Jewamot 57b — Talmud auf Deutsch

יש חופה לפסולות

.

כגון, כהן גדול שהכניס אשה אלמנה בת כהן, לחופה בלא קדושין, הרי החופה פוסלתה [מדרבנן, ערוך לנר] מלאכול בתרומת בית אביה [גם לדעת הסובר ש"המשתמרת לביאה פסולה" אינה נפסלת], ואף שלא הועילה בה החופה לקנותה, או לעשותה נשואה.

והטעם, מפני שהחופה - כ"כניסת בעילה" היא נחשבת מדרבנן, ופוסלת, מדרבנן, כמו ביאה.

ושמואל אמר: אין חופה לפסולות

, ומותרת היא בתרומת בית אביה.

וכשם שנחלקו בחופה שקודם קידושין, כך נחלקו בחופה של פסולה לאחר קידושין, האם היא פוסלת אותה מתרומת בית אביה, לדעת הסובר שהמשתמרת לביאה על ידי קדושין לבד אינה נפסלת [גמרא לקמן נח א].

וכשם שנחלקו בחופה שלאחר קידושין, האם החופה פוסלתה, כן נחלקו בחופה של פסולה שלאחר קידושין, אם הם תופסים בה.

לדעת רב, חופה מועילה לקנות אפילו בפסולות.

ולדעת שמואל, אין חופה מועילה לקנות בפסולות, מפני שביאתה ביאת איסור היא, וחופה במי שאינה ראויה לביאה אינה חופה.

אמר שמואל: ומודה לי אבא

[רב, שהוא נשיאי ורבי, לפי שהיה רב קשיש משמואל ],

בתינוקת

פסולה, כשהיא

פחותה מבת שלש שנים ויום אחד

, שאם הכניסה אביה לחופה עם כהן - שאין חופתה פוסלתה.

כי

הואיל ואין לה ביאה

[שביאת תינוקת כאשר היא פחותה מבת שלש שנים, אינה ביאה] ולכן אין ביאתה פוסלתה - שגם חופתה אינה פוסלתה.

אמר רבא: אף אנן נמי תנינא

במשנה במסכת נדה, שביאתה של פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אינה ביאה הפוסלת.

וכיון שאין ביאתה פוסלתה, כל שכן שאין חופתה פוסלתה. שהרי כל חשיבות חופה אינה אלא משום שהיא קרובה לביאה, ובתינוקת שביאתה אינה נחשבת ביאה, כל שכן שחופתה אינה נחשבת חופה לפוסלה.

דתנן:

בת שלש שנים ויום אחד

, שמגיל זה היא נעשית ראויה לביאה:

הרי זו

מתקדשת בביאה

כשאר נשים.

ואם בא עליה יבם

-

קנאה

, שהרי ביאתה ביאה היא.

וחייבין עליה משום אשת איש

, אם קידשה אביה ולאחר מכן בא עליה איש אחר.

ו

אם היתה נדה, ובעל אותה אדם, הרי זו

מטמאה את בועלה

בטומאת שבעה -

לטמא

, שיהא האדם הבועל אותה, מטמא את ה

משכב

ה

תחתון

, שהוא שוכב עליו,

כ

טומאת

"עליון

של זב" [בגד הנישא על גבי הזב].

א. הנדה מטמאת את הנוגע בה טומאת ערב [ראשון לטומאה].

ב. הנדה והזב מטמאים את משכבם "טומאת מדרס", שהיא טומאה חמורה, המטמאה אדם, לטמא אותו, ושיטמא האדם את בגדיו.

הנדה והזב עצמם טמאים טומאת שבעה ימים.

אך הנוגע במשכבם טמא טומאת ערב.

ג. "עליונו של זב" וכמו כן "עליונה של נדה", הוא דבר הנישא על גבי הזב, כמו בגדיו, ואין הוא מטמא טומאה חמורה. שאין הוא מטמא אדם וכלים [כמדרס הזב], אלא רק מטמא טומאת ערב, לאוכלין ומשקין בלבד.

ד. אדם הבועל נדה, אין אנו דנים את ביאתו בה כשאר מגע בעלמא, להיות טמא טומאת ערב כשאר נוגע בנדה, אלא ביאתו בה - מטמאתו טומאת שבעה, כטומאת הנדה עצמה.

ה. בועל נדה הרי הוא מטמא את משכבו, ואולם אין משכבו טמא כטומאת משכב הזב והנדה [שהן מטמאין אדם טומאת ערב], אלא דין משכבו הוא כדין "עליונו של זב", הנישא עליו, שהוא טמא טומאה קלה, שמטמא טומאת ערב לאוכלין ומשקין בלבד.

ו. כל האמור בבועל נדה, הוא רק בהיותה בת שלש שנים ויום אחד, או יותר, שמאז, אם היא נהיית נדה, היא מטמאה את בועלה על ידי "ביאה".

אבל אם היתה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, אין ביאתה אלא כשאר מגע בעלמא, והרי "בועלה" טמא טומאת ערב בלבד, ואינו מטמא את משכבו כלל.

ואם

נשאת לכהן

על ידי אביה - הרי זו

אוכלת בתרומה

.

ואם

בא עליה אחד מכל הפסולין

[כגון: חלל נתין וממזר, או אלמנה לכהן גדול],

פסלה

מתרומת בית אביה.

ומדייק רבא:

בת שלש שנים ויום אחד הוא דמיפסלא בביאה

, ולכן

מיפסלא בחופה

.

הא פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, דלא מיפסלא בביאה

-

לא מיפסלא נמי בחופה

.

ומסקינן: אכן,

שמע מינה!

ועתה מביאה הגמרא את דברי רמי בר חמא, החולק על רב ועל שמואל - הן על מה שאמר רב, חופה בלא קדושין פוסלת אפילו לפי מי שסובר "משתמרת לביאה פסולה" אינה נפסלת.

והן על מה שאמר שמואל, חופה בלא קדושין אינה פוסלת את הפסולה לביאה, אפילו לדעת הסובר ש"משתמרת לביאה פסולה" נפסלת:

אמר רמי בר חמא

: בשאלה האם

יש חופה לפסולות

בלא קדושין לפסול בתרומה את הפסולה לביאה, הנכנסת לחופה -

באנו

בו

למחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון

, שנחלקו במשנתנו בדין משתמרת לביאה פסולה, אם היא פסולה לתרומה.