Schewuot 25a — Talmud auf Deutsch

ומתרצינן:

בחטאת קאמרינן.

רק לגבי החטאות אמרתי שהתנא מונה רק אותן החטאות הבאות על דבר שזדונו כרת, ולא לגבי האשם. ושבועת ביטוי חייבים עליה חטאת, ולכן לא נמנתה, שהרי כאמור, החטאת שלה באה על דבר שזדונו לאו.

רבינא אמר: כי קתני, מידי דחייל

רק

אמידי דבר אכילה הוא.

כגון נותר וחלב ואכילת קודש בטומאה ויום הכפורים, שהאיסור שלהם שייך רק באוכלין. ואילו

שבועה, דחיילא

אפילו

אמידי דלא בר אכילה הוא, לא קתני!

ומקשינן:

והרי הקדש, דחייל נמי אעצים ואבנים,

ובכל זאת מונה התנא אשם מעילות, למרות שהקדש שייך גם בעצים ואבנים!?

ומפסקינן:

אלא, כי קתני, מידי דחייל

רק

אמידי דאית בה מששא

, שאפילו הקדש אינו יכול לחול רק על דבר שניתן למשש בידים. ואילו

שבועה, דחיילא

אפילו

אמידי דלית ביה מששא, כגון

"שבועה

שאישן

"

וש

"

לא אישן

", שהשינה היא דבר שלא ניתן למשש,

לא קתני!

מתניתין:

אחד דברים של עצמו,

ואחד דברים של אחרים

. בין אם היתה השבועה בנוגע לנשבע עצמו, ובין אם היתה בנוגע לאדם אחר.

ואחד דברים שיש בהן ממש, ואחד דברים שאין בהן ממש

. בין אם היתה השבועה בדבר שיש בו ממש, ובין אם היתה בדבר שאין בו ממש, כגון שינה, וכגון דבר שאין בו תועלת לאדם כגון זריקת צרור לים, חייב עליהם משום שבועת ביטוי.

כיצד?

דברים של אחרים:

אמר

"

שבועה שאתן

דבר מה

לאיש פלוני

", או שאמר "שבועה

שלא אתן

לו", או "שבועה

שנתתי

", או "

שלא נתתי לו

".

דברים שאין בהם ממש: אמר "שבועה

שאישן

", או "

שלא אישן

", "

שישנתי

", או "

שלא ישנתי

".

או שאמר "שבועה

שאזרוק צרור לים

", או "

שלא אזרוק

", "

שזרקתי

", או "

שלא זרקתי

".

רבי ישמעאל אומר: אינו חייב

משום שבועת ביטוי

אלא

אם נשבע

על העתיד לבא

. וחולק על התנא קמא שבמשנה שבתחילת הפרק, שמחייב גם כשנשבע על העבר כגון "שאכלתי ושלא אכלתי".

שנאמר

בפרשת קרבן שבועה [ויקרא ה ד] "

להרע או להיטיב

". משמע דוקא כשנשבע להבא.

אמר לו רבי עקיבא: אם כן,

שאתה מדייק שצריך להיות דוקא בדומה למה שכתוב בפסוק "להרע או להיטיב", אם כן

אין לי

שהוא יהא חייב משום שבועת ביטוי

אלא

כשהוא נשבע על

דברים שיש בהן הרעה והטבה

, כגון אוכל" שמטיב עם עצמו ו"שלא אוכל" שמענה את עצמו.

דברים שאין בהן הרעה והטבה, מנין

שהוא חייב עליהם?

אמר לו

רבי ישמעאל:

מריבוי הכתוב

שנאמר [שם] "לכל אשר יבטא האדם בשבועה" אנו למדים שאף דברים שאין בהן הרעה והטבה חייבים עליהם.

אמר לו

רבי עקיבא:

אם ריבה הכתוב לכך

שחייבים גם על דברים שאין בהן הרעה והטבה,

ריבה הכתוב

גם

לכך

שחייבים גם על שבועה שעל העבר.

גמרא:

תנו רבנן

: יש

חומר בנדרים מבשבועות

, וכמו כן יש

חומר בשבועות מבנדרים

-

חומר בנדרים

מבשבועות בכך

שהנדרים חלים על דבר מצוה

לבטל את קיום המצוה,

כ

שם שהם חלים ב

דבר

שהוא

רשות

, כגון אדם שאוסר על עצמו בקונם לשבת בסוכה - אסור לו לשבת בסוכה למרות שהוא מבטל בכך מצות סוכה.

מה שאין כן בשבועות

שאינן חלות לבטל את המצוה, שהנשבע שלא לשבת בסוכה, אין השבועה חלה עליו.

חומר בשבועות

מבנדרים בכך

שהשבועות חלות על דבר שאין בו ממש

כגון שנשבע שלא אישן,

כ

שם שהן חלות על

דבר שיש בו ממש

.

מה שאין בנדרים

שאינם חלים על דבר שאין בו ממש, כגון אם אמר "קונם שלא אישן", אין הנדר חל עליו, היות והשינה הוא דבר שאין בו ממש, אלא אם כן יאמר "קונם עיני בשינה", שאז חל הנדר על העין שיש בו ממש.

שנינו במשנה:

כיצד?

אמר שבועה שאתן

לפלוני ושלא אתן

.

והוינן בה:

מאי

היתה שבועתו שנשבע

אתן

לפלוני?

אילימא

נשבע שיתן

צדקה לעני

, הרי

מושבע

ועומד מהר סיני הוא

על נתינת צדקה

שנאמר

[דברים טו י] "

נתון תתן לו

". וכיצד יכולה השבועה לחול על כך!?

ומתרצינן:

אלא,

מדובר שנשבע שאתן

מתנה לעשיר

, שאין בו מצוה.

שנינו במשנה:

שאישן ושלא אישן

.

ותמהינן:

איני! והאמר רבי יוחנן: האומר

"

שבועה שלא אישן שלשה ימים

",

מלקין אותו

על שעבר על שבועת שוא, שהרי דבר שאי אפשר הוא שאדם לא יישן במשך שלשה ימים, ונמצא שמיד שנשבע כבר היתה זו שבועת שוא, ולכן לוקה עליה מיד,

וישן לאלתר.

אם ירצה יכול לישון מיד, כי השבועה לא חלה עליו כלל.

וכיצד אומרת המשנה שחלה עליו שבועה שלא יישן?

ומתרצינן:

התם

מדובר

דאמר

שלא יישן

שלשה

ימים, שהוא דבר בלתי אפשרי.

הכא

מדובר

דלא אמר שלשה

ימים, אלא נשבע על פחות מכן, ולכן חלה שבועתו.

שנינו במשנה:

שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק

.

איתמר

: האומר "

שבועה שזרק פלוני צרור לים

", או "

שלא זרק

" -

רב אמר: חייב

משום שבועת ביטוי.

ושמואל אמר: פטור

.

ומבארינן:

רב אמר: חייב

שהרי

איתיה ב

"

לאו והן

" ששבועה זו אפשר לישבע גם בחיוב וגם בשלילה, שהוא יכול לישבע שזרק פלוני ושלא זרק.

ושמואל אמר: פטור

כי

ליתיה בלהבא.

שאינו יכול לישבע שפלוני יזרוק או לא יזרוק צרור בעתיד, שהרי פלוני אינו ברשותו שיוכל לחייב אותו על ידי שבועתו, ואם ישבע כך תהא זו שבועת שוא ולא שבועת ביטוי. ולכן גם כשהוא נשבע על העבר, אין זו שבועת ביטוי להתחייב עליה קרבן, כיון שאי אפשר לישבע להבא, שזו עיקר שבועת ביטוי, שנאמר "להרע או להיטיב".

והוינן בה:

לימא

רב ושמואל,

בפלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא, קא מיפלגי

-

דתנן

במשנתנו:

רבי ישמעאל אומר: אינו חייב אלא על העתיד לבא, שנאמר

"

להרע

או להיטיב

".

אמר לו רבי עקיבא: אם כן, אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה.

דברים שאין בהן הרעה והטבה, מנין?

אמר לו

רבי ישמעאל:

מרבוי הכתוב

.

אמר לו

רבי עקיבא:

אם ריבה הכתוב לכך, ריבה הכתוב לכך

.

ואם כן נאמר,

רב דאמר כרבי עקיבא

, המחייב בשבועת ביטוי אף בלשעבר, ולכן סובר רב בנשבע לשעבר שזרק פלוני או שלא זרק שהוא חייב.

ושמואל

פוטר משום

דאמר כרבי ישמעאל,

שאין חייבים משום שבועת ביטוי רק בשבועה דלהבא?

ודחינן:

אליבא דרבי ישמעאל כולי עלמא לא פליגי

שאין חייבים על שבועה שזרק פלוני.

כי

השתא

, אפילו אם נשבע על עצמו, שהוא

מילתא דאיתא בלהבא,

שהאדם יכול לישבע לחייב עצמו לעתיד, בכל זאת

לא מחייב עלה רבי ישמעאל.

כאשר הוא נשבע

לשעבר

.

כל שכן אם הוא נשבע על אדם אחר, שהוא

מילתא דליתא בלהבא

, שאינו יכול לישבע על אחר בנוגע לעתיד,

מיבעיא

למימר שאינו חייב משום שבועת ביטוי אם נשבע עליו על העבר.

אלא בהכרח,

כי פליגי

רב ושמואל,

אליבא דרבי עקיבא

הוא דפליגי:

רב

סבר

כרבי עקיבא

, ולכן הוא מחייב בלשעבר אפילו כשנשבע שזרק פלוני, כי לדעת רב אין חילוק בין אם הוא נשבע על עצמו או נשבע על אדם אחר.

ושמואל אמר: עד כאן לא מחייב רבי עקיבא התם,

בנשבע

לשעבר, אלא מלתא דאיתא בלהבא

, בשבועה שאדם נשבע על עצמו שיכול לישבע ולהתחייב על להבא, רק אז

מחייב רבי עקיבא

אפילו

לשעבר

, וכגון שנשבע שזרקתי.

אבל מידי דליתיה בלהבא

, בשבועה על אדם פלוני,

לא

מחייב עלה רבי עקיבא כשנשבע לשעבר שזרק פלוני צרור לים או שלא זרק.