Schewuot 19b — Talmud auf Deutsch

ואפילו בקמייתא

[ואף באופן הראשון], והרי באופן הראשון שלא נטהר מן ההליכה הראשונה עד שהלך גם בשניה, הרי

ממה

נפשך טמא הוא

, וידועה לו טומאתו קודם שנכנס, ולמה ייפטר!?

אמר

תירץ

רבא

: לעולם באופן הראשון שבדברי תנא קמא, לא נחלק רבי שמעון אפילו לדעת רבי שמעון בן יהודה, שהרי יודע הוא בודאי שטמא הוא -

אלא

הכא במאי עסקינן

, כלומר: האופן שבו נחלקו תנא קמא אליבא דרבי שמעון ורבי שמעון בן יהודה אליבא דרבי שמעון, באופן אחר הוא שנחלקו:

כגון שהלך בראשון

ולא נכנס,

ו

הלך בשני ונכנס, ו

בשעה שהלך בשני, שכח שהלך בראשון

, ובאופן זה סובר תנא קמא אליבא דרבי שמעון שהוא חייב, ואף שלרבי שמעון יש לנו לפוטרו וכמו בהזה ושנה, היות וקודם הכניסה המחייבת לא היתה לו ידיעה ודאית אלא ידיעת ספק טומאה, שהרי את ההליכה הראשונה אינו זוכר - ומשום

דהויא ליה

"

מקצת ידיעה

" ולא "ידיעת ספק" - כי באופן שהיזה ושנה אף שיודע הוא את כל העובדות הרי טומאתו ספק בכל כניסה וכניסה; אבל כאן אילו היה זוכר את כל העובדות שהיו בעבר ידועות לו הרי היתה לו ידיעה ודאית, ומשום שיכחה אינו יודע בודאי, ואין זו ידיעת ספק אלא "מקצת ידיעה".

ובהא קא מיפלגי

תנא קמא ורבי שמעון לדעת רבי שמעון בן יהודה:

תנא קמא

אליבא דרבי שמעון

סבר: אמרינן

: "

מקצת ידיעה

"

ככל ידיעה

.

ורבי שמעון סבר לא אמרינן

: "

מקצת

ידיעה

"

ככל ידיעה

.

כאן שבה הגמרא לתחילת הברייתא, ששנינו:

הלך בראשון ונכנס, הזה ושנה וטבל, חזר והלך בשני ונכנס, חייב

.

ורבי שמעון פוטר

, ומקשינן על תנא קמא:

ואמאי חייב!?

הרי

ספק ידיעה היא

, שהרי ספק טמא הוא באמת לפני כל כניסה, ואין כאן ידיעה לחייבו!?

אמר

תירץ

רבי יוחנן: כאן עשו ספק ידיעה כידיעה

.

וריש לקיש אמר: הא מני רבי ישמעאל היא, דאמר: לא בעינן ידיעה בתחילה;

ומאחר שיודע היום שבודאי נכנס למקדש בטומאה, די בזה כדי לחייבו קרבן עולה ויורד כשאר חטאות, שדי בהן בידיעה בסוף לחייבו.

א. האוכל חלב בשגגה, שלא היה יודע בשעת אכילה שחלב אכל, ושוב נודע לו שהיה זה חלב, הרי זה חייב חטאת.

ב. האוכל שני זיתי חלב זה אחר זה, אינו חייב אלא חטאת אחת, אך אם נודע לו בין אכילה לאכילה שחלב אכל, ה"ידיעות מחלקות" והוא חייב חטאת על כל אכילה.

ג. האוכל חלב כסבור שומן הוא, ושוב נסתפק לו אם חלב או שומן הוא, הרי זה חייב אשם תלוי.

ורמי דרבי יוחנן אדרבי יוחנן ורמי דריש לקיש אדריש לקיש

:

דתניא: אכל ספק חלב ונודע

, כלומר: האוכל חלב כסבור שומן הוא ושוב נודע לו שספק הוא אם חלב או שומן הוא, ואכל עוד

ספק חלב

אחר

ונודע

לו:

רבי אומר: כשם שמביא חטאת על כל אחד

ואחד

, וכפי שיתבאר כוונתו בהמשך הענין,

כך מביא אשם תלוי על כל אחד ואחד

, כי ידיעת הספק שבינתיים מחלקת לאשמות.

רבי שמעון בן יהודה, ורבי אלעזר ברבי שמעון אמרו משם רבי שמעון

:

אינו מביא אלא אשם תלוי אחד

ואין הידיעה שבינתיים מחלקת,

שנאמר

בפרשת אשם תלוי [ויקרא ה יז]: "ואם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה, ולא ידע ואשם ונשא עוונו. והביא איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן וכפר עליו הכהן

על שגגתו אשר שגג

[משמע כמה שגגות] ",

התורה ריבתה שגגות הרבה, ואשם תלוי אחד

.

ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בביאור מה שאמר רבי "כשם שמביא חטאת על כל אחד ואחד":

ואמר ריש לקיש: כאן שנה רבי ידיעות ספיקות מתחלקות לחטאות

, כלומר: כוונת רבי היא לומר, כשם שאילו היתה לו ידיעת ספק בין אכילה ואכילה, ולבסוף היה נודע לו בודאי שחלב אכל, היתה מועילה ידיעת הספק שבינתיים לחייבו בשתי חטאות, ["ידיעות ספק מתחלקות לחטאות"], כך מועילה ידיעת ספק לחלק ביניהם לענין אשם תלוי.

ורבי יוחנן אמר

: לא נתכוין רבי לומר שידיעת הספק מועילה היתה לחייבו שתי חטאות, כי לענין חטאת שהיא צריכה ידיעת ודאי אין מועילה אלא ידיעת ודאי כדי לחלק, אלא כך אמר רבי:

כשם שידיעות ודאי בעלמא מתחלקות לחטאות

, כלומר: כשם שלענין חטאת אילו היתה נודעת לו ידיעת ודאי בין שתי האכילות הלוא היתה מועילה ידיעה זו לחייבו שתי חטאות,

כך ידיעות ספק מתחלקות לאשמות

, שהרי חיובם הוא בידיעת ספק.

ומבואר שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בדין "ידיעת ספק", האם היא ידיעה לחלק. ולרבי יוחנן "ספק ידיעה לאו כידיעה", ואילו לריש לקיש "ספק ידיעה כידיעה", וזה הוא היפוך שיטתם דלעיל, שלרבי יוחנן "ספק ידיעה כידיעה" ולריש לקיש אינה כידיעה!?

מוסיפה הגמרא לבאר את קושייתה:

בשלמא דרבי יוחנן, לא קשיא

, שהרי אף בדבריו דלעיל אמר רבי יוחנן "

כאן

לגבי ידיעה בתחילה בביאת מקדש -

עשו

ספק ידיעה כידיעה", ומשמע:

ולא בכל התורה כולה עשו;

וטעם החילוק הוא:

הכא

בדין ידיעה בתחילה גבי ביאת מקדש -

הוא

דידיעת ספק הוי ידיעה משום

דלא כתיבה ידיעה בהדיא

בתורה, אלא

מ

משמעות לשון "

ונעלם

"

הוא דקא אתי

[הוא נלמד], דמשמע: עכשיו נעלם ומתחילה ידע.

ולא בכל התורה כולה

דהיינו גבי ידיעה בסוף לגבי חטאת -

עשו

ספק ידיעה כידיעה, משום

דכתיב

[ויקרא ד גבי חטאת נשיא]: "

או הודע אליו

חטאתו אשר חטא בה, והביא את קרבנו", בהדיא, ומשמע,

ידיעה מעלייתא בעינן

.

אלא לריש לקיש

קשיא, כי

אדמוקים ליה

עד שהוא מעמיד לתנא קמא דמשנתנו

כרבי ישמעאל

, דלא בעי ידיעה בתחילה,

נוקמה כרבי

, שאמר "ידיעת ספק הוי ידיעה"!?

ומשנינן: לעולם יכול היה ריש לקיש לפרש את דברי תנא קמא כרבי, אלא

הא קא משמע לן

ריש לקיש בתירוצו,

דרבי ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה

, ולכך פירש כרבי ישמעאל.

ומקשינן עלה: והרי

פשיטא דלא בעי

רבי ישמעאל ידיעה בתחילה,

מדלא מייתרי ליה קראי

"

ונעלם

",

ד

הא

מיחייב

רבי ישמעאל

על העלם מקדש

. כלומר: הרי מקור דין ידיעה בתחילה הוא מכפל הלשון "ונעלם", וממילא דלרבי ישמעאל שהוא דורש מכפל לשון "ונעלם" לחייב אף על העלם מקדש שלא נאמר בתורה בהדיא, הרי בהכרח שאין הוא מצריך ידיעה בתחילה, כי הרי אין כאן כפל מיותר ללמד על כן!?

ומשנינן: מכל מקום הוצרך ריש לקיש ללמדנו דלרבי ישמעאל אין צריך ידיעה בתחילה, כי

מהו דתימא: כי לית ליה

לרבי ישמעאל ידיעה בתחילה

מקרא

, כלומר: אכן ודאי שלרבי ישמעאל אין מקור ללמוד מן

הכתוב ידיעה בתחילה,

אבל

שמא

מגמרא

[מהלכה למשה מסיני]

אית ליה

לרבי ישמעאל ידיעה בתחילה -

ו

קא משמע לן

ריש לקיש שלרבי ישמעאל אין צריך ידיעה בתחילה כלל.

הדרן עלך פרק ידיעות הטומאה

--- title: "חברותא - שבועות — פרק שלישי - שבועות שתים" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02362.html#HtmpReportNum0002L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0002L5" --- פרק שלישי - שבועות שתים

Оригинал главы פרק שלישי - שבועות שתים

מתניתין:

המשנה מפרשת עתה את מה ששנינו בראש המסכת "

שבועות שתים שהן ארבע"

-

האומר:

שבועה שאוכל היום

דבר מה,

ו

כן האומר: שבועה

שלא אוכל

היום.

שתי שבועות ביטוי אלו שהן על העתיד, מפורשות בתורה, שנאמר [ויקרא ה ד] "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב", דהיינו שנשבע על להבא ["להרע"

\- שלא אוכל, שמענה את עצמו. "להיטיב"

\- שאוכל. ולקמן במשנה [כה א] דרשינן מהמקרא, שאף דברים שאין בהם הרעה והטבה לאדם, הם בכלל זה, כל שנשבע אעשה דבר פלוני או לא אעשה].

והוסיפו עליהם חכמים, שדרשו מריבוי הכתוב עוד שתי שבועות ביטוי, וביחד הן ארבע.

השבועות שאינן מפורשות בתורה ונלמדות מריבוי, הן שבועות על העבר, כגון שנשבע

שאכלתי, ו

הנשבע

שלא אכלתי

.

האומר "

שבועה שלא אוכל", ואכל

אפילו

כל שהוא, חייב

מלקות אם הוא מזיד, וקרבן אם הוא שוגג, למרות שבשאר איסורים שבתורה אין חייבים רק על אכילת כזית,

דברי רבי עקיבא

.

אמרו לו

חכמים

לרבי עקיבא: היכן מצינו

בכל התורה

באוכל כל שהוא, שהוא חייב?

ואם כן מדוע אתה אומר

שזה

שנשבע ואכל כל שהוא

חייב?

אמר להם רבי עקיבא: וכי היכן מצינו במדבר ומביא קרבן

שיהא אדם חייב קרבן משום שביטל את דיבורו? ולדבריכם יקשה כיצד יתכן

שזה

הנשבע

מדבר ומביא קרבן

על ביטול דיבורו. אלא על כרחך אתם צריכים לומר שחידשה תורה בפרשת שבועות ביטוי שיש חיוב קרבן על ביטול דיבורו בלבד, ואם כן גם אם אכל רק כל שהוא הרי ביטל דיבורו, שכל האומר "לא אוכל" דעתו לאסור עצמו אפילו בכל שהוא.

גמרא:

שנינו במשנה, האומר "שבועה שאוכל" ולא אכל הרי הוא חייב.

והוינן בה:

למימרא,

האם נאמר

ד

מי שאומר "שבועה

שאוכל

" -

דאכילנא משמע!

שכוונתו להשבע שהוא מתחייב לאכול?

ורמינהו

סתירה לכך ממשנה בנדרים: האומר לחבירו אחד משלשה לשונות דלהלן, אסור לו לאכול משלו -

א.

שבועה לא אוכל לך,

שמשמעותו: שבועה עלי, שלא אוכל משלך.

ב.

שבועה שאוכל לך,

שמשמעותו: מה שאוכל משלך יהא עלי באיסור שבועה.

ג.

לא שבועה שלא אוכל לך

שמשמעותו: רק מה שלא אוכל משלך לא יהא עלי באיסור שבועה, אבל מה שאוכל משלך יהא עלי באיסור שבועה.

בכל אלו

אסור

הנשבע לאכול משל חבירו.

ומוכח שלשון "שאוכל לך" משמעותו שהאדם רוצה לאסור על עצמו את האכילה, ולא לחייב עצמו לאכול, כמו שמשמע במשנתנו?

ומתרצינן:

אמר אביי: לעולם,

משמעות "שאוכל" -

דאכילנא משמע

, ובכל זאת

לא קשיא

, כי

כאן במסרבין

[מפצירין]

בו לאכול

, ו

כאן בשאין

מסרבין בו לאכול

.