Text version of this daf: original and translation
Eruvin 76a (עו.) — the Talmud in English
Eruvin 76a (עירובין עו.): והטעם: שמתוך שנתנו עירובן באמצעית, זה בית החיצון שבחצר אחת - נעשה בית שער לזה לחצר שלו, שדרכו יוצאין מהבית האמצעי לחצר ונכנסים אליו. וזה בית החיצון שבחצר השניה - נעשה בית…
Original text — Eruvin 76a (עו.)
והטעם: שמתוך שנתנו עירובן באמצעית,
זה
בית החיצון שבחצר אחת -
נעשה בית שער לזה
לחצר שלו, שדרכו יוצאין מהבית האמצעי לחצר ונכנסים אליו.
וזה
בית החיצון שבחצר השניה -
נעשה בית שער לזה
לחצר שלו, ופטורין ליתן את העירוב.
אמצעי
נמי פטור מליתן עירוב, דהא
הוה ליה בית שמניחין בו עירוב, ואין צריך ליתן את הפת
לעירוב.
בדיק להו רחבה לרבנן
[מנסה היה אותם אם חכמו להשיב]:
א. "הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב, והדר שם אינו אוסר עליו" [מתניתין לקמן דף פה ב].
ב. שני בתים זה לפנים מזה ופתוחין זה לזה, ופתוח הבית החיצון לחצר אחרת. ובאין בני החצר הראשונה לערב עמם את הבית הפנימי ולא את הבית החיצון וליתן שם את העירוב, שורת הדין שאין עירוב זה מועיל.
שהרי אי אפשר לטלטל העירוב ממקומו בבית החיצון לאותה חצר שנתנה בו את עירובו, כיון שהבית החיצון לא נכלל בעירוב ואי אפשר להוציא ממנו לחצר, ונמצא שאין העירוב יכול לבוא לאותה חצר שנתנה את העירוב, ואינו עירוב. [נתבאר על פי משמעות רש"י וריטב"א ודלא כהבנת החזון איש סימן צ"ו ס"ק ל"ה].
אמנם, מתוך שנתנו בני החצר את עירובן בפנימי נעשה הבית החיצון "בית שער" [ועל דרך האמור במימרא קודמת], וכיון שהדר בבית שער אינו אוסר, אפשר להביא את העירוב מן הבית הפנימי, לאותה חצר שנתנה בו את עירובו.
והשתא בדיק להו רחבה:
שתי חצירות
סמוכות זו לזו, זו בצפון וזו בדרום, [זו פתוחה בפתח משלה לרשות הרבים וזו פתוחה בפתח משלה לרשות הרבים], ויש דיורין בכל אחת מן החצירות.
ו
עוד
שני בתים ביניהם
זה בצפון ופתוח לחצר הצפונית, וזה בדרום ופתוח לחצר הדרומית, ופתוחין הבתים זה לזה.
ובאין שתי החצרות לערב כל אחת לעצמה, אלא ש
זה
[החצר הצפונית]
בא דרך זה
[הבית הצפוני הסמוך לחצר] ואינו מערבו עם החצר,
ונתן עירובו בזה
[בבית הדרומי].
וזה
[החצר הדרומית]
בא דרך זה
[הבית הדרומי הסמוך לה] ואינו מערבו עם החצר,
ונתן עירובו בזה
[בבית הצפוני]. [ראה ציור 2 בעמוד הקודם] ונמצא, שתקנתה של חצר צפונית קלקלתה של חצר דרומית, ותקנתה של חצר דרומית קלקלתה של חצר צפונית.
שהרי החצר הצפונית צריכה להחשיב הבית הדרומי שבו נתנה את עירובה כבית גמור ולא כבית שער, שהרי הנותן עירובו בבית שער אינו עירוב. וצריכה להחשיב הבית הצפוני הסמוך לה, כבית שער ולא כבית, כדי שתוכל לטלטל דרך אותו בית את עירובה מן הבית הדרומי שנתנה בו עירובה, לחצירה.
ואילו החצר הדרומית צריכה להחשיב בהיפוך, שהבית הצפוני בית גמור, והבית הדרומי הסמוך לה בית שער, ומאותו טעם.
ובהא מספקינן:
מי משוינן להו
לכל אחד ואחד מהבתים -
לגבי דהאי
[החצר הדרומית] נחשיב הבית הצפוני שבו נתנה את עירובה, כ
בית, ולגבי דהאי
[החצר הצפונית] נחשיב אותו בית צפוני כ
בית שער,
שיכולה לטלטל דרכו אף שאינו מעורב עמה.
ו
כן נחשיב הבית הדרומי
לגבי דהאי
[החצר הדרומית]
בית שער
כדי שתוכל להביא את עירובה דרך אותו בית אליה.
ולגבי דהאי
[החצר הצפונית] נחשיב אותו בית דרומי כ
בית
גמור, שיוכשר ליתן בו את עירובה [נתבאר על פי גירסת מהרש"ל].
אמרו ליה
רבנן לרחבה:
שניהן לא קנו עירוב
.
ד
מה נפשך: אי בית שער משוית ליה
לכל אחד מהבתים, הא קיימא לן:
"הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב"
.
ו
אי בית משוית ליה
לכל אחד ואחד מהבתים,
קא מטלטל
כל אחת ואחת מהחצירות
לבית
[דרך בית]
דלא מערב ליה
שאינו מתערב עמה.
שמא תאמר: נחשיב הבית הצפוני לגבי חצר דרומית בית, ולגבי חצר צפונית בית שער, ונחשיב הבית הדרומי לגבי חצר צפונית, בית, ולגבי חצר דרומית בית שער, הא לא אמרינן, ולפיכך שניהן לא קנו עירוב.
ותמהינן עלה:
ומאי שנא מדרבא
.
דאמר רבא: אמרו לו שנים
[לשליח אחד]
צא וערב עלינו
עירוב תחומין.
ודין הוא, שהעירוב קונה משקידש יום שבת, ואם נאכל עירובו קודם שקידש היום אינו עירוב.
והלך שליח זה ו
לאחד
משולחיו
עירב עליו מבעוד יום,
שהוא ודאי קודם שקידש יום שבת,
ולאחד
משולחיו
עירב עליו
ב
בין השמשות,
שספק יום הוא ועדיין לא קידש שבת, ספק לילה הוא וכבר קידש השבת קודם שעירב עליו השליח, ואינו עירוב.
זה שעירב עליו מבעוד יום, נאכל עירובו בבין השמשות,
וספק הוא אם עדיין יום הוא, ונאכל עירובו קודם שקידש היום ולא הוי עירוב, או אפשר כבר לילה הוא ונמצא שנאכל עירובו אחר שקידש היום.
וזה שעירב עליו בבין השמשות, נאכל עירובו
רק
משתחשך
[שאם נאכל בבין השמשות, הרי ממה נפשך אינו עירוב. ומיהו הוא הדין אם לא נאכל כלל, ולאו דוקא קאמר - תוספות שבת דף לד א],
שניהם קנו עירוב
.
ומפרשינן טעמא בשבת דף לד א: כיון שספק הוא, ואיתרע בעירוב תחומין שאינו אלא מדרבנן, הוה ליה ספק דדבריהם וכל ספק דבריהם להקל.
ולפיכך: לגבי אותו שנאכל עירובו בין השמשות, משוינן ליה לבין השמשות כלילה, ונמצא שנאכל עירובו אחר שקידש השבת. ואילו לגבי אותו שהונח עירובו בבין השמשות, משוינן ליה לבין השמשות כיום, ונמצא שהונח עירובו קודם שקידש השבת, ומספק קנו שניהם עירוב!
הרי חזינן, דאיכא למימר שפיר על זמן אחד. דלגבי דהאי יממא הוא, ולגבי דהאי ליליא הוא. והכא נמי נימא הכא, דלגבי דהאי הוי בית, ולגבי דהאי הוי בית שער?!
ומשנינן:
הכי השתא!
התם,
דהוי
ספק יממא ספק ליליא, לא מינכרא מילתא
[אינו ניכר הדבר].
אבל הכא, אי
ד
לגבי דהאי בית, לגבי דהאי
הוי נמי
בית
. ו
אי לגבי דהאי בית שער, לגבי דהאי נמי בית שער.
הדרן עלך פרק הדר
--- title: "חברותא - עירובין — פרק שביעי - חלון" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02339.html#HtmpReportNum0007L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0007L5" --- פרק שביעי - חלון
Оригинал главы פרק שביעי - חלון
א. שתי חצרות הסמוכות זו לזו, ויש מחיצה ללא פתח ביניהן - מערבין בני כל חצר עירוב נפרד, והוא מתיר להם לטלטל מביתם לחצר המשותפת. אך אסורים הם לטלטל מבית שבחצר זו לחצר האחרת דרך החורים שבין החצירות, או מעל גבי כותל המחיצה.
ואף אם רצו לערב הבתים והחצרות כולם כאחד אין יכולים, כיון שיש מחיצה סתומה ללא פתח ביניהם. [ראה ציור 1]
ב. וכל זה, כשאין ביניהן "פתח" [ברוחב ארבעה טפחים ועד רוחב עשר אמות].
אבל אם יש ביניהן "פתח" - אם רצו, מערבין שני עירובין נפרדים, ואסורין בני חצר זו בחצר זו. ואם רצו לערב ביניהן, מערבין עירוב אחד, ומותרין אף זו בזו. [ראה ציור 2] וכמו כן אם לא היה ביניהן פתח, אלא היה,
מתניתין:
חלון שבין שתי חצירות
, שהיה רחב
ארבעה
טפחים
על ארבעה
טפחים או יותר, וחלק מן החלון נמצא
בתוך עשרה
טפחים מקרקע החצירות - יש דין "פתח" לחלון הזה.
ולכן אם רצו,
מערבין שנים
עירובין נפרדים,
ואם רצו, מערבין
עירוב
אחד
ביניהם. [ראה ציור 3] אבל אם היה רוחב החלון
פחות מארבעה
טפחים
על ארבעה
טפחים,
או
שהיה החלון גבוה כולו
למעלה מעשרה
טפחים מהקרקע -
מערבין שנים
עירובין נפרדים לכל חצר,
ואין מערבין
ביניהן עירוב
אחד
.
והטעם: לפי שחלון שרוחבו פחות מארבעה טפחים אינו נחשב "פתח", כיון שאינו ראוי להכניס ולהוציא דרכו, היות והוא צר, ו"כמאן דליתא דמיא" [לשון המשנה ברורה]. ונמצאת המחיצה מפרדת ביניהן, ולכן אין יכולים לערב כאחד.
וכן אם היה החלון גבוה כולו למעלה מעשרה טפחים, שהוא שיעור גובה מחיצה, אינו מועיל כלום, כיון שיש תחתיו מחיצה גמורה, החולקת בין החצרות, ואי אפשר להן לערב יחד [משנה ברורה, וראה ברבינו יהונתן].
גמרא:
נחלקו רבן שמעון בן גמליאל וחכמים בענין "לבוד".
דעת רבן שמעון בן גמליאל שגם ביותר משלשה טפחים [ועד משהו פחות מארבעה טפחים] אמרינן לבוד.
אך לפי חכמים אין אומרים "לבוד" אלא בפחות משלשה טפחים.
שנינו כאן סתמא דמתניתין, שחלון פחות מארבעה טפחים לא חשיב "פתח".
והוינן בה: האם
לימא תנן
הכא
סתמא
דמתניתין
כרבן שמעון בן גמליאל, דאמר: כל פחות מארבעה
טפחים
כלבוד דמי
.
דקא סלקא דעתין שלדעת רבנן, הסוברים ששלשה טפחים יוצאים מתורת לבוד - חשוב חלון שיש בו שלשה טפחים "פתח" [תוספות].
ודחינן:
אפילו תימא
מתניתין
כרבנן
, דסברי שבשלשה טפחים לא אמרינן לבוד, אתי שפיר!
כי
עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבן שמעון בן גמליאל, אלא לענין
שיעור
"לבודין
".
אבל לענין
שיעור
פתחא
-
אפילו רבנן מודו ד
רק
אי איכא
חלון שיש ברוחבו
ארבעה על ארבעה חשיב
פתח.
ואי לא
-
לא חשיב
פתח.
עוד שנינו במשנה: חלון שיש בו
פחות מארבעה
על ארבעה, או למעלה מעשרה, מערבין שנים ואין מערבין אחד:
ותמהינן: הך סיפא למה לי? והא
פשיטא
היא, כי כבר מרישא שמעת לה.
כיון דאמר
ברישא דמתניתין: חלון שבין שתי חצירות שיש בו
ארבעה על ארבעה בתוך עשרה
, רצו מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחד. הרי
ממילא, אנא ידענא דפחות מארבעה
או
למעלה מעשרה לא
מערבין כאחד. ואם כן - סיפא למה לי?!
ומשנינן:
הא קא משמע לן
בהא דקתני סיפא חלון למעלה מעשרה אין מערבין אחד: ד
טעמיה
הוא משום
דכוליה
חלון הוי
למעלה מעשרה
, ולכן הוא אינו מועיל.
אבל
חלון ש
מקצתו בתוך עשרה
רצו
מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחד
ומרישא לא שמעת לה. כי הא דקתני ברישא "בתוך עשרה" מערבין אחד, איכא לפרושי שכולו נמצא בתוך עשרה.
ועתה מבארת הגמרא, כי מה שאמור במשנה שמספיק מקצת של החלון בתוך עשרה כדי לערב ביחד - נשנה גם בברייתא:
תנינא
בברייתא
להא
דינא ששנינו במשנה.
דתנו רבנן
בברייתא:
א. היה
כולו
[כלומר: רובו] של חלון
למעלה מעשרה
טפחים,
ומקצתו בתוך עשרה
.
ב. וכן אם היה
כולו
[רובו]
בתוך עשרה ומקצתו למעלה מעשרה
-
מערבין שנים. ואם רצו מערבין אחד
, אף שאין כולו של החלון בתוך עשרה טפחים.
ותמהינן:
השתא
, ששנינו ברישא של הברייתא, שאפילו אם היה
כולו
[רובו] של החלון
למעלה מעשרה ו
רק
מקצתו למטה מעשרה,
בכל זאת
אמרת: מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד
.
אם כן, מה חידוש השמיענו התנא בסיפא של הברייתא?
וכי
"כולו בתוך עשרה ומקצתו למעלה מעשרה"
מיבעיא
ליה לומר שאפשר לערב ביניהם?!
ומשנינן: כך רגיל התנא לשנות:
זו
כשמקצתו של החלון בתוך עשרה - מערבין כאחת,
ואין צריך לומר זו
כשרובו של החלון בתוך עשרה -
קתני
.
אמר רבי יוחנן
: חלון שאמרו חכמים שמועיל באמצעותו לערב אחד - שיעורו הוא בחלון מרובע, וצריך שיהא באורך כל צלע של החלון ארבעה טפחים.
וכיון שכל עיגול חוסם בתוכו ריבוע פנימי, ואלכסונו של הריבוע הזה שוה לקוטרו של העיגול, הרי:
חלון עגול
שבמחיצה המפרידה בין שתי חצירות - [ראה ציורים בעמוד הבא]
א
צריך שיהא בהיקפו
של העיגול
עשרים וארבעה טפחים
.
כי רק בהיקף כזה של העיגול יתכן שיהא אורך הצלע של החלון, הריבוע הפנימי, ארבעה טפחים.
וצריך להיות אותו הריבוע הפנימי שבעיגולו של חלון, מקצתו בתוך עשרה טפחים לקרקע החצר -
ו
לכן, צריך שיהיו
שנים
טפחים
ומשהו מהן
, מתוך אותן עשרים ארבעה טפחים של היקף העיגול - בתחתית העיגול,
בתוך עשרה
טפחים לקרקע החצר!
כך,
שאם ירבענו
לחלון העגול -
נמצא משהו
מן ריבוע החלון
בתוך עשרה
לקרקע החצר.
שהרי בחלון זה יש מכל זוית תחתונה של הריבוע הפנימי ועד הנקודה האמצעית התחתונה של היקף החלון, אורך היקף של טפח!
וכשיש מכל צד - של הנקודה האמצעית התחתונה של העיגול - טפח ומשהו בתוך עשרה, נמצא, שהריבוע הפנימי כולו, משוקע משהו בתוך עשרה טפחים לחצר. ומניחה הגמרא עתה, כי די בכך שיהא בארכו ורוחבו של החלון באמצעיתו ארבעה טפחים, ולא איכפת לן שהחלון עשוי בעיגול ומתקצר רוחב החלון בצדדים ונהיה שם פחות מארבעה טפחים.
ולפי זה, דיינו בחלון עגול שקוטרו ארבעה טפחים, שיש בו אורך ארבעה ורוחב ארבעה - באמצעיתו.
ולפיכך תמהינן: למה לי היקף גדול כל כך של עשרים וארבעה טפחים?
מכדי,
הרי
כל
עיגול
שיש בהיקפו שלשה טפחים, יש בו ברוחבו
[בקוטרו]
טפח
.
ואם כן, לפי היחס הזה -
ב
חלון עגול שיש בהיקפו
תריסר
טפחים
סגיא
, די בכך. שהרי קוטרו הוא ארבעה טפחים?!
ומשנינן: לא סגי בחלון עגול שיש בו אורך ארבעה ורוחב ארבעה באמצעיתו [קוטרו], אלא בעינן שיהא חלון מרובע שרחבו ארבעה לכל ארכו.
וכיון שכן, הא דאמרינן: כל שיש בהיקיפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח אינו ענין לכאן.
Translation
A. Two courtyards adjoining one another, with a partition between them that has no opening: the residents of each courtyard may establish a separate eruv, which permits them to carry from their houses into the common courtyard. However, they may not carry from a house in one courtyard into the other courtyard through the holes between the courtyards or over the partition wall.
Even if they wish to combine all the houses and courtyards into one eruv, they cannot do so, since there is a solid partition between them with no opening. [See illustration 1]
B. All this applies when there is no “opening” between them [four tefachim wide and up to ten amot wide].
But if there is an “opening” between them, then, if they wish, they may establish two separate eruvin, and the residents of each courtyard are prohibited from carrying into the other courtyard. And if they wish to establish one eruv between them, they may establish one eruv, and they are permitted to carry even from one courtyard into the other. [See illustration 2] Likewise, if there was no opening between them, but there was
Mishna:
A window between two courtyards,
which was
four
tefachim
by four
tefachim or more, and part of the window was located
within ten
tefachim of the ground of the courtyards—is subject to the law of an “opening.”
Therefore, if they wish,
they may establish two
separate eruvin,
and if they wish, they may establish
one
single
eruv between them. [See illustration 3] But if the width of the window was
less than four
tefachim
by four
tefachim,
or
if the entire window was higher
than ten
tefachim above the ground,
they may establish two
separate eruvin, one for each courtyard,
but they may not establish
an eruv between them,
one.
The reason is that a window whose width is less than four tefachim is not considered an “opening,” since it is not suitable for bringing things through it or taking things out through it, as it is narrow; it is “as though it does not exist” [the wording of the Mishna Berura]. Thus, the partition separates the courtyards, and they cannot establish one eruv together.
Likewise, if the entire window was higher than ten tefachim, which is the height prescribed for a partition, it accomplishes nothing, since there is a complete partition beneath it dividing the courtyards, and they cannot establish an eruv together [Mishna Berura; see also Rabbeinu Yehonatan].
Gemara:
Rabban Shimon ben Gamliel and the Sages disagreed concerning the principle of lavud.
Rabban Shimon ben Gamliel holds that we apply lavud even when the gap is more than three tefachim [and until just less than four tefachim].
According to the Sages, however, we apply lavud only when the gap is less than three tefachim.
Here we learned an unattributed Mishna stating that a window less than four tefachim wide is not considered an “opening.”
And we raised the following question:
Shall we say that we learned
here
an unattributed
Mishna
in accordance with Rabban Shimon ben Gamliel, who said: Anything less than four
tefachim
is considered lavud?
For it entered our minds that, according to the Rabbis, who hold that three tefachim are no longer subject to the law of lavud, a window that is three tefachim wide should be considered an “opening” [Tosafot].
We reject this:
You may even say
that the Mishna is
in accordance with the Rabbis,
who hold that we do not apply lavud at three tefachim, and it is nevertheless well explained.
For
the Rabbis disagreed with Rabban Shimon ben Gamliel only concerning the
measure of
the laws of lavud.
But concerning
the measure of
an opening,
even the Rabbis agree that
only
if there is
a window whose width is
four by four, is it considered
an opening.
But if not, it
is not considered
an opening.
We also learned in the Mishna: A window that is
less than four
by four, or higher than ten, permits establishing two eruvin but does not permit establishing one.
And we wondered: Why do I need this latter clause? It is
obvious, since one already learns it from the first clause.
Since it said
in the first clause of the Mishna: A window between two courtyards that is
four by four within ten
permits establishing two eruvin if they wish, and one eruv if they wish,
I know automatically that a window less than four
or
higher than ten does not
permit establishing one eruv. If so, why do I need the latter clause?!
And we answered:
This teaches us
through the fact that the latter clause states that a window higher than ten does not permit establishing one eruv:
its reason
is that
the entire
window is
higher than ten, and therefore it is ineffective.
But
a window
part of which is within ten permits, if they wish,
establishing
two eruvin, and, if they wish, establishing one eruv.
This cannot be learned from the first clause, because when the first clause says “within ten” and permits establishing one eruv, it can be interpreted as referring to a window entirely within ten.
The Gemara now explains that the statement in the Mishna that it is sufficient for part of the window to be within ten in order to establish one eruv together is also taught in a beraita:
We learned
in a beraita
this
law that we learned in the Mishna.
For the Sages taught
in a beraita:
A. If
the entire
that is, the majority] of the window was
above ten
tefachim,
and part of it was within ten.
B. Likewise, if
the entire [
majority of it] was
within ten and part of it was above ten—
they may establish two eruvin, and if they wish, they may establish one eruv,
even though the entire window is not within ten tefachim.
And we wondered:
Now, since we learned in the first clause of the beraita that even if
the
entire [
majority] of the window was
above ten and
only
part of it was below ten,
nevertheless
you said: They may establish two eruvin, and if they wish, they may establish one eruv.
If so, what novelty did the tanna teach us in the latter clause of the beraita?
Is it necessary to state that
“the entire window is within ten and part of it is above ten”
requires
him to say that it is possible to establish one eruv between them?!
And we answered: This is the tanna’s usual manner of teaching:
This—
when part of the window is within ten, they may establish one eruv—
and it is not necessary to say this—
when the majority of the window is within ten—
he
teaches.
Rabbi Yohanan said:
The window concerning which the Sages said that one may use it to establish one eruv: its measure applies to a square window, and each side of the window must be four tefachim long.
Since every circle circumscribes a square within it, and the diagonal of that square is equal to the diameter of the circle, it follows:
A round window
in the partition separating two courtyards [see the illustrations on the following page]
A
must have a circumference of
the circle
twenty-four tefachim.
Only with such a circumference can the side of the window’s internal square be four tefachim long.
That internal square within the window’s circle must have part of it within ten tefachim of the courtyard ground—
and
therefore, there must be
two
tefachim
and something more of them, out of those twenty-four tefachim of the circle’s circumference, at the bottom of the circle,
from those twenty-four handbreadths of the circle’s circumference, at the bottom of the circle,
within ten
tefachim of the courtyard ground!
Thus,
if we square
the round window,
we will find something
of the window’s square
within ten
tefachim of the courtyard ground.
For in this window, from each lower corner of the internal square to the midpoint of the lower circumference of the window, there is a circumference-length of one tefach!
And when there is, on each side of the circle’s lower midpoint, one tefach and something more within ten, it follows that the entire internal square is sunk slightly within ten tefachim of the courtyard. The Gemara now assumes that it is sufficient for the window to be four tefachim long and four tefachim wide at its midpoint, and we do not care that the window is circular and narrows at the sides, where its width becomes less than four tefachim.
Accordingly, a round window whose diameter is four tefachim, having a length of four and a width of four at its midpoint, is sufficient.
Therefore we ask: Why do I need such a large circumference of twenty-four tefachim?
Since
indeed
every
circle
whose circumference is three tefachim has a width
[its diameter] of
one tefach.
If so, according to this ratio,
a
round window whose circumference is
twelve
tefachim
is sufficient; that should suffice, since its diameter is four tefachim?!
to have a diameter of four handbreadths?!
And we answered: A round window whose length and width at its midpoint [its diameter] are four tefachim is not sufficient; rather, we require a square window whose width is four tefachim along its entire length.
Since that is so, what we said—that anything whose circumference is three tefachim has a width of one tefach—is irrelevant here.