Arajín 19a — el Talmud en español

"שבזכר ושבנקבה"

כלשון הפסוק לגבי ערכין

מיבעי ליה

, ובעל כרחך מדובר בשנים של פרק יוצא דופן שכולן בלשון "בן ובת" נשנו: "בן" י"ב ו"בת" י"ב, וכיוצא בזה.

ועתה מפרשים את עיקר הדין שאמרה תורה בקיצבת ערך זכר ונקבה, שבזכר, נותן חמשים שקל כשהוא פחות מבן ששים, וכשהוא יותר מבן ששים פוחת ערכו עד לחמשה עשר שקל. ובנקבה, נותן שלשים שקלים כשהיא פחותה מבת ששים, וכשהיא יתירה מבת ששים פוחת ערכה לעשרה שקלים.

ושיילינן:

ומאי שנא

ערך

נקבה, דכי מיזקנא ופחתא

[כשהיא מזדקנת ליתירה מבת ששים, ופוחת שיעור ערכה]

קיימא

[עומד שיעור ערכה שהוא עשרה שקלים]

אתילתא

[על שליש] מערכה כשהיא ילדה פחותה מבת ששים, שהוא שלשים שקל.

ומאי שנא זכר, דלא קיימא

[שאין עומד ערכו כשהוא יותר מבן ששים],

אתילתא

[על שליש] מערכו כשהוא ילד פחות מבן ששים?! [שהרי ערכו כילד חמשים שקל, וכזקן רק חמשה עשר שקל].

ומשנינן:

אמר חזקיה

היינו טעמא, ד

אמרי אינשי: "סבא בביתא

[זקן כשהוא דר בבית אחרים]

פאחא בביתא

[הרי הוא שבר לבית] " שאין הזקן אלא למשא על בני הבית. אבל "

סבתא בביתא

[זקינה כשהיא דרה בבית אחרים]

סימא בביתא

[הרי היא מטמון לבית] ", כיון שיכולה לטרוח ולעשות מלאכה בזקנותה, ועל כן ערך הזקנה ביחס לילדותה, גדול יותר משל זקן ביחס לילדותו.

הדרן עלך פרק הישג יד

--- title: "חברותא - ערכין — פרק חמישי - האומר משקלי עלי" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02370.html#HtmpReportNum0005L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0005L5" --- פרק חמישי - האומר משקלי עלי

Оригинал главы פרק חמישי - האומר משקלי עלי

מתניתין:

האומר "משקלי עלי"

[שנדר ליתן להקדש כפי משקלו],

נותן

כפי

משקלו

לפי מה שפירש.

אם

אמר אתן

כסף

שמשקלו כמשקלי נותן

כסף

כפי משקלו.

ואם

אמר

בזהב

נותן

זהב

כפי משקלו.

מעשה באמה של ירמטיא שאמרה: משקל בתי עלי!

ולא פירשה במה,

ועלתה לירושלים, ושקלה

את בתה,

ונתנה

כפי

משקלה בזהב.

האומר

"משקל ידי עלי"

כיצד הוא שוקלה?

רבי יהודה אומר: ממלא חבית מים ומכניסה עד מרפקו

[שעד שם קרוי יד], שעל ידי זה נחסרים מים בחבית כשיעור נפח היד,

ושוקל בשר חמור

[שמשקלו הסגולי הוא כמו של אדם] שיהיו בו גם

עצמות וגידים

כשיעור שנמצאים ביד אדם.

ונותן

את בשר החמור

לתוכה עד שתתמלא

מים עד גדותיה נמצא שנפח בשר החמור שהכניס שוה לנפח היד, ומשקל הבשר הזה שוה למשקל ידו.

אמר רבי יוסי: וכי היאך אפשר לכוון

שעור מדויק של

בשר

החמור

כנגד בשר

שיש ביד,

ועצמות נגד עצמות?

ואם לא יהיה מכוון לא יהיו שוים במשקלם, כיון שאין משקל העצמות שוה למשקל הבשר! ולא כך משערים,

אלא, שמין את היד

באומדן דעת

כמה היא ראויה לשקול.

גמרא:

והוינן בה:

מאי "אם כסף כסף, אם זהב זהב"

שכתוב במשנה?

ומפרשינן:

אמר רב יהודה

: אם

פירש

לתת

כסף

נותן

כסף

ואם

פירש זהב

נותן

זהב.

ומקשינן:

פשיטא,

שהכל לפי מה שנדר!?

ומשנינן:

הא קא משמע לן

המשנה:

טעמא דפירש,

ולכן נותן כך.

הא לא פירש

במה אלא סתם ואמר "משקלי עלי" -

פטר נפשיה בכל דהו

3 .

שנותן כמשקלו מהפחות שבמינים.

כרחבה. דאמר רחבה: באתרא דתקלי כופרא

[שנמכרת הזפת, שמחירה זול, על פי משקל], אם אמר "משקלי עלי",

פטר נפשיה אפילו

במשקלו

כופרא.

ופריך:

פשיטא,

שכל דבר שדרכו לימכר במשקל בכלל דבריו הוא, שהרי סתם את דבריו.

ומשנינן:

לא צריכא

אלא במקום

דאיכא

מי

דתקל,

שמוכר במשקל

ואיכא

מי

דכייל,

שמוכר במדה ולא במשקל.

מהו דתימא, כיון דכולהו לא תקלי

נאמר

לא

יצא ידי נדרו בזה, שהרי תלה בדבר שבמשקל,

קא משמע לן

רחבה שנחשב דבר שבמשקל ונפטר בזה .

אמר רב פפא: באתרא דתקלי שמכי

[בצלים] -

פטר נפשיה אף בשמכי!

ומקשינן:

פשיטא,

שהרי זהו דבר שבמשקל!?

ומשנינן:

לא צריכא,

אלא באופן שדרכם

דבתר דשקלי

-

שדי,

שמוסיף על המשקל

תרי

או

תלתא

בצלים, כדרך המוכרים.

מהו דתימא

שמשום תוספת זו

בטל

מזה

תורת משקל,

שכבר אין המכירה לפי משקל,

קא משמע לן

רב פפא שלא בטל המשקל בתוספת הקטנה הזו.

שנינו במתניתין:

מעשה באמה של ירמטיא וכו'.

ומקשינן: וכי

מעשה

מביאה המשנה

לסתור

את הדין? שהרי נתבאר מהמשנה שאם סתם ולא פירש פוטר את עצמו בכל שהו. ואילו מעשה זה בסתם היה ובכל זאת כתוב "ושקלה משקלה זהב"!?

ומשנינן:

חסורי מחסרי

בדברי המשנה,

והכי קתני: ואם אדם חשוב הוא, אף על גב דלא פירש

-

לפי כבודו

אמדינן ליה!

שודאי נתכוון למעולה שבמינים שהוא זהב. ועל זה אומרת המשנה:

מעשה באמה של ירמטיא שאמרה "משקל בתי עלי" ועלתה לירושלים, ושקלוה, ונתנה משקלה

זהב.

שכיון שאשה חשובה היתה אמדוה לפי כבודה.

אמר רב יהודה: האומר "קומתי עלי

ליתן להקדש", שמשמעו דבר גבוה כמו גובהו של הנודר -

נותן שרביט

עבה

שאינו נכפף,

כגובהו של נודר. ואם פירש בזהב נותן שרביט של זהב, ואם של כסף כסף.

וצריך ליתן שרביט עבה שיכול לעמוד בצורה זקופה, ולא נכפף, שכך הוא "גובהו" של אדם.

אבל אם אמר

"מלוא קומתי עלי" נותן

אף

שרביט

דק

הנכפף.

כי "מלוא קומה" היינו מדת גובהו בלבד.

מיתיבי

: והא תניא "בין אם אמר

קומתי עלי

ובין

מלוא קומתי עלי, נותן שרביט שאינו נכפף!

" ולא כרב יהודה שמחלק ביניהם.

ומשנינן: רב יהודה,

הוא דאמר כרבי עקיבא, דדייק לישנא יתירא,

ומזה שהוסיף בלשונו ואמר "מלוא", מתפרשים דבריו באופן אחר מאילו אמר "קומתי" בלבד. והברייתא שהקשינו ממנה היא שלא כרבי עקיבא.

ומצינו לשיטת רבי עקיבא בזה

דתנן

: המוכר את הבית לא מכר

לא את הבור ולא את הדות

שבו.

ואף על פי שכתב

שמוכר

עומקה ורומה

של הבית לא כללם במכירה.

וצריך

המוכר

ליקח לו דרך

מן הלוקח בתוך הבית לילך בה לאותו בור ודות,

דברי רבי עקיבא.

שאת כל הבית מכר לו ולא שייר לעצמו דרך. שסובר רבי עקיבא, המוכר, בעין יפה הוא מוכר.

וחכמים אומרים: אינו צריך

ליקח דרך, כי שיירה המוכר לעצמו בבית, כי לדעתם המוכר בעין רעה הוא מוכר.

ומודה רבי עקיבא

לחכמים,

בזמן שאמר לו

הריני מוכר

חוץ מאלו

, בור ודות,

שאין צריך ליקח

לו

דרך.

שאז תולים ששיירה במכירה לעצמו.

אלמא,

לרבי עקיבא,

כיון דלא צריך

לומר "חוץ מאלו [שבלי זה לא מכרם],

וקאמר

חוץ -

לטפויי מילתא קאתי,

ולהודיעו שמשייר דרך.

הכא נמי,

לרב יהודה,

כיון דלא צריך

למלת "מלוא",

וקאמר

לה,

לטפויי מילתא קאתי,

ודעתו לצאת במדת אורכו גרידא ולא בגובהו ממש.

איבעיא להו

: האומר

עומדי

עלי,

מהו?

האם זה משמע כקומתו, או לא? [ולא אמר כלום, שאין כלשון הזה בנדרים. רבינו גרשום].