Schabbat 60a — Talmud auf Deutsch

בקולב

הוא כמין עמוד העשוי מעץ. רחב מלמטה ודק מלמעלה, ומיטלטל. והחנוני מעמידו לפני חנותו, ומסמרים תחובים בו, ועליהם תולים אבנטים ורצועות למכור. לענין דיני טומאה -

הלך אחר מסמרותיו

שהם העיקר.

בסולם

-

הלך אחר שליבותיו

.

בערסי

מאזנים גדולות של עץ ששוקלים בהם צמר ושעוה ונחושת,

הלך אחר שלשלותיו

, ואם של מתכת הן - טמאות המאזנים.

וחכמים אומרים: הכל הולך אחר המעמיד!

הטבעת מעמידה את החותם שעליה.

העול מעמיד את סמלוניו.

הקולב את מסמרותיו.

הסולם את שליבותיו.

במאזנים, העץ מעמיד את השלשלות.

רבא אמר

אין להקשות מדברי המשנה במסכת כלים האומרת שטבעת טמאה בין יש בה חותם ובין אין בה חותם משום שהיא תכשיט, על משנתנו המחייבת חטאת על הוצאת טבעת שיש בה חותם.

כי מה שאמרה המשנה שם "וטבעת בין שיש בה חותם ובין שאין בה חותם" -

לצדדים קתני

, שאינה מתייחסת לתכשיטי הנשים האמורים בה לפני כן.

אלא כך הוא ביאורה של המשנה שם:

טבעת ש

יש עליה חותם

הרי היא

תכשיט דאיש

כי זה דרכו, ואילו טבעת ש

אין עליה חותם

הרי היא

תכשיט דאשה

.

ולכן, טבעת בכל צורה היא מקבלת טומאה.

אך אם תצא אשה בשבת בטבעת שיש בה חותם הרי היא חייבת חטאת, כי אין היא תכשיט לאשה.

רב נחמן בר יצחק אמר: טומאה אשבת קרמית?

אין להקשות מטומאה על שבת משום שגדרי כלי שלהם חלוקים .

לגבי

טומאה

-

"כלי מעשה" אמר רחמנא

.

ו

משום כך, אף אם יש חותם לטבעת -

כלי הוא

ביחס לקבל טומאה, אף שאינה תכשיט.

וכך היא פירושה של המשנה בטבעת: הרי היא מקבלת טומאה בין בתורת תכשיט כשאין בה חותם ובין בתורת "כלי מעשה" כשיש בה חותם.

אבל

שבת

איסור הוצאה שבו

משום משוי אמר רחמנא

, ותכשיט, שאינו משא אין חייבים על הוצאתו.

הילכך, אם

אין עליה חותם

-

תכשיט

היא, ומותר לצאת בה.

אבל אם

יש עליה חותם

הרי היא

משוי

, וחייבים חטאת על הוצאתה.

שנינו במשנה:

ולא במחט שאינה נקובה

.

והוינן בה: מחט שאינה נקובה -

למאי חזיא

לאשה כתכשיט, ומדוע אין חייבים עליה חטאת?

אמר רב יוסף

: דינה של טבעת זו כתכשיט

הואיל ואשה אוגרת בה שערה

היוצא חוץ לקישוריה. שכורכתו סביב המחט, ותוחבת את המחט בשבכה מתחתיה, כדי שלא יראה שערה.

אמר ליה אביי

לרב יוסף:

ותהוי

מחט זו

כבירית

, אצעדה שעושה מעל בתי שוקיה כדי שלא יפלו, שהיא

טהורה

מלטמא, כי אינה תכשיט אלא רק תשמיש לבגדיה.

ותשתרי

לצאת בה לכתחילה בשבת. וכשם שהתירו לצאת עם הבירית כי לא חששו שתשלפנו בגלל צניעות, כך לא חששו שתשלוף את המחט, כי גם היא עשויה לצניעות, היות ושיער באשה נחשב לערוה.

אלא, בהכרח, שהפטור מחטאת במחט שאינה נקובה אינו משום שהיא אוגרת בה שערה, כי מחמת זה היא היתה מותרת לצאת בה לכתחילה.

אלא

, סיבת הפטור היא -

תרגמא רב אדא נרשאה קמיה דרב יוסף: הואיל ואשה חולקת בה שערה

לכאן ולכאן באמצע הראש. ומשום כך יש בהוצאתה רק איסור מדרבנן מחשש שמא תשלפנה.

ומקשינן:

בשבת

, שאין האשה חולקת בו שערה [מחשש שיתלשו שערותיה] -

למאי חזיא?

אמר רבא:

טס של זהב יש לה

למחט שאינה נקובה

על ראשה

האחד, ובקצה השני של המחט יש לה עוקץ. ולכן,

בחול חולקת בה

בעוקץ של המחט את

שערה

. ואילו

בשבת

, שאינה חולקת שערה, העוקץ תחוב בשבכה - ואילו חלק הזהב

מניחתה כנגד פדחתה

, לנוי.

מתניתין:

לא יצא

האיש בסנדל המסומר,

גזירה משום מעשה שהיה [כמפורש בגמרא].

ולא ב

סנדל

יחיד בזמן שאין ברגלו מכה

, שמתוך שיחייכו עליו חבריו הוא עשוי להוריד את סנדל הזה ולבוא לידי מלאכת הוצאה .

ולא בתפילין

המונחות עליו.

ולא בקמיע

שמיועד לרפואה,

בזמן שאינו

נעשה

מן המומחה

. אבל כשעשאו מומחה מותר כי הוא כתכשיט לחולה .

ולא בשריון

בגד ברזל להגן מחרב.

ולא בקסדא

כובע עור תחת כובע ברזל.

ולא במגפיים

של ברזל המיוחדים למלחמה - גזירה משום מראית העין שלא יאמרו שהוא הולך למלחמה בשבת .

לפי ששלושת הדברים האלו אין לובשין אותם אלא במלחמה.

ו

בכל אלו האמורים במתניתין

אם יצא

-

אינו חייב חטאת

.

גמרא:

והוינן בה:

סנדל המסומר

, שגזרו שלא יצא בו -

מאי טעמא?

אמר שמואל: שלפי הגזירה היו

.

שבשעת הגזירה היו בני אדם נשמטין מן הגזירה,

והיו נחבאין במערה

.

ואמרו

אז יושבי המערה:

הנכנס

למערה

יכנס

, כי בידו להזהר שאין איש רואהו בכניסתו למערה.

והיוצא אל יצא

שמא יראוהו האויבים ויוודע מקום המחבוא של כולם.

והיה מעשה

ונהפך סנדלו של אחד מהם

, שלבשו בצורה הפוכה, וניכרה צורתו של הסנדל ההפוך בטביעתה בקרקע. וכאשר ראו בני המערה את רישומו של הסנדל ההפוך [שנראה כאילו הוא מכוון כלפי חוץ המערה] בקרקע,

כסבורין הם

כי

אחד מהם יצא, וראוהו אויבים, ועכשיו באין עליהן

האויבים.

ומרוב פחד

דחקו זה בזה

.

והרגו

בדחיקתן

זה בזה יותר ממה שהרגו בהם אויבים

. ולפי שהיו סנדליהן מסומרין נגרם הרג כה רב.

רבי אילעאי בן אלעזר אומר

: כך היה המעשה:

במערה היו יושבין ושמעו קול

של סנדל המסומר

מעל גבי המערה

.

כסבורין היו שבאו עליהם אויבים. דחקו זה בזה

;,

והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים.

רמי בר יחזקאל אמר: בבית הכנסת היו יושבין ושמעו קול

של סנדל המסומר

מאחורי בית הכנסת. כסבורין היו שבאו

עליהן אויבים. דחקו זה בזה והרגו זה את זה

יותר ממה שהרגו בהן אויבים

.

באותה שעה

אמרו: אל יצא אדם בסנדל המסומר

.

ומקשינן:

אי הכי, בחול נמי ליתסר

שהרי אין הגזירה מחמת שבת והלכותיה?

ומשנינן:

מעשה כי הוה, בשבת הוה

. ומשום כך גזרו רק על שבת.