Schabbat 59b — Talmud auf Deutsch

כדעבד ליה רבי עקיבא לדביתהו

, כפי שהבטיח רבי עקיבא לאשתו, בזמן עניותם, שאם יהיה בידו - יעשה לה תכשיט שמצוייר בו "ירושלים של זהב".

תנו רבנן: לא תצא אשה בעיר של זהב, ואם יצתה חייבת חטאת, דברי רבי מאיר

.

וחכמים אומרים: לא תצא, ואם יצתה פטורה

.

רבי אליעזר אומר: יוצאה אשה בעיר של זהב

אפילו

לכתחלה

.

ומפרשינן:

במאי קמיפלגי?

רבי מאיר סבר, משוי הוא

וחייב חטאת;.

ורבנן סברי, תכשיט הוא

וגזירה דרבנן שלא תצא בו

דילמא שלפה ומחויא ליה

להראות לחבירתה

ואתיא לאתויי

ברשות הרבים.

ורבי אליעזר סבר

: שבזה אין מקום לגזור כבשאר תכשיטין משום ד

מאן דרכה למיפק בעיר של זהב?

רק

אשה חשובה. ואשה

חשובה לא משלפא

תכשיטיה

ומחויא

להראות לחבירתה .

כלילא

כמו זר, העשוי מטס של זהב שקושרת אותו על פדחתה, ויש שעושים אותו ממשי הטווי בזהב, וקושרת אותו האשה מאוזן לאוזן -

רב אסר

לצאת בו,

ושמואל שרי

.

כלילא

דאניסכא

העשוי כולו ממתכת הניתכת, שהוא טס מזהב או מכסף -

כולי עלמא לא פליגי דאסור

, שמתוך חשיבותו יש חשש שתבוא לשלוף אותו.

כי פליגי

רב ושמואל בכלילא

דארוקתא

[שעשוי מבד], שמצויירת הרצועה בזהב ובאבנים טובות.

מר

רב

סבר: אניסכא עיקר

, שחלק הזהב והאבנים טובות הוא החשוב בו, ולפיכך חששו שתשלוף אותו.

ומר

שמואל

סבר: ארוקתא עיקר

, וחלק הזהב המצוייר בו אינו חשוב כל כך, ולכן הכלילא הזה אינו חשוב בעיניה, ולא חששו שתשלוף אותו.

רב אשי מתני

את מחלוקת רב ושמואל

לקולא

:

שכלילא

דארוקתא

-

כולי עלמא לא פליגי דשרי

.

כי פליגי

רב ושמואל בכלילא

דאניסכא

.

מר

רב

סבר

: שאסור משום

דילמא שלפא ומחויא, ואתי לאתויי

;.

ומר

שמואל

סבר: מאן דרכה למיפק בכלילא?

רק

אשה חשובה, ואשה חשובה לא שלפה ומחויא

.

רב יוסף חלה ומתוך חוליו שכח תלמודו.

אמר ליה רב שמואל בר בר חנה לרב יוסף: בפירוש אמרת לן

לפני חולייך

משמיה דרב

, שאמר:

כלילא

-

שרי!

וזו ראיה לדברי רב אשי. כי לדעת החולקים על רב אשי, לעיל, כל כלילא אסור לצאת בו לדעת רב בין אם הוא מאניסכא ובין אם הוא מארוקתא.

ולפי רב אשי מובן שרב יוסף אמר זאת על כלילא העשוי מארוקתא.

אמרו ליה לרב: אתא

מארץ ישראל

גברא רבא אריכא

גבוה

לנהרדעא, ומטלע

צולע הוא על ירכו [כמבואר בסוכה דף נג],

ודרש: כלילא

-

שרי

לצאת בו .

אמר

רב:

מאן

הוא

גברא רבה אריכא דאיטלע

, ובא? בהכרח -

לוי

הוא. ומכך שהוא בא לכאן מארץ ישראל,

שמע מינה

-

נח נפשיה

[מת]

דרבי אפס

, שהיה ראש הישיבה בארץ ישראל,

ויתיב רבי חנינא ברישא

דמתיבתא במקומו,

ולא הוה ליה איניש ללוי למיתב גביה

וללמוד ממנו.

שכל הימים שישב רבי אפס בראש ישב רבי חנינא בחוץ, לפי שלא נכפף לרבי אפס. ומשום כבודו של רבי חנינא ישב לו גם לוי אצל רבי חנינא בחוץ. וכשמת רבי אפס הושיבו את רבי חנינא בראש.

ו

לכן

קאתי

לוי

להכא

ללמוד תורה, לפי שלא היה לוי כפוף לרבי חנינא.

ומקשינן: ומנין ידע רב שמת רבי אפס?

ודילמא

סיבת בואו של לוי לכאן הוא משום

דנח נפשיה דרבי חנינא, ורבי אפס

-

כדקאי קאי,

שעדיין הוא חי,

ולא הוה ליה ללוי איניש למיתב גביה

, מחוץ לבית המדרש,

ו

לכן

קאתי להכא!?

ומשנינן:

אם איתא דרבי חנינא שכיב

לא היה לוי גולה ממקומו. משום

דלוי לרבי אפס

-

מיכף הוה כייף ליה!

ורק משום כבודו של רבי חנינא לא נכנס למתיבתא של רבי אפס.

ותו

, טעם נוסף שהיה ברור לרב שלא מת רבי חנינא: משום

דרבי חנינא לא סגי

לא יתכן

דלא מליך

אלא ודאי שיהיה ריש מתיבתא ולא ימות קודם.

דכי הוה קא ניחא נפשיה

לפני מיתתו

דרבי, אמר: חנינא ברבי חמא יתיב בראש

הישיבה

! ו

דיבורו של רבי ודאי יתקיים, שהרי

כתיב בהו בצדיקים "ותגזר אומר

-

ויקם לך"

.

דרש לוי בנהדרעא: כלילא

-

שרי

לצאת בו.

נפיק

על פי היתירו של לוי

עשרין וארבע כלילי מכולה נהרדעא

.

דרש רבה בר אבוה במחוזא: כלילא שרי

.

ונפקו תמני סרי כלילי מחדא מבואה

. ממבוי אחד יצאו שמונה עשרה נשים עם כלילא .

אמר רב יהודה אמר רב שמואל: קמרא

אבנט חשוב יש שעושין אותו טס של זהב ויש שעושין אותו רצועה עם משבצות זהב ואבנים קבועות בו -

שרי

לצאת בו בשבת.

איכא דאמרי

: התירו לצאת רק באבנט

דארוקתא

שהוא בגד שמשובץ בו זהב.

ואמר רב ספרא

: שטעם ההיתר,

מידי דהוה אטלית מוזהבת

שאף על פי שהיא תכשיט התירו לצאת בו כי אין אדם עשוי לשלוף אותה, והוא הדין שאין אדם מוריד אבנטו בשוק שמא יפלו בגדיו .

ואיכא דאמרי

: התירו לצאת גם באבנט

דאניסכא

שכולו טס של זהב.

ואמר רב ספרא

: טעם ההיתר,

מידי דהוה אאבנט של מלכים

שלא גזרו עליו בשבת שאין דרך לשלוף אותו .

אמר ליה רבינא לרב אשי: קמרא עילוי המיינא

אם חוגר את האבנט על חגורה נוספת -

מאי

דינו לצאת בו?

אמר ליה

רב אשי:

תרי המייני קאמרת

חגורה על גבי חגורה אחד מהם הוי משא ואסור .

אמר רב אשי: האי רסוקא

חתיכת מעיל רחבה,

אי אית ליה מפרחייתא

אם יש למעיל רצועות קצרות תלויות בה לקושרן בהם ולהדק סביבותיה -

שרי

לצאת בו בשבת, ואין לחשוש שמא יפתחו קשרי הרצועות ויפול המעיל ויבוא לידי מלאכת הוצאה.

ואי לא

תלויות בו רצועות -

אסיר

לצאת בו, גזירה שמא יפול .

תנן במתניתין:

ולא בקטלא

.

מאי קטלא?

מנקטא פארי

, בגד שתולה אותו כנגד לבה, וקושרת את רצועתו כנגד צוארה, ואסור לצאת בו בשבת משום שהוא תכשיט, וחששו שתשלוף אותו האשה כדי להראות לחבירתה .

תנן במתניתין:

ולא בנזמים

.

ומפרשינן: שכונת המשנה

בנזמי האף

, אבל בנזמי האוזן לא גזרו שלא תצא, משום שאזניה מכוסות וטרחה היא בעבורה לפתוח קישוריה ולשלוף נזמים המונחים באוזן .

שנינו במתניתין:

ולא

תצא

בטבעת שאין עליה חותם

.

ודייקינן:

הא

יצאה בטבעת

שיש עליה חותם

-

חייבת

חטאת .

אלמא

טבעת שיש עליה חותם

לאו תכשיט הוא

אלא משא.

ורמינהו

: תנן במסכת כלים:

תכשיטי נשים

-

טמאים

.

ואלו הן תכשיטי נשים

הטמאים:

קטלאות

, חוטי זהב סביב צוארה,

נזמים

שעל האזניים,

וטבעות

.

וטבעת

שאמרנו שהיא תכשיט היא

בין

בטבעת

שיש עליה חותם, בין שאין עליה חותם

.

ו

כן

נזמי האף

.

והמשניות סותרות זו את זו, שבמשנתנו מדוייק שטבעת שיש עליה חותם אינה תכשיט, ואילו במשנה במסכת כלים מפורש שהיא תכשיט.

ואמר רבי זירא: לא קשיא

סתירת המשניות.

הא

, המשנה במסכת שבת הסוברת שאינה תכשיט אלא משא -

רבי נחמיה

היא, הסובר שהחותם הוא עיקר שבטבעת. ואשה אין דרכה להשתמש בחותם.

הא

המשנה במסכת כלים האומרת שהיא תכשיט -

רבנן

היא, שסוברים שהעיקר היא הטבעת עצמה.

דתניא

בברייתא מסכת כלים: אם הטבעת

היא של מתכת, וחותמה של אלמוג

, שאינו מקבל טומאה - הרי היא

טמאה

, משום שהטבעת היא עיקר, ויש לטבעת דין של פשוטי כלי מתכות שמקבלים טומאה [למרות שאין להם בית קיבול].

אבל, אם הטבעת

היא של אלמוג, וחותמה של מתכת

הרי היא

טהורה

משום שאלמוג [שהוא עץ] אינו מקבל טומאה, כדין פשוטי כלי עץ, שכלי עץ אינם מקבלים טומאה אלא אם יש להם בית קיבול, וכיון שהטבעת עצמה עשויה מעץ היא טהורה.

ורבי נחמיה מטמא

.

שהיה רבי נחמיה אומר: בטבעת

-

הלך

תמיד

אחר חותמה

, ואפילו כשהטבעת עשויה אלמוג היא טמאה משום שהחותם העשוי ממתכת הוא עיקר הטבעת.

וכן

בעול

של שור העשוי מעץ, ואין לו בית קיבול, שהיו תוחבין בו שתי יתדות [הקרויות סימלונין] -

הלך אחר סמלוניו

.

שאם הסמלונים עשויים מתכת טמא העול על אף שהוא פשוטי כלי עץ, כיון שהסימלונים מהמתכת הם העיקר.