Schewuot 20a — Talmud auf Deutsch

ומפרש אביי:

מתניתין,

משנתנו מדברת

בשאין מסרבין בו לאכול

, ולכן כאשר הוא אומר סתם "שבועה שאוכל", כוונתו לחייב עצמו לאכול.

ואילו ה

ברייתא

מדברת

במסרבין בו לאכול

, והוא אינו נעתר להפצרות חבירו, אלא,

וקאמר

ליה:

לא אכילנא ולא אכילנא! דכי קא משתבע,

אם לאחר מכן הוא נשבע ואומר "שבועה שאוכל לך",

הכי קאמר

ודאי כוונתו לומר:

שבועה שלא אוכל!

רב אשי אמר: תני

בברייתא "

שבועה שאי אוכל לך

", אבל "שבועה שאוכל" אכן משמעותו שמתחייב לאכול כדמשמע במשנתנו.

ומקשינן:

אי הכי

שמדובר שהוא אומר "שבועה שאי אוכל לך",

מאי למימרא

מה צריכה הברייתא להשמיענו זאת, והרי כבר נאמר לפני כן "שבועה לא אוכל לך" שהוא אסור?

ומשנינן:

מהו דתימא,

שמא תאמר, שהאומר "שבועה שאי אוכל"

לישניה דאיתקילא ליה.

לא היתה כוונתו לישבע שלא יאכל, אלא להיפוך, לישבע שיאכל אלא שהוא נכשל בלשונו ואמר בטעות "שאי אוכל" במקום "שאוכל".

קא משמע לן

הברייתא, שאין חוששין לתקלה בלשונו אלא הוא אסור לאכול משל חבירו.

תנו רבנן

: האומר על ככר: "

מבטא

ככר זה עלי" , הרי זה כאומר "

שבועה

שלא אוכלנו".

וכן האומר: "

איסר

עלי ככר זה", הרי זה כאומר "

שבועה

שלא אוכלנו".

ומהו ה

איסור

של "

איסר

"?

אם אתה אומר

"

איסר

" לשון

שבועה

הוא, הרי הוא

חייב

עליו כאילו נשבע,

ואם לאו,

אלא "איסר" אינו לשון שבועה, הרי הוא

פטור

.

ותמהינן: כיצד אומרת הברייתא בסיפא "

אם אתה אומר איסר

לשון

שבועה

הוא", דמשמע שיש ספק בדבר.

והא אמרת

ברישא של הברייתא שאין זה ספק כלל, אלא ודאי ש"

איסר

", לשון

שבועה הוא?

ומתרצינן:

אמר אביי: הכי קאמר

התנא בברייתא: האומר "

מבטא

ככר זה עלי" הרי זה לשון

שבועה

ממש, ואם אכל את הככר, חייב קרבן.

ואילו האומר "

איסר

עלי ככר זה", הרי זה רק

מיתפיס בשבועה,

כאילו נשבע על ככר מסויים שלא יאכלנו, וחזר ואמר על ככר אחר "הרי זה כמו זה", שזה נקרא "התפסה" בשבועה, שמתפיס את השני בראשון. כך גם האומר "איסר עלי ככר זה" אינו כאילו אומר מפורש "שבועה שלא אוכל ככר זה", אלא כאילו מתפיס ככר זה בככר אחר שנאסר על ידי שבועה.

וממשיכה הברייתא:

איסור

ו של "

איסר

" מהו?

אם אתה אומר

בכל

מיתפיס בשבועה,

ש

כמוציא שבועה מפיו דמי,

כאילו הוא נשבע ממש, וחייב קרבן ומלקות אם עבר על שבועתו, הרי גם האומר "איסר עלי ככר זה"

חייב

עליו קרבן ומלקות אם אכלו, שהרי הוא אמר לשון התפסה.

ואם לאו,

אם אין חייבים קרבן ומלקות אלא אם נשבע ממש ולא על התפסה בשבועה, הרי גם האומר "איסר"

פטור

מקרבן ומלקות.

ומבארינן:

וממאי ד

"

מבטא

" לשון

שבועה

הוא?

דכתיב

"

או נפש כי תשבע לבטא

בשפתים

". הרי מצינו לשון "מבטא" אצל שבועה.

ופרכינן: אי הכי, "

איסר

"

נמי

מצינו שהוא נאמר אצל שבועה,

דכתיב

[במדבר ל יד] "

כל נדר וכל שבועת איסר

", ומדוע אומרת הברייתא ש"איסר" אינו אלא לשון התפסה בשבועה ולא לשון שבועה עצמה?

אלא,

על כרחך אתה צריך לומר,

ממאי ד

"

איסר

" לשון

מיתפס בשבועה

בלבד

הוא,

ולא לשון שבועה עצמה?

דכתיב

[שם יא] "

או אסרה איסר על נפשה בשבועה

", דהיינו שאסרה והתפיסה אותו בדבר אחר האסור מלפני כן בשבועה.

אם כן, "

מבטא

"

נמי,

מדוע פשיטא לברייתא שהוא לשון שבועה ממש,

הכתיב

ביה כמו ב"איסר" [ויקרא ה ד] "

לכל אשר יבטא האדם בשבועה

", דמשמע שהתפיס בדבר האסור בשבועה, ולא שהוא לשון שבועה עצמה?

וחזר בו אביי מהילפותא דלעיל -

אלא, אמר אביי

: "

מבטא

" שהוא לשון

שבועה

ילפינן

מהכא

, מדכתיב [במדבר ל ז] "

ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה

".

ואילו

"

שבועה

"

לא קאמר.

לא נאמר "אשר אסרה על נפשה בשבועה" שיהא משמע שהתפיסה בשבועה.

ובהכרח,

במאי

קא

אסרה עצמה?

ב

לשון "

מבטא

" בלבד!

הרי ש"מבטא" לשון שבועה הוא.

רבא אמר

בביאור הברייתא:

לעולם אימא לך

-

מיתפיס בשבועה, לאו כמוציא

שבועה מפיו דמי,

ולא הסתפק התנא של הברייתא בדין זה כלל. אלא

והכי קאמר

: "

מבטא

" הוא לשון

שבועה

. "

איסר

"

נמי

לשון

שבועה

הוא [ולא התפסה בשבועה]. אך

אסריה

[איסורו]

ד

"

איסר

" שאמרנו שהוא לשון שבועה, לא בכל ענין הוא, שיש לפעמים שהוא בא בלשון נדר. כי

הטילו הכתוב

ללשון "איסר"

בין נדר לשבועה

[כדמפרש ואזיל], ללמדנו - שאם

הוציאו

ל"איסר"

בלשון נדר,

כגון שאמר "איסר ככר זה עלי" שהוא לשון נדר שאוסר את החפצא עליו, הרי זה

נדר

ואין עליו חיוב קרבן. ואם הוציאו

בלשון שבועה,

שאמר "איסר שלא אוכל ככר זה", שאוסר עצמו מן החפצא, הרי זה

שבועה

וחייב עליו קרבן.

[וכך ביאור הברייתא: איסור [של] איסר [תלוי]: אם אתה אומר [את ה] איסר [בלשון] שבועה, חייב [קרבן]. ואם לאו, [אלא שאמרו בלשון נדר], פטור מקרבן].

ומפרשת הגמרא:

היכן הטילו

הכתוב ל"איסר" בין נדר לשבועה? - דכתיב [שם יא] "

ואם בית אישה נדרה או אסרה איסר על נפשה בשבועה

".

ואזדו

[הלכו] אביי ורבא במחלוקתם בביאור הברייתא אם מדובר במתפיס בשבועה -

לטעמייהו

.

דאיתמר: מתפיס בשבועה

-

אביי אמר: כמוציא שבועה מפיו דמי

וחייב.

ורבא אמר: לאו כמוציא שבועה מפיו דמי

ופטור.

מיתיבי

לרבא מהא דתניא:

איזה

הוא "

איסר

"

האמור בתורה?

האומר: הרי עלי שלא אוכל בשר

ושלא אשתה יין, כיום שמת בו אביו

[כאשר אסרתי עלי אכילת בשר ביום שמת בו אבא, לעולם], או

כיום שמת בו פלוני

, או

כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם

[צום גדליה], או

כיום שראה ירושלים בחורבנה

, הרי זה

אסור

באכילת בשר ושתיית יין.

ואמר שמואל

: שהאיסור אינו אלא בתנאי

\-

והוא שנדור ובא מאותו היום.

שקיבל על עצמו כבר לפני כן בנדר, שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ביום שמת בו אביו לעולם, וכן ביום שמת בו פלוני וביום שנהרג בו גדליה בן אחיקם ויום שראה ירושלים בחורבנה, דוקא כשאסר על עצמו בנדר אכילת בשר ושתיית יין באותו יום.

וסוברת הגמרא עתה, שהאיסור הוא משום מתפיס בנדר שהתפיס את נדרו בנדר אחר, ועל זה אומרת הברייתא "איזה איסר האמור בתורה" שנאמר עליו הלאו של "בל יחל דברו".

אם כן, מוכח שהתפסה בנדר דינה כנדר עצמו לכל דבר.

ותקשי השתא,

בשלמא לאביי

ניחא,

מדמתפיס בנדר

כשם שמצינו כאן שהתפסה בנדר הוי

נדר

, כך גם

מתפיס בשבועה

הוי

שבועה

.