Schewuot 24b — Talmud auf Deutsch

התם

, בקונם של המשנה,

כיון דמעיקרא

לפני שנדר

אכל

את הנבילה

והדר אשתבע ליה,

לאחר מכן הוא אמר בלשונו "אם אכלתי היום",

חשובי אחשביה,

הרי החשיב את הנבילה באכילתו והוכיח שהוא אינו קץ בה.

אלא הכא

, שקודם הוא נשבע סתם "שלא אוכל",

מי אחשביה

את הנבילה בשעת שבועתו? ולכן, אם הוא יאכל לאחר מכן נבילה, אפשר שהוא פטור כאילו אכל אוכלין שאינן ראויין.

אמר רבא: מאי טעמא דמאן דאית ליה

"

איסור כולל

"? מה טעם של רבנן שסוברים שלמרות שאין איסור חל על איסור, אם האיסור הנוסף כולל גם דברים מותרים הנאסרים עתה יחד עם האיסור הנוסף, חל האיסור השני?

מידי דהוה א

"

איסור מוסיף

". שאם האיסור הנוסף מוסיף חומרה שלא היתה באיסור הראשון, כולם מודים שהוא חל על האיסור הקודם, הוא הדין אם האיסור הנוסף כולל עמו דברים המותרים, הרי הוא חל על האיסור הראשון.

[ההבדל בין "איסור מוסיף" ל"איסור כולל", הוא בכך שאיסור מוסיף - מוסיף על החפץ עצמו איסור חדש שלא היה בו עד עתה. כגון חלב של קרבן שנעשה "נותר", נקרא איסור מוסיף, לפי שעד שנעשה נותר, היה החלב אסור באכילה רק לישראל, אך היה מותר להקרבה לגבוה, ועל ידי שנעשה נותר, נוסף עליו איסור שאפילו למזבח הוא נאסר בהקרבה, ומתוך שחל עליו שם נותר לגבי איסור הקרבה, שהוא איסור חדש, ואינו איסור על איסור, חל עליו גם שם נותר לגבי אכילת אדם, שיתחייב עליו גם משום נותר למרות שלגביו הדבר אסור כבר משום חלב.

איסור כולל - אינו מוסיף איסור על החפץ עצמו, אלא על האדם, שהוא נאסר עתה בדברים שהיה מותר עד עתה. כגון נבילה ביום הכפורים, שאיסור יום הכפורים אינו מוסיף כלום על הנבילה, שגם עתה היא אסורה רק באכילה כמו מקודם, אלא הוא מוסיף ומרבה על האדם שיאסר בכל המאכלים, ומיגו שיום הכפורים חל על האדם לאוסרו בשאר מאכלים, חל גם על הנבילה שתיאסר עליו גם משום יום הכפורים].

ומאן דפטר, דלית ליה

איסור כולל, על אף שהוא מודה באיסור מוסיף, משום דסבר -

כי אמר

איסור חל על איסור, היינו דוקא ב

איסור מוסיף

משום שהוא

בחדא חתיכה,

שהאיסור השני מוסיף איסור על החתיכה עצמה שהיתה אסורה. אבל באיסור כולל, שהוא

בשתי חתיכות,

שהאיסור השני מוסיף רק על חתיכה אחרת,

לא אמרינן

מתוך שהאיסור הנוסף חל על האדם לגבי חתיכה זו, יחול גם לגבי חתיכה זו.

ואמר רבא: למאן דאית ליה איסור כולל

חל על איסור, הרי אם

אמר

"

שבועה שלא אוכל תאנים, וחזר ואמר

"

שבועה שלא אוכל תאנים וענבים

" -

מיגו דחייל

שבועתו השניה

אענבים

, שלא היה מושבע עליהם עד עתה,

חייל נמי אתאנים,

משום שכלל בשבועתו השניה גם את הענבים המותרים, ולכן אם אכל תאנים חייב משום שתי שבועות.

ותמהינן:

פשיטא

שהרי זהו איסור כולל!?

ומתרצינן:

מהו דתימא

שרק

איסור

כולל

הבא מאליו אמרינן

שהוא חל על איסור, וכגון יום הכפורים שחל על נבילה, אבל

איסור הבא

על ידי האדם

מעצמו, לא אמרינן

שיחול על איסור.

קא משמע לן

רבא שהמאן דאמר שסובר איסור כולל, סובר כן גם באיסור שאוסר האדם את עצמו.

מתיב רבא בריה דרבה

על רבא שאפילו באיסור הבא מעצמו אומרים איסור כולל, מהא דתנן במסכת כריתות [יג ב]:

יש

אדם ש

אוכל אכילה אחת

כזית אחד

וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד

.

ואלו הן

: אדם

טמא שאכל חלב. והוא

חלב של קרבן ש

נותר מן המוקדשין,

שעבר זמן אכילתו של הקרבן. ואכלו

ביום הכפורים

. הרי יש כאן ארבע חטאות: על אכילת חלב, ועל אכילת נותר, ועל אכילה ביום הכפורים, ועל אכילת קדשים בטומאת הגוף. ובנוסף הוא חייב קרבן אשם מעילות על שנהנה מן ההקדש.

רבי מאיר אומר

: לפעמים

אף

יש עוד חטאת אחת, כגון שהיה זה ביום

שבת, והוציאו

לאותו כזית חלב

בפיו

מרשות היחיד לרשות הרבים תוך כדי אכילה, שאז

חייב

חטאת נוספת, משום איסור הוצאה בשבת.

אמרו לו

חכמים לרבי מאיר: חיוב החטאת על ההוצאה

אינו מן השם

. אין אותה חטאת באה על האכילה אלא על מלאכת ההוצאה, ואנו מונים רק את החטאות הבאות על עצם האכילה בלבד.

ואם איתא

, שאפילו איסור כולל הבא על ידי האדם עצמו חל על איסור, אם כן

משכחת לה

שיתחייב על אותו כזית אפילו

חמש

חטאות,

כגון שאמר

"

שבועה שלא אוכל

תמרים וחלב

", שלדברי רבא חלה השבועה על החלב למרות שהוא איסור על איסור, משום שהשבועה הזאת כוללת גם את התמרים של היתר. ו

מיגו דחייל

שבועתו

אתמרים, חיילא נמי אחלב

. נמצא שהוא חייב עוד חטאת על שעבר על שבועתו ואכל את החלב!? ומתרצינן: אמנם יש איסור כולל אפילו באיסור הבא מעצמו, אך

כי קתני,

התנא של המשנה אינו מונה אלא

איסור

כולל

הבא מאליו.

ואילו

איסור

כולל

הבא מעצמו, לא קתני

.

ומקשינן:

והרי הקדש

, שהוא איסור הבא מעצמו, שהאדם עושה בדיבורו את ההקדש, ובכל זאת התנא מונה אותו, שהרי אשם מעילות בא על איסור הנאה מן ההקדש!?

ומתרצינן: המשנה מדברת

ב

קרבן

בכור דקדושתו מרחם

מאליו, ולא על ידי הקדש האדם.

איבעית אימא: כי קתני

מתניתין, רק

מידי דלית ליה שאלה

איסורים כאלה שאי אפשר להתירם על ידי שאלה לחכם, ולכן

שבועה דאית ליה שאלה

שהחכם יכול להתיר את השבועה

לא קתני!

ומקשינן:

והרי הקדש

שאפשר לישאל עליו ככל נדר, וקתני אשם מעילות!?

ומתרצינן:

הא אוקמינן בבכור

שאי אפשר לישאל עליו, שהרי קדושתו לא באה מכח נדר של אדם אלא הוא קדוש מעצמו.

איבעית אימא: כי קתני

דוקא

קרבן קבוע

שכל החטאות והאשם המנויים במשנה הם קרבן קבוע שאין בהם הבדל בין עשיר לעני, ואילו

קרבן עולה ויורד

הבא על שבועה שהעני מביא קרבן אחר מהעשיר

לא קתני

.

ומקשינן:

הרי טמא שאכל את הקדש, דקרבן עולה ויורד הוא

, וקתני!?

ומתרצינן: המשנה מדברת

בנשיא

שאכל מן הקדש בטומאה שהוא אינו מביא קרבן עולה ויורד אלא קרבן קבוע.

ורבי אליעזר היא, דאמר: נשיא מביא שעיר

לחטאת על חטאו בטומאת מקדש וקדשיו, בין אם הוא עשיר ובין אם הוא עני.

רב אשי אמר: כי קתני, מידי דחיילא כשיעור.

רק איסורים שחייבים עליהם רק על שיעור כזית. ואילו

שבועה, דחיילא

אפילו

אפחות מכשיעור,

שאם נשבע במפורש על פחות משיעור הוא חייב עליו,

לא קתני!

ומקשינן:

הרי הקדש

שחייבים אשם מעילות גם על אכילה של פחות מכזית וקתני!?

ומתרצינן:

הא בעינן

שתהא המעילה לפחות ב

שוה פרוטה

שזהו שיעור מעילה. מה שאין כן בשבועה שאין בה שיעור כלל.

ורב אשי מאויריא אמר רבי זירא: כי קתני

רק דבר שחייבים על

זדונו כרת

. אבל שבועה שהיא דבר ש

זדונו לאו

בלבד,

לא קתני!

ומקשינן:

והרי אשם

מעילות,

דזדונו לאו

בלבד,

וקתני?