Sevachim 94b — Talmud auf Deutsch

אמר רבא: אי קשיא לי, הא קשיא לי:

כרים וכסתות, דרכין נינהו,

שאין עושין אותם אלא מעור רך כדי שיהא נוח לישכב עליו,

ותנן

לגבי שבת:

היתה

לשלשת [צואה]

על

כר

של עור, נותן עליה מים עד שתכלה.

והרי עורות רכין הינם בני כיבוס, ויהא דינם כמו בגד, שאסור ליתן עליו מים בשבת משום כיבוס?

אלא, אמר רבא: כל כיבוס דלית ליה כיסכוס,

שמשפשף צדו האחד על צדו השני, כדרך המכבס שמשפשף הבגד בשתי ידיו,

לא שמיה כיבוס.

לכן נותן עליו מים עד שיכלה, אפילו בעור רך, כיון שאינו משפשף הכר והכסת, לא נקרא כיבוס.

והא דאמר רב חייא בר אשי: זימנין סגיאין הוה קאמינא קמיה דרב, ושכשיכי ליה מסאניה במיא.

ומוכח מכאן כי

שכשוך, אין,

מותר לשכשכו.

אבל כיבוס

על ידי שפשוף,

לא.

דכיבוס כזה שייך אף בעורות.

מאיזה עור היתה נעל זו?

אי ברכין,

מעור רך,

וכדברי הכל,

בין לרבנן בין לאחרים שייך בו כיבוס, ולכך כסכוס אסור.

אי בקשין,

מעור קשה,

וכאחרים,

הסוברים כי אף בעור קשה שייך כיבוס, ומשום כך כסכוס אסור.

ופרכינן:

אי הכי, בגד נמי

יהיה מותר לתת עליו מים כיון שלא הוי כיבוס אלא בכסכוס. ולמה תנן שאם היתה לשלשת על הבגד, מקנחה בסמרטוט, אך אסור ליתן עליה מים?

ומתרצינן:

בגד, שרייתו

במים

זהו כיבוסו.

אבל עור לא הוי שרייתו כיבוסו עד שמשפשף.

ואזדא רבא לטעמיה. דאמר רבא: זרק סודר למים

בשבת,

חייב

משום כיבוס, אפילו אם לא שיפשף.

זרק זרע פשתן למים, חייב

משום לישה. כדפרשינן:

והוינן בה:

בשלמא סודר, שרייתו זהו כיבוסו,

ולכן חייב,

אלא זרע פשתן, מאי טעמא

חייב?

וכי תימא משום דמיקדח,

מצמיח במים, והויא זריעה,

אי הכי, חיטי ושערי נמי

צומחות במים, ויש לחייבו משום זורע, ולמה נקט רבא דוקא זרע פשתן?

ומתרצינן:

הנך,

זרע פשתן,

אית להו רירי,

יוצא ריר (לחות) ממנו, ומתדבקין הזרעים יחד בריר שלהם.

ופרכינן:

אי הכי, שלחים,

עורות שאינם מעובדים, אם נתנן במים,

נמי

ריר יוצא מהם, ומדוע לא יתחייב הנותנם במים בשבת?

ומתרצינן:

התם,

בזרק זרע פשתן במים,

קעביד לישה,

כשנדבקת בריר שיוצא מהם הוי תולדת לישה. אבל בשלחים לא שייך שיהיה בדיבוק שלהם ענין של מלאכת לישה.

דרש רבא: מותר לכבס מנעל בשבת

ומשמע אפילו ע"י שפשוף.

ומקשינן:

אמר ליה רב פפא לרבא: והאמר רבי חייא בר אשי: זימנין סגיאין הוה קאמינא קמיה דרב, ושכשיכי ליה מסאני במיא,

ולמדנו ממעשה זה כי רק

שכשוך, אין,

מותר. אבל

כיבוס

על ידי שפשוף,

לא!?

ומסיקנן:

הדר, אוקי רבא אמורא עליה

, באותה שעה חזר ואמר למתורגמן עמוד והשמע לרבים שאני חוזר בי ממה שדרשתי,

ודרש: דברים שאמרתי, טעות הם בידי! ברם, כך אמרו

בדין רחיצת נעלים:

שכשוך מותר,

אבל

כיבוס

על ידי שפשוף

אסור

.

שנינו במשנה:

הכיבוס במקום קדוש וכו'.

והוינן בה:

מנא הני מילי?

דתנו רבנן

: נאמר

"תכבס במקום קדוש"

-

למדנו לכיבוס במקום קדוש.

ואם יצא הבגד חוץ לקלעים, צריך להכניסו לעזרה לכבסו.

שבירת כלי חרס

במקום קדוש,

מנין?

תלמוד לומר "וכלי חרס אשר תבושל בו, ישבר",

ופסוק זה נאמר אחר כיבוס במקום קדש, להקיש גם שבירת כלי חרס לכיבוס וללמד שמעשה שניהם במקום קדוש.

מריקה ושטיפה בכלי נחשת, מנין? תלמוד לומר "ואם בכלי נחשת בושלה, ומורק ושוטף במים".

וכן אתקש לכיבוס לענין הכשרתה במקום קדוש.

שנינו במשנה:

זה חומר בחטאת וכו'

ופרכינן:

ותו ליכא

שום חומר אחר בחטאת יותר משאר קדשים חוץ מדין כיבוס!?

והאיכא

עוד חומרא, כגון

דנכנס דמה לפנים,

שיש חטאות שדמן נכנס לפנים, ודבר זה אינו בשאר קדשים.

ומשנינן:

בחטאות החיצונות קאמרינן

שאין דמן נכנס לפנים.

ופרכינן:

חיצונות נמי

יש חומרא שאין בשאר קדשים,

שאם נכנס דמה לפנים פסולה,

דכתיב "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש, לא תאכל, באש תשרף".

ומשנינן: התנא של משנתנו סבר

כרבי עקיבא, דאמר: כל דמים

של כל הזבחים

שנכנסו להיכל לכפר, פסולין.

ופרכינן: והרי יש חומרא אחרת

שכן מכפרין על חייבי כריתות

, מה שאין כן שאר קדשים.

ומתרצינן:

בחטאת דשמיעת הקול

, ד"שמע קול אלה, והוא עד", או

ודשבועת ביטוי,

שאין על זדונם כרת [ויקרא ה, א - ד].

ופרכינן: והרי יש חומרא אחרת,

שכן טעונה

דמה

ארבע מתנות

מופסקות [מחולקות], מה שאין כן שאר קדשים, שהם טעונים שתי מתנות שהן ארבע, ואין בהם אלא פיסוק [חילוק] של שתי מתנות?

ומתרצינן: התנא של משנתנו סבר

כרבי ישמעאל, דאמר, כל דמים

של שאר קדשים גם הם

טעונים ד' מתנות,

פיסוק ד' מתנות, אלא שהן ניתנות בשתי הקרנות, מתנה לכל צד של הקרן, וביחד הן ארבע מתנות מחולקות.

ופרכינן: הרי לדעת רבי ישמעאל יש חומר בחטאת שכן טעונים ד' מתנות

על ד' קרנות

, מה שאין כן שאר קדשים, שטעונים פיסוק ד' מתנות לב' קרנות בלבד?

ודחינן:

ולטעמיך, האיכא קרן,

שהחטאת טעונה נתינת דמה על קרן המזבח ושאר דמים ניתנים למטה מחוט הסיקרא. וכן

האיכא אצבע

, שטעונה מתן דמה באצבעו, ואילו שאר דמים נזרקים מן הכלי למזבח. וכמו כן,

האיכא חודה,

שטעונה חטאת מתן דמה על חודה של קרן המזבח, מה שאין כן בשאר דמים?

אלא,

התנא של משנתנו

חד מתרי

או

תלתא חומרי נקט,

ו"זה חומר", לאו דוקא לומר "זה ותו לא", אלא יש עוד חומרות נוספות שלא הזכירן התנא.

מתניתין:

במשנה הקודמת למדנו שמקום הכשרת הבגד שניתז עליו דם חטאת, וכלי חרס וכלי נחשת שנתבשלו בהם קדשים, הוא בעזרה.

משנתנו דנה בבגד שיצא חוץ לעזרה קודם כיבוסו, וכלי חרס שיצא חוץ לעזרה לפני שבירתו, וכלי נחשת שיצא מן העזרה קודם מריקתו ושטיפתו.

א.

בגד

שניתז עליו דם חטאת

שיצא חוץ לקלעים

חוץ לחומת העזרה

נכנס,

מכניסים אותו לעזרה

ומכבסו במקום קדוש

כמצות התורה.

נטמא

הבגד

חוץ לקלעים

לאחר שיצא ואסור להכניס טומאה לעזרה,

קורעו

ברובו שלא יהא ראוי למלאכתו ראשונה, ונמצא שמבטל מעליו תורת בגד כדי להטהר מטומאתו. אבל משייר מיעוטו שיהא מחובר בלא קריעה, כדי שיהיה עדיין עליו שם בגד לצורך מצוות כיבוס,

ונכנס

לעזרה,

ומכבסו במקום קדוש

, כדין בגד טהור שניתז עליו דם חטאת.

ב.

כלי חרס

שנתבשלה בו חטאת

שיצא חוץ לקלעים

קודם שבירתו -

נכנס

לעזרה,

ושוברו במקום קדוש.

ואם

נטמא חוץ לקלעים,

שנטמא לאחר שיצא ואי אפשר להכניסו בטומאתו לעזרה,

נוקבו

כדי לטהרו מטומאתו,

ונכנס

לעזרה,

ושוברו במקום קדוש

כדין כלי חרס טהור שנתבשלה בו חטאת.

ג.

כלי נחשת

שנתבשלו בו קדשים

שיצא חוץ לקלעים

קודם מריקתו ושטיפתו -

נכנס

לעזרה,

ומורקו, ושוטפו במקום קדוש

כמצות התורה.

ואם

נטמא חוץ לקלעים,

שלאחר שיצא נטמא הכלי ואי אפשר להכניסו בטומאתו,

פוחתו

, עושה בו נקב גדול, כיון שכלי מתכות אינו נטהר מטומאתו בנקב קטן אלא בנקב גדול,

ונכנס

לעזרה,

ומורקו, ושוטפו במקום קדוש,

כדין כלי נחשת טהור שנתבשלה בו חטאת.

גמרא:

מתקיף לה רבינא

: נאמר במשנה שבגד שנטמא חוץ לקלעים,

קורעו

ומבטלו משם בגד כדי לטהרו. וקשה, הרי "

בגד" אמר רחמנא

שכתוב הבגד אשר יזה עליה תכבס. הרי שצריך שיהיה שם בגד עליו בשעת כיבוסו

ולאו בגד הוא

לאחר הקריעה.

ומשנינן:

דמשייר בו כדי מעפורת.

שאינו גומר את הקרע לגמרי לחלק את הבגד לשני חלקים, אלא משאיר בו שיעור כדי רוחב סודר. ולכן טהור הבגד מטומאתו, הואיל ונקרע רובו. וכיון ששייר בו שיעור סודר וראוי לחברו, עדיין שם בגד עליו.

ומקשינן:

איני!

וכי מועיל לטהרו בצורה זו?

והאמר רב הונא, לא שנו

שטלית טמאה שהתחיל בה לקורעה כיון שנקרע רובה טהורה,

אלא שלא שייר בה כדי מעפורת. אבל שייר בה

באותו מיעוט שלא נקרע

כדי מעפורת, חבור הוי,

חשוב הוא להיות חיבור, ועדיין הוא בטומאתו?