Jewamot 58a — Talmud auf Deutsch

לרבי מאיר, דאמר קדושין פסלי

הואיל ומשתמרת היא לביאה פסולה, אף

חופה נמי

בלא קדושין

פסלה

. שאף זו משתמרת לביאה פסולה היא, ואף שלא חלה החופה לקנותה.

ואילו

לרבי אלעזר ורבי שמעון, דאמרי קדושין לא פסלי

-

חופה נמי לא פסלה

.

וממאי

שאכן אף בחופה בלא קדושין נחלקו?!

והרי,

דילמא עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם

, שהמשתמרת לביאה פסולה הרי היא נפסלת,

אלא בקדושין, דקני לה

[חלים הקדושין וקונים אותה].

אבל חופה, דלא קנה לה

-

לא

נפסלה

אי נמי: עד כאן לא קאמרי רבי אלעזר ורבי שמעון התם

שאין המשתמרת לביאה פסולה נפסלת בתרומה,

אלא בקדושין דלא קריבי

[קרובים]

לביאה

.

אבל חופה, דקריבא לביאה

-

הכי נמי דפסלה

אפילו לדעתם.

אלא, אי איכא למימר

תנאים הם שנחלקו בדבר -

בפלוגתא דהני תנאי

הוא, שיש לך לומר:

השמועה הבאה מתבארת על פי התוספות לפי שיטת רש"י.

דתניא

:

כבר נתבאר לעיל, שמחלוקת רב ושמואל היא אף בחופה שלאחר קידושין, האם הם חלים, והאם פוסלים אותה בתרומה לדעת הסובר שמשתמרת לביאה פסולה על ידי קדושין אינן פוסלין אותה בתרומה.

ובדבר זה, מביאה הגמרא מחלוקת תנאים, שנחלקו בו.

דתניא: אם

נישאו

בנות ישראל לכהן, בקידושין, ובחופה שאחריהם -

זו וזו

, ה

כשרות

לכהונה,

ו

ה

פסולות

לכהונה.

או שנכנסו

הכשרות והפסולות

לחופה, ו

עדיין

לא נבעלו

-

הרי הן:

אוכלות

מזונות

משלו

, משל הבעל.

ואוכלות בתרומה

, מכח בעליהן הכהנים.

אך קודם שמסיימת הגמרא להביא את דברי החולק באותה ברייתא, הרי היא מפרשת את דברי הברייתא, ומוכיחה מדברי תנא קמא ש"אין חופה לפסולות":

כי הרי בדברי הברייתא נזכרו שני ענינים: תחילה אמרה הברייתא "נישאו", ולאחר מכן "או שנכנסו לחופה ולא נבעלו".

וכיון שהמשיכה והוסיפה הברייתא לומר "או ש

נכנסו

לחופה ולא נבעלו", לאחר שכבר אמרה "נישאו",

מכלל

זה אתה למד,

ד"נישאו

" [שנזכרו בברייתא תחילה], היינו

נישאו ממש

, שנכנסו הפסולות לחופה ואף נבעלו, ובכל זאת הן אוכלות בתרומה!

והרי ודאי אי אפשר לומר כן!

כי האם יש מי שיאמר שנשים הפסולות לכהונה שנבעלו לכהן אוכלות בתרומה? והרי הן נתחללו בביאתו!

אלא לאו

, בהכרח, שאין הברייתא עוסקת בשני אופני נישואין, אלא הכל דבר אחד הוא: שתחילה אומרת הברייתא "נישאו זו וזו", הכשרות והפסולות, ומפרשת הברייתא כיצד זה שנישאו הפסולות והן אוכלות בתרומה?

כגון, שנכנסו לחופה ו

עדיין

לא נבעלו

.

וקתני

בברייתא, הכשרות והפסולות

אוכלות משלו, ואוכלות בתרומה!

הא למדת מדברי תנא קמא, שאינה נפסלת מלאכול בתרומה, אף שנכנסה לחופה, וכשיטת שמואל, שאין חופה לפסולות, ולכן אינה נפסלת כשנכנסה לחופה ולא נבעלה.

ועתה ממשיכה הגמרא, ומביאה את דברי החולק באותה ברייתא, כדי ללמוד מדבריו שיש חופה לפסולות:

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: כל שביאתה מאכילתה

-

חופתה

נמי

מאכילתה

בתרומה.

וכל שאין ביאתה מאכילתה

[כלומר: אם לאחר שתיבעל לא תאכל], אף

אין חופתה מאכילתה

בתרומת בעלה.

ולמדנו מדברי רבי ישמעאל, שהקיש חופה לביאה, כי כשם שהביאה פוסלת ואפילו מתרומת בית אביה, כך החופה פוסלת ואפילו מתרומת בית אביה.

ומכאן אתה למד, שיש חופה לפסולות. ודוחה הגמרא את ההכרח מדברי רבי ישמעאל:

ממאי

, מנין לך שלפי רבי ישמעאל, החופה היא זו שפוסלתה, עד שתלמד מדבריו שיש חופה לפסולות?!

דילמא רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה

-

כרבי מאיר סבירא ליה, דאמר

: משעת

קדושין לא אכלה

.

והטעם שאינה אוכלת, הוא משום הקדושין, היות ומשתמרת לביאה פסולה היא, ולדעת רבי מאיר אינה אוכלת בתרומה.

ומקשה הגמרא על הדחיה, ומקיימת את ההוכחה מדברי רבי ישמעאל.

כי אם אכן כוונת רבי ישמעאל היא לומר כרבי מאיר, שנפסלה מחמת הקידושין, מדין משתמרת לביאה פסולה -

האי

, מדוע אמר

"כל שאין ביאתה מאכילתה

-

אין חופתה מאכילתה

".

אם כדבריך, שבסיבת הקדושין פסלה רבי ישמעאל, איך אמר בלשונו "אין חופתה מאכילתה"?

והרי

"כל שאין ביאתה מאכילתה

-

אין כספה

[כסף קדושיה]

מאכילתה", מיבעי ליה

לרבי ישמעאל לומר!

אך בכל זאת, דוחה הגמרא את ההכרח מדברי רבי ישמעאל לומר שהוא סובר "יש חופה לפסולות": כי

דילמא, איידי דקאמר תנא קמא

בדבריו

"חופה", אמר איהו נמי "חופה

". אבל לעולם טעמו אינו משום החופה, אלא משום הקדושין.

אמר רב עמרם: הא מילתא

, דבר זה

אמר לן רב ששת. ואנהרינהו לעיינין ממתניתין

... ממשנה הביא ראיה לדבריו, והאיר רב ששת [שהיה סגי נהור] את עינינו בהבנת המשנה

וכך אמר רב ששת:

יש חופה לפסולות

.

כבר נתבאר לעיל, שנחלקו רב ושמואל בחופה של פסולות - בין פסולות לכהונה, ובין פסולות לישראל - לאחר קידושין, אם היא מועילה לעשותה נשואה. ומביאה הגמרא סיוע מן המשנה, שהחופה חלה אף כשהיא פסולה לבעל.

ולא נחלקו אלא בחופה שאין עמה ביאה. אבל חופה שיש עמה ביאה, הרי היא נשואה לכל דבר.

ותנא תונא

, וכך שנה אף התנא במשנה, במסכת סוטה:

כתיב בפרשת סוטה [במדבר ה]:

"איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל, ושכב איש אותה שכבת זרע, ונעלם מעיני אישה ונסתרה והיא נטמאה. ועבר עליו [וכבר עבר עליו קודם לכך שנסתרה] רוח קנאה, וקנא את אשתו" [שהתרה בה: אל תסתרי עם פלוני!] "והקריב אותה הכהן והעמידה לפני ה'. ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש. והשביע אותה הכהן, ואמר אל האשה: אם לא שכב איש אותך, ואם לא שטית טומאה תחת אישך, הנקי ממי המרים. ואת כי שטית תחת אישך, וכי נטמאת, ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך.

והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה, ואמר הכהן לאשה: יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך, בתת ה' את ירכך נופלת. ואמרה האשה אמן אמן. והשקה את המים.

והיתה אם נטמאה, ותמעול מעל באישה, ובאו בה המים המאררים למרים, וצבתה בטנה ונפלה ירכה.

ונקה האיש מעון, והאשה ההיא תשא את עונה".

ומפרשת המשנה את כפל לשון הכתוב "אמן אמן":

"אמן" שלא שטיתי

כשהייתי

ארוסה, ו

לא כשאני

נשואה

.

"אמן" שלא שטיתי, לא כשהייתי

שומרת יבם

,

ו

לא כשהייתי

כנוסה

ליבם.

ומפרש לה ואזיל. וממשנה זו באה הגמרא להוכיח שחופה מועילה לפסולה, להיעשות נשואה -

האי

"שלא שטיתי בהיותי

ארוסה

" -

היכי דמי?

אילימא

שמדובר בכגון

דקני לה

, שקינא לה בעלה והתרה בה שלא תסתתר עם איש זר

כשהיא ארוסה, ואיסתתרא

[ונסתרה, ב"ח],

וקא משקה לה כשהיא ארוסה

-

ופירוש המשנה הוא, שיכול הבעל להשביעה ולהשקותה כשהיא ארוסה או שומרת יבם על סתירתה. וכן יכול הוא להשביעה ולהשקותה על סתירה שלאחר נישואיה או כניסתה לרשות יבמה [רש"י קדושין כז ב].

אי אפשר לפרש כן.

שהרי וכי

ארוסה בת משתיא היא!?

וכי שותה היא מי סוטה קודם שנשאת על סתירתה שבשעת אירוסיה!?

והא תנן: ארוסה ושומרת יבם

שקינאו להן בעליהן, ונסתרו -

לא שותות

קודם שנישאו.

שהרי אמרה תורה "ואת כי שטית טומאה תחת אישך", מלמד הכתוב שאין האיש משקה אלא אשה שבשעת השקאה היא "תחת אישה".

ו

אף שנתמעטו ארוסה ושומרת יבם מלשתות, מכל מקום לא נתמעטו מקינוי ואיסור על הבעל.

ולכן,

לא נוטלות כתובה

כשגירשום בעליהן, שהרי הן הגורמות להיאסר עליו.

אלא

, בהכרח, שכך יש לפרש את דברי המשנה, שמדובר בה כשכבר נישאת האשה, ונבעלה, והאשה בשבועתה, כשהוא משקה אותה על קינוי וסתירה שלאחר נישואיה, הרי היא אומרת "אמן אמן", וכוללת בשבועתה גם זנות קודמת.

וכגון,

דקני לה

גם

כשהיא ארוסה, ואיסתתרא

[נסתרה ונתיחדה עם אותו פלוני] בעודה ארוסה,

ומשקה לה כשהיא נשואה

, לאחר נכנסה לחופה ונבעלה, על שתי הסתירות.

וכך הוא פירוש המשנה: אם היא נשואה שנסתרה לאחר נשואיה, וגם קודם לכן, בהיותה ארוסה, הרי כשהוא משקה אותה, הוא משביעה גם על כך שלא זינתה בסתירה שנסתרה בעודה ארוסה. והמים בודקין את שני המקרים.

ואם היא יבמה כנוסה, שנסתרה לאחר שהתייבמה, וגם קודם לכן, בהיותה שומרת יבם, הרי כשהוא משקה אותה אחרי שמייבם אותה, הוא משביעה גם על כך שלא זינתה בסתירה שנסתרה בעודה שומרת יבם.

אף זו אי אפשר.

שהרי:

מי בדקי לה מיא!?

וכי מועילים המים לבדוק אשה, שנבעלה לבעלה לאחר שנסתרה ונאסרה עליו?!

והתניא

: כתיב בסוף פרשת סוטה

"ונקה האיש מעון

".

מלמד הכתוב, כי רק

בזמן שהאיש מנוקה מעוון

, שלא בא עליה אחר שנסתרה ונאסרה עליו , אז

המים בודקין את אשתו

.

אבל אם

אין האיש מנוקה מעוון

, לפי שבא עליה אחר שנסתרה -

אין המים בודקין את אשתו

.

וזו, שבא עליה בעלה אחר שנסתרה, הרי לא יבדקוה המים על אותה סתירה.

אלא

, בהכרח,

דקני לה כשהיא ארוסה, ואיסתתרא

כשהיא ארוסה,

ונכנסה לחופה

, וראוי הוא בעלה להשקותה, היות

ו

עדיין היא

לא נבעלה

על ידו לבעלה, והוא מנוקה מעוון. ובאותה עת הוא שוב קינא לה, ונסתרה. וכשהוא משקה אותה, הרי הוא משביעה על שתי הסתירות כאחת.

ושמע מינה

כדעת רב הסובר:

יש חופה לפסולות

, והיא עושה אותן נשואות.

שאם לא כן, האיך משקה אותה בעלה? כי אם החופה אינה תופסת בפסולות, הרי היא עדיין ארוסה, ואין הארוס משקה את ארוסתו!

אמר רבא

, לדחות את הראיה ממשנתנו לשיטת רב שיש חופה לפסולות:

ותסברא

, וכי סבור אתה

דהא

משנה

מתרצתא

[מיושבת היא, ואינה משובשת]

היא

, עד שאתה מביא ממנה ראיה?

והא כי אתא רבי אחא בר חנינא מדרומא

[כשבא רבי חנינא מן הדרום],

אתא ואייתי מתניתיא בידיה

[בא והביא עמו ברייתא]:

כתיב: "ויתן איש בך את שכבתו

מבלעדי אישך

" -

מלמד הכתוב:

מי שקדמה שכיבת בעל לבועל

[לסתירה, המספקת אותנו שמא בא עליה הבועל] הרי המים בודקים את אשתו.

ולא

במי

שקדמה שכיבת בועל לבעל

.

ולכן, אי אפשר כלל שיבדקו המים על סתירה שנסתרה בהיותה ארוסה, הואיל ובאותה שעה לא קרינן בה "מבלעדי אישך".

וכיון ששנינו במשנה ההיא שמשביעה על זמן האירוסין, בהכרח שמשנה משובשת היא, ויש להגיהה ולתקנה, ואי אפשר ללמוד ממנה לגבי חופה לפסולות.

אמר

תירץ

רמי בר חמא

: אכן משנה זו, מיושבת היא.

שהרי

משכחת לה

שתקדם שכיבת הבעל לסתירה -

כגון שבא עליה ארוסה בבית אביה

בזנות, ולכן יכול להשביעה לאחר הנישואין גם על זמן האירוסין.

השמועה מתבארת לפי לשונו השני של רש"י.

אך מקשה הגמרא על דבריו, כי בכל זאת, אין המשנה מיושבת, בענין שומרת יבם:

שהרי גם על מה ששנינו בה שמשביעה "שלא שטיתי שומרת יבם וכנוסה", תיקשי לך כמו בארוסה, כיצד זה יתכן? שהרי אם קינא לה אז ונסתרה, ובא להשקותה קודם שייבמה, הרי שנינו: ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה.

ובהכרח צריך לומר, שכבר היתה "כנוסה" לו בשעת ההשקאה.

ותיקשי לך, הרי אם כך, אין הבעל מנוקה מעוון!

שהרי בהכרח מדובר שמשביעה רק אחרי שבעל אותה, כי אי אפשר לומר שנכנסה לחופה ולא נבעלה, כיון שאין חופה ליבמה.

[ומיהו הא לא תיקשי: הרי קדמה שכיבת הבועל לבעל, ומשום שביבמה די לנו במה שקדמה שכיבת הבעל המת - שהיבם מייבם מכחו - לביאתו של בועל].

וגם אם נרצה לתרץ ולהעמיד

דכוותה

, כמו שהעמדנו בארוסה, שמדובר שבא עליה הארוס בבית אביה.

וכך גם

גבי שומרת יבם

, מדובר בה בכגון

שבא עליה

ה

יבם בבית חמיה

לשם זנות, קודם שנסתרה עם אחר, ואין בו ביבם עוון, ואחר כך נסתרה, כשעדיין שם "שומרת יבם" עליה, כיון שביאת הזנות של היבם אינה קונה בה לגמרי.

אך הועילה לו ליבם הביאה שהוא בא עליה לשם זנות בעלמא, לגבי זה שיכול להכניסה עתה להיות לו לאשתו גמורה על ידי חופה, בלא שיבוא עליה בעוון.

וכיון שהכניסה לחופה, הריני קורא בה "תחת אישך", ויכול הוא להשקותה גם על אותה הסתירה שנסתרה כשהיתה שומרת יבם.

עדיין יקשה:

הרי אי אפשר לומר כן. כי: