור בערך ידי, שאינו תלוי בשוויות אלא בערך שקצבה תורה, ולא מצינו אלא ערך אדם כולו.

גמרא:

והוינן בה:

היכי שיימינן ליה?

אמר רבא: אומדין אותו אומד של נזקין.

דהיינו שאומדים אדם שקטע לו חבירו את ידו. ושמים אותו כעבד הנמכר בשוק, כמה היה יפה קודם לכן וכמה הוא יפה עכשיו ואת ההפרש משלם. וכמו כן כאן, כשיעור זה נדר.

אמר ליה אביי: מי דמי

נזקין לנדר?

התם

בנזקין, כיון שלבסוף נקטעה ידו, אף הערכת דמיו שלפני הקטיעה פחותה היא. שהרי עכשיו

גברא זילא הוא,

אבל

הכא

[בשומת נדרים]

גברא שביח הוא.

שהרי לא נחסר בפועל. ובין מה ששוה השתא כשהוא שלם, לבין שוויו אם היה קטוע יש הפרש גדול.

[כך פירש רש"י. ובתוס' תמהו עליו ופירשו להיפך, שאומד נזקין מרובה יותר. כי מלבד אובדן היד יש זילותא במה שנמאס ע"י הקטיעה. אבל כאן יש לשום רק את הפסד היד ותו לא].

אלא אמר אביי: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בעבד העושה מלאכה בידו אחת,

וכמה

לעושה בשתי ידיו.

ומה שביניהם יתן.

ומפרשינן: עושה מלאכה

בידו אחת

שאמר אביי,

מאי ניהו?

כלומר, מדוע הוא ראוי למלאכה רק ביד אחת? אם משום

דאידך

יד

פסיקא

[קטועה],

היינו הך

אומד נזקין כרבא. שגברא זילא הוא.

אלא

משום

דידו

השניה

מוכתבת לרבו ראשון,

ולא מכרה לשני. וגברא שביח הוא. וההפרש שבין זה לבין נמכר בשתי ידיו, זהו מלוא השוויות של דמי היד.

בעי רבא

: אם חבל בו חבירו ולצורך זה

אמדוהו אומד של נזקין

כמה היה שוה קודם וכמה הוא שוה עכשיו,

ואמר

אחר כך

דמי עלי. מהו? מי אמר, הא אמדוהו חדא זימנא

כמה הוא שוה עכשיו, ועל אומד זה נסמוך גם לענין חיוב נדרו?

או דלמא: שאני אומדנא

של נדר,

דבי

עשרה

הוא [שי' פעמים כהן כתוב בפרשה, ולומדים מזה בתחילת סנהדרין שצריך תשעה וכהן]

מאומדנא

דנזקין, שמספיק לזה

דבי תלתא,

לפיכך לא מועיל האומד הראשון ויאמדוהו שוב בעשרה.

ותו בעי:

אם תמצא לומר שאני אומדנא דבי עשרה מאומדנא דבי תלתא

, עדיין יש להסתפק, אם

אמר דמי עלי ואמדוהו וחזר ואמר דמי עלי, מהו?

האם אומרים

הכא ודאי, הא אמדוהו

כבר

בי עשרה

ומספיק גם לנדר השני באותו האומד,

או דלמא

, צריך אומד אחר, כי שמא

שבח

בדמים

ביני ובי ני.