Sotah 41b — Talmud auf Deutsch

לפיכך

כתב רחמנא

"

בבוא כל ישראל

לראות את פני ה' אלקיך", דמשמע בשעת ביאתם, והיינו

מאימת דמתחיל מועד

[מתחילת המועד] ביום טוב ראשון, שהוא זמן ביאת כל ישראל למקדש .

שנינו במשנה:

וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת

: וסליק אדעתין דעושים כן כדי לכבד את ראש הכנסת ואת הסגן ואת הכהן הגדול, ולכך לא נתן השמש מיד למלך.

ומדייקת הגמרא: האם

שמעת מינה

מסתם משנתנו, שהלכה כמאן דאמר [בבא בתרא קיט ב]:

חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב

, שהרי כולם בפני המלך כתלמידים בפני הרב, ואף על פי כן חולקים להם כבוד?

אמר אביי

: אין מכאן הוכחה, כי

כולה

[כל מה שעושים שם] הוא

משום כבודו דמלך

, שעל ידי זה מתיקר המלך שמראים את מעלותיו זה למעלה מזה.

שנינו במשנה:

והמלך עומד ומקבל וקורא יושב; אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד

:

ודייקינן: מדשנינו שהמלך עומד "

עומד

" כדי לקבל את ספר התורה, וכן באגריפס שנינו: "עמד וקבל",

מכלל ד

עד עכשיו היה

יושב!?

ו

תיקשי, ד

האמר מר

: "

אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד

".

ומנין שהותרה ישיבה בעזרה למלכי בית דוד? שהרי מצינו בהם ישיבה,

שנאמר

[שמואל ב ז יח] "

ויבא המלך דוד, וישב לפני ה'

[לפני הארון שהיה בעיר דוד]

ויאמר

מי אנכי ה' ד' ומי ביתי כי הביאתני עד הלום"; הרי שהותר לדוד לישב "לפני ה'", והוא הדין שמותר לו לישב בעזרה.

ואם כן תיקשי: הרי אגריפס לא היה ממלכות בית דוד, ואיך הותרה לו הישיבה!? ומשנינן:

כדאמר רב חסדא

גבי כהן גדול, שהיתה קריאתו

בעזרת נשים, הכא נמי

גבי מלך

בעזרת נשים

היה קורא, והיא היתה חול, ומותר לישב בה.

שנינו במשנה: אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד,

ושבחוהו חכמים

:

ומקשינן: מכך ש

שבחוהו, מכלל

בהכרח

דשפיר עבד

[טוב עשה אגריפס]!?

ו

האמר רב אשי: אפילו למאן דאמר

: "

נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול

", אבל

מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, שנאמר

"

שום תשים עליך מלך

".

וממה שהזהירה תורה את ישראל בשימות הרבה ["שום תשים"], למדנו:

שתהא אימתו עליך

, ואם מחל על כבודו אין כבודו מחול.

ומשנינן: מצוה היתה בזה שקרא אגריפס מעומד, לפי שמחל על כבודו משום כבוד התורה; ואף דבעלמא אין לו למלך למחול על כבודו, לדבר

מצוה שאני

, ושפיר מצי למחול.

שנינו במשנה: ו

כשהגיע ל

"

לא תוכל לתת

עליך איש נכרי", זלגו עיניו דמעות, אמרו לו: אל תתיירא אחינו אתה, אחינו אתה:

תנא משמיה דרבי נתן: באותה שעה

שאמרו לו לאגריפס כן,

נתחייבו שונאי ישראל

[ישראל בלשון סגי נהור]

כלייה

-

לפי

שהחניפו לו לאגריפס!

שהשיבו לו שלא כדין, משום שבאמת לא היה ראוי למלכות, ואף על פי שלא נחשב ל"איש נכרי" כיון שאמו היתה מישראל, מכל מקום מצד אביו עבד היה, ולפיכך אין למנותו למלך משום דזילא מילתא.

אמר רבי שמעון בן חלפתא

:

מיום שגבר אגרופה

[כוחה]

של חנופה

בכך שהשיבו כן לאגריפס:

נתעוותו הדינין

, שלמדו הדיינים מכך להחניף לבעלי הדין ולא פסקו את הדין לאמיתו.

ונתקלקלו המעשים

, שהגדולים ראו עוברי עבירה, ולא מיחו בידם מפני החנופה -

ו

מאז

אין אדם יכול לומר לחבירו: מעשי גדולים ממעשיך!

שמתוך שלא מיחו הגדולים בעוברי עבירה למדו שאר הדורות ממעשיהם הרעים, ונמצאו כולם עוברי עבירה.

דרש רבי יהודה בר מערבא, ואיתימא

[ויש אומרים]

רבי שמעון בן פזי

דרש כך:

מותר להחניף לרשעים בעולם הזה

.

שנאמר

: "

לא יקרא עוד לנבל נדיב, ולכילי לא יאמר שוע

", "כילי" היינו מי שמתאוה לשתות יין תדיר, מלשון "כלתה נפשי", ולעתיד לבוא לא יחניפו לו, ולא יקראוהו "שוע".

ומדלעולם הבא נאמר לשון לאו ואיסור על חנופה,

מכלל דבעולם הזה שרי

להחניף.

רבי שמעון בן לקיש אמר: מהכא

ילפינן שמותר להחניף לרשע בעולם הזה:

ממה שאמר יעקב לעשיו: "כי על כן ראיתי פניך

כראות פני אלקים ותרצני

", שראיית פניך חשובה לי כראיית פני המלאך, ולהחניף לעשו נתכוין.

ופליגא

רבי שמעון בן לקיש על מה

ד

אמר

רבי לוי

.

דאמר רבי לוי

:

לא נתכוין יעקב להחניף לעשו בכך; אלא

משל של יעקב ועשו, למה הדבר דומה?

לאדם שזימן את חבירו

אליו,

והכיר

האורח

בו ש

הזמינו לפי שהוא

מבקש להורגו, אמר לו

האורח:

טעם תבשיל זה שאני טועם

עכשיו, הרי הוא

כתבשיל שטעמתי בבית המלך!

ובכך הציל את עצמו ממיתה.

לפי ש

אמר

המזמין בלבו: אורח זה מצוי הוא בבית המלך, ו

ידע ליה מלכא

[המלך מכירו], ועל ידי כך

מיסתפי

[מתיירא בעל הבית] שמא יוודע למלך שהרגו,

ו

לכך

לא קטיל ליה

[ושוב לא יהרגנו].

וזו היתה גם כוונת יעקב, שרצה לאיים על עשו ולהודיעו שהוא רגיל לראות פני מלאכים, ומתוך כך יתיירא עשו ממנו ולא יהרגנו.

סימן

לאמרותיו של רבי אלעזר בענין חנופה: א.

אף;

ב.

עובר;

ג.

גיהנם;

ד.

בידו;

ה.

נידה;

ו.

גולה;

אמר רבי אלעזר

:

א. אף:

כל אדם שיש בו חנופה מביא

חרון

אף לעולם

.

שנאמר

"

וחנפי לב ישימו אף

".

ולא עוד, אלא ש

כל מי שיש בו חנופה,

אין תפלתו נשמעת. שנאמר

"

לא ישועו כי אסרם

"! כשיבואו עליהם יסורים, לא תועיל להם שוועה.

ואמר רבי אלעזר

:

ב. עובר:

כל אדם שיש בו חנופה, אפילו עוברין במעי אמן מקללים אותו

.

שנאמר

: "

אומר לרשע צדיק אתה, יקבוהו

עמים, יזעמוהו לאומים

",

ואין

"

קוב

"

אלא קללה, שנאמר

בנבואת בלעם: "מה אקב

לא קבה אל

".

ואין

"

לאום

"

אלא עוברין, שנאמר

ברבקה, "שני לאומים ממעיך יפרדו

ולאום מלאום יאמץ

"! והיינו דכתיב, החונף שאומר לרשע "צדיק אתה", יקללוהו לאומים דהיינו עוברים.

ואמר רבי אלעזר

:

ג. גיהנם:

כל אדם שיש בו חנופה

, הרי הוא

נופל בגיהנם

.

שנאמר

: "

הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע

. שמים חשך לאור ואור לחשך, שמים מר למתוק ומתוק למר". דהיינו המחניפים לרשע ואומרים עליו שהוא טוב.

ו

מה כתיב

בפסוק של

אחריו

"

לכן כאכל קש לשון אש וחשש להבה ירפה

, שרשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה", שייענשו באש הגיהנם.

ואמר רבי אלעזר

:

ד. בידו:

כל המחניף לחבירו, ל

ב

סוף נופל בידו

של הנחנף,

ואם אינו נופל בידו, נופל ביד בניו; ואם אינו נופל ביד בניו

, בסופו של דבר

נופל ביד בן בנו

.

שנאמר

אצל חנניה נביא השקר, שנתנבא נבואת שקר על גלות יכניה וכלי המקדש, שכעבור שנתיים ימים ישיבם ה' ממקום גלותם: "

ויאמר ירמיהו לחנניה, אמן כן יעשה

ה',

יקם ה'

את דבריך

"! וחנופה היא זו, לפי שהיה לירמיהו לומר לו, שקר אתה מתנבא.