Text version of this daf: original and translation
Eruvin 26b (כו:) — the Talmud in English
Eruvin 26b (עירובין כו:): הא מתניתין דידן, רבי אליעזר , וכדאמר רבי אלעאי "שמעתי מרבי אליעזר", והא מתניתין דלקמן, רבנן היא. ומפרש רב ששת [ריטב"א. והרי"ף גרס: אמר רב ששת] פלוגתייהו: כשתימצי לומר [once…
Original text — Eruvin 26b (כו:)
הא
מתניתין דידן,
רבי אליעזר
, וכדאמר רבי אלעאי "שמעתי מרבי אליעזר",
והא
מתניתין דלקמן,
רבנן
היא.
ומפרש רב ששת [ריטב"א. והרי"ף גרס: אמר רב ששת] פלוגתייהו:
כשתימצי לומר
[כשתמצא בעצמך לרדת לסוף טעמם, תצטרך לומר - ריטב"א]:
לדברי רבי אליעזר: המבטל רשות חצירו, רשות ביתו
נמי
ביטל
ואף על גב דלא פריש כן בהדיא [דמתניתין בהכי מיירי - וכמו שביארנו במשנה - מדאמר רבי אלעי "ובקשתי לי חבר ולא מצאתי", ואם פירש כן בהדיא כולי עלמא מודו דשרי], ולפיכך מותר להם להוציא מביתו לחצר, דכיון שנתבטל להם רשותו, הכל רשות אחת היא [אבל לו אסור, דנראה כחוזר מביטולו, וכמו שביארנו במשנה].
לרבנן: המבטל רשות חצירו
ולא פירש שמבטל אף רשות ביתו,
רשות ביתו לא ביטל
, ולפיכך אסור אף להם להוציא מביתו המיוחד לו לחצר של כולם.
ותמהינן עלה דרב ששת:
פשיטא
דבהכי פליגי, ולמה הוצרך לומר: כשתימצי לומר.
ומשנינן:
אמר רחבה: אנא ורב הונא בר חיננא תרגימנא
להא דרב ששת, ד
לא נצרכא
דבריו להשמיענו במאי פליגי, דפשיטא היא.
אלא
אשמעינן רב ששת שניתן לב להבין דבר מתוך דבר, דמהא דחזינן דלרבי אליעזר "המבטל בעין יפה הוא מבטל", וביטל אף רשות ביתו שלא הזכיר בביטולו, ולרבנן "בעין רעה הוא מבטל", נבין דאף בגוונא אחרינא פליגי רבי אליעזר ורבנן בהך סברא, ולפיכך:
חמשה ששרוין בחצר אחד
, ועירבו הארבעה זה עם זה,
ושכח אחד מהן ולא עירב
, וצריך שתתבטל רשותו לכל אחד מבני החצר כדי להתיר החצר. [שאם לא כן, נמצא דהחצר שייכת לזה שנתבטל לו רשותו, ואין העירוב שעשה מאתמול מועלת לערב רשותו שקיבל בשבת, כיון שלא עירב על דעת חלק זה].
לדברי רבי אליעזר: כשהוא מבטל רשותו אין צריך לבטל
בפירוש
לכל אחד ואחד
, ואף שביטל רק לאחר מבני החצר, אמרינן דמסתמא אדעתא דכולהו ביטל רשותו, כיון שבעין יפה הוא מבטל.
לרבנן: כשהוא מבטל רשותו, צריך לבטל
בפירוש
לכל אחד ואחד
, אבל ביטל רק לאחד, אמרינן שלא ביטל רשותו אלא לזה שפירש, ולא לשאר בני החצר, ואסורה החצר.
כמאן אזלא הא דתניא: חמשה ששרוין בחצר אחד, ושכח אחד מהן ולא עירב, כשהוא מבטל רשותו, אין צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד, כמאן? כרבי אליעזר!
רב כהנא
הוא ניהו ד
מתני
לדברי רב ששת
הכי
כדאמרינן לעיל, דרב ששת לא דיבר אלא על משנתנו, ורחבה ורב הונא, הם שפירשו דבריו, שבא להשמיענו פלוגתת רבי אליעזר ורבנן בביטול רשות לכל אחד.
אבל
רב טביומי מתני
לעיקר דברי רב ששת
הכי: כמאן אזלא הא דתניא: חמשה ששרוים בחצר אחד, ושכח אחד מהן ולא עירב, כשהוא מבטל רשותו אינו צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד, כמאן? אמר רב הונא בר יהודה, אמר רב ששת
גופיה:
כמאן? כרבי אליעזר!
אמר ליה
[בעי מיניה]
רב פפא לאביי: לרבי אליעזר,
כיצד יהא הדין,
אי אמר
וגלי דעתיה בהדיא כשביטל רשות חצירו:
לא מבטילנא
רשות ביתי.
ו
כן מיבעי לי:
לרבנן, אי אמר
וגלי דעתיה בהדיא:
מבטילנא
אף רשות ביתי,
מאי
, האם יהא ביתו מותר להן? ומפרש ספיקיה: מי נימא ד
טעמא דרבי אליעזר, משום דקסבר: המבטל רשות חצירו
, מסתמא אף
רשות ביתו ביטל
, וכדפירש רב ששת לעיל, משום דבעין יפה הוא מבטל,
ו
אם כן
האי
הא
אמר
בהדיא:
אנא לא מבטילנא
, וביתו אסור להן.
או דילמא, טעמא דרבי אליעזר
לאו משום דבעין יפה הוא מבטל, אלא
משום דבית בלא חצר לא עבידי אינשי דדיירי
ולאו דירה היא!
ו
אם כן,
כי קאמר לא מבטילנא לאו כל כמיניה,
ו
אף על גב דאמר: דיירנא, לאו כלום קאמר.
ולרבנן אי אמר מבטילנא
, הכי מספקא לי:
מאי טעמא דרבנן?
מי נימא
משום דקסברי, המבטל רשות חצירו, רשות ביתו לא ביטל
וכדפירש רב ששת לעיל, דבעין רעה הוא מבטל,
ו
אם כן הכא שאני, ד
האי
הא
אמר: מבטילנא.
או דלמא טעמא דרבנן, משום דלא עביד איניש דמסלק נפשיה לגמרי מבית וחצר והוי כי אורח לגבייהו, ו
כיון שכן הוא דרך בני אדם,
האי כי אמר: מבטילנא, לאו כל כמיניה,
דבטלה דעתו אצל כל אדם.
אמר ליה
אביי לרב פפא:
בין לרבנן בין לרבי אליעזר, כיון דגלי דעתיה, גלי!
שנינו במשנה:
וכן שמעתי ממנו
[מרבי אליעזר] שיוצאים בערקבלין בפסח:
מאי ערקבלין? אמר ריש לקיש: אצוותא
[סיב עבה הגדל סביב הדקל, ונכרך ועולה בו]
חרוזיאתא
[תכופות הרבה יחד כמחרוזות], וטעם מרור יש בו. וכתב הריטב"א [לעיל כו.], בטעם המחלוקת אם יוצאים בו: דלרבי אלעאי משמיה דרבי אליעזר, אף שאינו ממין זרעים - שמן האילן הוא בא - יוצאים בו. וחכמים דפליגי, סברי, כי הא דאמרינן בפסחים [דף לט.], דבעינן מרור דומיא דמצה שהוא מין זרעים. [וראה תוספות, וקרן אורה].
הדרן עלך פרק עושין פסין
--- title: "חברותא - עירובין — פרק שלישי - בכל מערבין" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02339.html#HtmpReportNum0003L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0003L5" --- פרק שלישי - בכל מערבין
Оригинал главы פרק שלישי - בכל מערבין
מבוא ל'עירובי תחומין'
א
.
תחום שבת
-
מן התורה או מדרבנן
?
הפסוק "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" [שמות טז כט] הוא המקור לאיסור היציאה מחוץ לתחום בשבת.
לדעת רבי עקיבא [שבת סט א] מלמד הכתוב הזה שאסור מן התורה לאדם לצאת חוץ מ"מקומו" בשבת, וכוונת הכתוב היא, לאסור את היציאה מהתחום של אלפיים אמה סביב למקום שביתתו של האדם בכניסת השבת.
ואילו לדעת חכמים, פסוק זה בא לאסור את מלאכת ההוצאה של חפץ מרשות לרשות בשבת, ואילו איסור היציאה של האדם מהתחום של אלפיים אמה אינו אלא מדרבנן.
אלא, שנחלקו הראשונים, האם מודים חכמים לרבי עקיבא שאסור לצאת מן התורה מהתחום של שנים עשר מיל, שהם שלש פרסאות, כשיעור מחנה ישראל במדבר.
ב
.
מהות האיסור
-
יציאה או הליכה
?
כמו כן מצינו בדברי רבותינו הראשונים שני הסברים חלוקים במהות האיסור "לצאת ממקומו" - לפי הרמב"ן,
היציאה
של האדם ממקום השביתה היא האיסור, בדומה למלאכת ההוצאה מרשות לרשות.
ולפי הרמב"ם,
ההילוך
למרחק מחוץ לתחום הוא האיסור, בדומה להעברת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים.
ג
.
כיצד נקבע מקום השביתה
?
לכל אדם וחפץ יש "מקום שביתה" בכניסת השבת, ומסביבו יש לו תחום שבת של אלפיים אמות לכל רוח.
מקום זה יכול להקבע הן על ידי נוכחות האדם באותו המקום בשעת כניסת השבת, והן על ידי שייחד האדם את אותו המקום ל"מקום שביתתו", למרות שהוא עצמו נמצא בשעת כניסת השבת במקום אחר.
היחוד ל"מקום השביתה" יכול להעשות, באופן עקרוני, באמירה בעלמא, שמודיע האדם: "שביתתי - במקום פלוני", למרות שאינו נוכח באותו מקום [ואכן כך עושים כשאין אפשרות אחרת].
אלא, שתיקנו חכמים שאם נמצא אדם במקום מסוים בשעת כניסת השבת ורוצה לקבוע לו מקום שביתה אחר, כדי שיוכל ללכת ממנו והלאה אלפיים אמה, שיעשה זאת על ידי הנחת "עירוב תחומין" [של מזון הראוי לשתי סעודות] באותו המקום, בערב שבת, מבעוד יום.
קביעת מקום השביתה במקום אחר [על ידי נוכחותו במקום בשעת כניסת השבת או על ידי הנחת העירוב או על ידי אמירתו] מאפשרת לאדם להלך בשבת אלפיים אמה לכל רוח מאותו המקום שקבע לו כמקום שביתתו, ולא מהמקום שהוא נוכח בו במשך השבת.
את הנחת העירוב אין האדם צריך לעשות בעצמו, אלא יכול לשלחו באמצעות שליח שיניחנו שם.
ד
.
הגדרת 'מקום השביתה' משתנה ממקום למקום
:
השובת בעיר נחשב לו כ"מקום שביתה" העיר כולה, ומסביבה יש לו אלפיים אמות לכל רוח.
אם רוצה להניח עירוב, הוא יכול לעשות זאת מחוץ לעיר, אך לא בתוך העיר, כי העיר כולה היא מקום שביתתו גם בלי העירוב, ונמצא שלא פעל כלום בהנחת העירוב.
ואם יניח את העירוב בעיר אחרת [הסמוכה לעירו, והנמצאת בתוך תחום שבת לעירו] תחשב העיר השניה כולה למקום שביתתו, ויהיה לו תחום שבת של אלפיים אמה מסביב לעיר השניה.
השובת מחוץ לעיר, בבית או בכל מקום המוקף לדירה, נחשב כל המקום המוקף למקום שביתתו, ויש לו אלפיים אמה סביב אותו המקום.
ואילו השובת במקום פתוח מחוץ לעיר, יש לו ארבע אמות כמקום שביתה, ואלפיים אמה מסביב לארבע אמותיו.
ה
.
תנאי יסודי להנחת העירוב הוא שיהיה 'הוא ועירובו במקום אחד'
.
והיינו, שתהיה באפשרותו בכניסת השבת להגיע ולקחת את עירובו.
ו
.
בפרק שלפנינו יבואר
:
א. איזה מזון ראוי להנחת העירוב, ומהו שיעורו.
ב. היכן הוא המקום שניתן להניח בו את העירוב.
ג. מי הוא הראוי להיות שליח להנחת העירוב.
מתניתין:
משנתנו מחולקת לשני ענינים:
האחד, ללמדנו שמלח ומים אינם נחשבים למזון, במקום שצריך מזון.
והשני, מחלוקת תנאים באיזה מידה מועיל העירוב כאשר המניח את העירוב מוגבל באכילתו.
הענין הראשון:
א.
בכל
מיני מזון
מערבין
עירובי תחומין .
ו
בכל מיני מזון
משתתפין
שתופי מבואות [כדי שיוכלו להוציא מן הבתים שבחצירות אל המבוי המשותף לכל החצירות].
חוץ מן המים ומן המלח
שאינם נחשבים מזון.
ויסודו של העירוב בנוי על כך שדעתו של אדם היא כי מקום קביעותו ודירתו הוא המקום שבו נמצאים מזונותיו. הלכך מזון בעינן ולא מים או מלח.
ב.
והכל
מיני מזון
ניקח בכסף מעשר
שני [שהעלהו לירושלים, ואמרה תורה: ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך],
חוץ מן המים ומן המלח
. ובגמרא מפרש טעמא.
ג.
הנודר
הנאה
מן המזון, מותר במים ומלח.
החלק השני:
מערבין
עירובי תחומין
לנזיר ביין
, ואף על גב שאסור הוא בשתייתו, דכיון דמזון הוא לאחרים שרו ליה רבנן.
ו
כן מערבין מאותו טעם
לישראל בתרומה
ואף שאסורה לו, כיון שמותרת לכהנים.
סומכוס אומר
: אין מערבין לישראל אלא
בחולין
ולא בתרומה [ובגמרא מפרש דלא פליג סומכוס על יין לנזיר כיון שיכול לישאל על נזירותו].
ו
מערבין - לדעת כולם -
לכהן
על ידי שנותנין אותו
בבית הפרס
[שדה שאבד בה קבר, ושדה שנחרש בה קבר], ואף שאסור מדרבנן לכהן ליכנס שם, שמא נמצא שם עצם כשעורה המטמא במגע ומשא, וכל שאין יכול ליכנס ולאכול את עירובו אי אפשר לומר ש"שביתתו במקום עירובו", אפילו הכי מותר, כיון שמותר ליכנס שם על ידי ניפוח, [שמנפח את העפר בפיו לפני רגליו כדי לבודקו].
רבי יהודה אומר
: מערבין לכהן
אפילו בין הקברות
,
Translation
[once you investigate the matter yourself and reach the basis of their reasoning, you must say this—the Ritva]:
:
Introduction to the Eruv of Shabbat Boundaries
A.
The Shabbat boundary -
Is it by Torah law or rabbinic law?
The verse, “Let no man leave his place on the seventh day” [Exodus 16:29], is the source for the prohibition against leaving the boundary on Shabbat.
According to Rabbi Akiva [Shabbat 69a], this verse teaches that by Torah law a person may not leave his “place” on Shabbat. The intention of the verse is to prohibit leaving the boundary of two thousand cubits surrounding the place where the person established residence at the onset of Shabbat.
According to the Sages, however, this verse comes to prohibit the labor of transferring an object from one domain to another on Shabbat, whereas the prohibition against a person leaving the boundary of two thousand cubits is only rabbinic.
Nevertheless, the early authorities disagree as to whether the Sages agree with Rabbi Akiva that by Torah law it is prohibited to leave a boundary of twelve mil, which are three parasangs, corresponding to the dimensions of the Israelite camp in the wilderness.
B.
The nature of the prohibition -
Leaving or walking?
We likewise find two differing explanations in the words of our early authorities concerning the nature of the prohibition against “leaving his place.” According to Ramban,
leaving
the place where the person established residence is the prohibition, analogous to the labor of transferring an object from one domain to another.
According to Rambam,
walking
a distance beyond the boundary is the prohibition, analogous to transferring an object four cubits in the public domain.
C.
How is the place where one establishes residence determined?
Every person and object has a “place of residence” at the onset of Shabbat, and surrounding it is a Shabbat boundary of two thousand cubits in every direction.
This place can be established either through the person’s presence there at the onset of Shabbat, or by the person designating that place as his “place of residence,” even though he himself is elsewhere at the onset of Shabbat.
In principle, designation of the “place of residence” can be accomplished merely by a declaration, with the person announcing: “My residence is in such-and-such a place,” even though he is not present there [and this is indeed what one does when there is no other possibility].
However, the Sages enacted that if a person is in a certain place at the onset of Shabbat and wishes to establish a different place of residence for himself, so that he will be able to walk two thousand cubits from there and beyond, he should do so by placing an “eruv of boundaries” [consisting of food sufficient for two meals] in that place, on Friday, before Shabbat begins.
Establishing the place of residence elsewhere [through his presence in that place at the onset of Shabbat, through placing the eruv there, or through his declaration] enables a person to walk on Shabbat two thousand cubits in every direction from the place that he established as his place of residence, rather than from the place where he is present during Shabbat.
The person need not place the eruv himself; he may send it through an agent who will place it there.
D.
The definition of the “place of residence” changes from place to place:
One who establishes residence in a city has the entire city considered his “place of residence,” with two thousand cubits extending from it in every direction.
If he wishes to place an eruv, he may do so outside the city, but not within it, because the entire city is his place of residence even without the eruv, and placing the eruv there accomplishes nothing.
If he places the eruv in another city [adjacent to his city and located within the Shabbat boundary of his city], the entire second city is considered his place of residence, and he has a Shabbat boundary of two thousand cubits surrounding the second city.
One who establishes residence outside a city, in a house or in any place enclosed for residential purposes, has the entire enclosed area considered his place of residence, with two thousand cubits surrounding that place.
One who establishes residence in an open area outside a city has four cubits as his place of residence, with two thousand cubits surrounding those four cubits.
E.
A fundamental condition for placing the eruv is that “he and his eruv be in one place.”
That is, it must be possible for him at the onset of Shabbat to reach and take his eruv.
V.
The chapter before us will explain:
a. What food is suitable for placing the eruv, and what its required measure is.
b. Where the eruv may be placed.
c. Who is suitable to serve as an agent for placing the eruv.
Mishna:
Our Mishna is divided into two subjects:
The first teaches us that salt and water are not considered food where food is required.
The second is a dispute among tannaim concerning the extent to which an eruv is effective when the person who places the eruv is restricted in his eating.
The first subject:
a. With
all
types of food
one may establish
an eruv of boundaries.
V
With all types of food
one may participate in
a partnership of alleyways [so that the residents may carry from the houses in the courtyards into the common alleyway shared by all the courtyards].
Except for water and salt,
which are not considered food.
The foundation of the eruv is that a person considers the place where his permanent residence and dwelling are located to be the place where his provisions are found. Therefore, food is required, but not water or salt.
b.
And all
types of food
may be purchased with second-tithe money
[which he brought up to Jerusalem, and the Torah said: “You shall spend the money on whatever your soul desires]],
except for water and salt.
The Gemara explains the reason.
c.
One who vows
to derive benefit
from food is permitted to use water and salt.
The second section:
One may establish
an eruv of boundaries
for a nazirite with wine,
even though he is prohibited from drinking it, for since it is food for others, the Sages permitted it to him.
V
For the same reason, one may establish an eruv
for an Israelite with teruma,
even though it is prohibited to him, since it is permitted to priests.
Sumakhos says:
One may establish an eruv for an Israelite only
with non-sacred produce,
and not with teruma [and the Gemara explains that Sumakhos does not disagree concerning wine for a nazirite, since he can have his nazirite vow annulled].
V
One may establish an eruv—for everyone’s view—
for a priest
by placing it
in a bet ha-peras [a field in which a grave was lost, or a field in which a grave was plowed under]. Although it is rabbinically prohibited for a priest to enter there, lest there be a barley-grain-sized bone there that imparts impurity through contact or carrying, and whenever he cannot enter and eat his eruv it is impossible to say that “his residence is in the place of his eruv,” nevertheless it is permitted, since he may enter there by blowing [blowing away the earth with his mouth before his feet in order to examine it].
Rabbi Yehuda says:
One may establish an eruv for a priest
even among graves,