Schabbat 37b — Talmud auf Deutsch

ומפרשת הגמרא:

שמע מינה

מדרב אושעיא, שלהניח תבשיל המבושל כל צרכו, והוא

מצטמק

[מוסיף להתבשל]

ויפה לו

[ניחא לבעליו בתוספת הבישול]

מותר,

אפילו אם הכירה אינה גרופה וקטומה.

שכן תבשיל שהוא מצטמק ורע לו, פשיטא שמותר להשהותו על כירה שאינה גרופה, ומאי קא משמע לן רב אושעיא.

דוחה הגמרא: אין להוכיח מרב אושעיא שמותר להשהות מצטמק ויפה לו על כירה שאינה גרופה, שכן

שאני הכא דקטמה

מעיקרא, ואף על פי שחזרה והובערה, הכירה נידונית כקטומה, כי גילה דעתו שאינו רוצה שהתבשיל יוסיף להצטמק, ונמצא שזה כמצטמק ורע לו.

תמהה הגמרא:

אי הכי מאי למימרא?

ומתרצת הגמרא:

הובערה איצטריכא ליה, מהו דתימא כיון דהובערה,

הרי זו כאילו לא נקטמה הכירה מעולם, אלא

הדרא לה למילתא קמייתא, קמשמע לן

שהיא נקראת קטומה, גם לאחר שהובערה. הגמרא מביאה שלוש מימרות בדעת רבי יוחנן:

השמועה הראשונה:

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן

: כירה שבתחילה

קטמה

ולאחר זמן חזרה

והובערה, משהין עליה חמין שהוחמו כל צורכן, ותבשיל שבישל כל צורכו.

ואפילו

הובערה הכירה עם

גחלים של רותם,

שהם חמים יותר משאר גחלים ואינם ממהרים ליכבות.

ואף כאן מדייקת הגמרא:

שמע מינה

מדרבי יוחנן

מצטמק ויפה לו מותר.

ודוחה הגמרא:

שאני הכא דקטמה.

ותמהה הגמרא:

אי הכי, מאי למימרא!?

הרי כבר אמרה רב אושעיא, והוה ליה למימר וכן אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן.

ומתרצת הגמרא:

הובערה אצטריכא ליה.

ושוב תמהינן:

היינו הך,

דאמר רב אושעיא לעיל?

ומסקינן:

גחלים של רותם אצטריכא ליה,

שבזה הוסיף רב יוחנן על דברי רב אושעיא והתיר להשהות גם בגחלים של רותם שהם ממהרים להידלק יותר.

השמועה השניה שנאמרה בשם רב יוחנן:

אמר רב ששת אמר רבי יוחנן: כירה שהסיקוה בגפת ובעצים,

ולא גרף וקטם,

משהין עליה חמין שלא הוחמו כל צורכן, ותבשיל שלא בישל כל צורכו

אלא כמאכל בן דרוסאי.

עקר

נטל את הקדירה מעל גבי הכירה ,

לא יחזיר עד שיגרוף או עד שיתן אפר.

ומפרשת הגמרא,

קסבר

רב ששת בדעת רב יוחנן, כי

מתניתין "להחזיר" תנן,

ולכן הצריך קטימה רק לענין חזרה,

אבל לשהות משהין אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום.

אמר רבא: תרווייהו תננהי.

שתי הלכות אלו, שמותר להשהות בכירה שאינה גרופה ואסור להחזיר לה, כבר נשנו להדיא במשניות, ומה בא רבי יוחנן ללמדנו?

ומפרש רבא את דבריו: ההיתר

לשהות

על כירה שאינה גרופה -

תנינא: אין נותנין את הפת בתוך התנור עם חשיכה

קודם חשיכה,

ולא

נותנים

חררה על גבי גחלים, אלא כדי שיקרמו פניה,

שיעלה הלחם קרום וקליפה קודם השבת.

משמע,

הא קרמו פניה שרי,

על אף שעדיין אינה אפויה כל צרכה, ואף על פי שהתנור אינו גרוף. ומוכח שמותר להשהות על כירה שאינה גרופה בשבת.

וכן האיסור

להחזיר

קדירה לכירה שאינה גרופה עד שיגרוף ויקטום -

נמי תנינא

במשנתנו: -

"בית הלל אומרים אף מחזי רין".

ועד כאן לא קשרו בית הלל

להחזיר לכירה,

אלא בגרופה וקטומה,

שהרי כבר נאמר ברישא לא יתן עד שיגרוף, ובהכרח שהמשך המשנה מתיחס אל חזרה לתנור גרוף דווקא.

אבל

להחזיר

בשאינה גרופה וקטומה, לא.

ומתרצת הגמרא: אין הכי נמי, כך היא משמעות המשניות,

ורב ששת נמי

לא בא לחדש שכך היא ההלכה, אלא רק

דיוקא דמתניתין קא משמע לן,

דמדקאמר עד שיקרמו פניה משמע שאם כבר קרמו מותר.

השמועה השלישית שהובאה בשם רבי יוחנן:

אמר רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן: כירה שהסיקוה בגפת ובעצים,

ולא גרף וקטם,

משהין עליה תבשיל שבישל כל צורכו, וחמין שהוחמו כל צורכן, ואפילו

מצטמק ויפה לו.

אמר ליה ההוא מדרבנן לרב שמואל בר יהודה: הא רב ושמואל דאמרי תרווייהו

מצטמק ויפה לו אסור

להשהות על כירה שאינה גרופה תבשיל המצטמק ויפה לו, והיאך פסקת כרבי יוחנן שמותר.

אמר ליה

רב שמואל בר יהודה לההוא מרבנן:

אטו לית אנא ידע,

וכי איני יודע, את מה

דאמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: מצטמק ויפה לו, אסור?

ואם כן, ודאי מה שאמרתי לא נאמר לשיטת שמואל, אלא

כי קאמינא לך,

רק

לרבי יוחנן קאמינא.

אמר ליה רב עוקבא ממישן לרב אשי: אתון דמקרביתו,

המקורבים,

לרב ושמואל,

הסוברים שאסור להשהות על כירה שאינה גרופה תבשיל המצטמק ויפה לו,

עבידו כרב ושמואל

. ואילו

אנן, נעביד כרבי יוחנן,

ומותר לנו לשהות מצטמק ויפה לו על כירה שאינה גרופה.

אמר ליה אביי לרב יוסף: מהו לשהות

על כירה שאינה גרופה?

אמר ליה

רב יוסף לאביי:

הא רב יהודה משהו ליה,

היו משהים עבורו,

ואכיל,

משמע שמותר להשהות, וכחנניא.

אמר ליה

אביי לרב יוסף:

בר מיניה דרב יהודה,

אין להוכיח מדרב יהודה,

דכיון דמסוכן הוא,

שפעמים אוחזו בולמוס, ולפיכך

אפילו בשבת נמי שרי למעבד ליה

להשהות עבורו על כירה שאינה גרופה.

ואילו הנני מסתפק מה הדין לשהות על כירה שאינה גרופה,

לי ולך,

שאיננו חולים,

מאי?

אמר ליה

רב יוסף לאביי:

בסורא משהו,

ומכאן שמותר להשהות על כירה שאינה גרופה.

והיכן מצינו שבסורא נהגו להשהות?

דהא רב נחמן בר יצחק מרי דעובדא הוה

[מדקדק במעשיו],

ומשהו ליה ואכיל.

אמר רב אשי: קאימנא

[הייתי מצוי]

קמיה דרב הונא, ושהין ליה כסא דהרסנא,

השהו עבורו על גבי כירה שאינה גרופה דגים קטנים, המבושלים בשמן וקמח,

ואכל.

ולא ידענא

מהו טעמו שהתיר שהיה על כירה שאינה גרופה,

אי משום דקסבר

מצטמק ויפה לו מותר

להשהותו,

אי,

או שמא לעולם אסור להשהות דבר המצטמק ויפה לו, אלא שכסא דהרסנא, אינו מצטמק ויפה לו,

משום דכיון דאית ביה מיחא,

קמח,

מצטמק ורע לו הוא,

ולפיכך התיר רב הונא להשהותו.

אמר רב נחמן

נקטינן להלכה:

מצטמק ויפה לו, אסור

להשהותו על כירה שאינה גרופה.

מצטמק ורע לו, מותר.

כללא דמלתא

מהו מצטמק ויפה לו ומהו מצטמק ורע לו:

כל

תבשיל

דאית ביה מיחא

קמח, הרי הוא

מצטמק ורע לו, לבר,

חוץ

מתבשיל דליפתא

לפת,

דאף על גב דאית ביה מיחא

קמח,

מצטמק ויפה לו הוא.

והני מילי

דאמרינן שתבשיל הלפת נחשב כמצטמק ויפה לו, בזמן

דאית ביה בשרא,

ששומן הבשר מרכך את הלפת.

אבל

אם

לית

ביה

בתבשיל הלפת

בשרא, מצטמק ורע לו הוא.

וכי אית ביה בשרא, נמי לא אמרן

שהוא מצטמק ויפה לו

אלא

בזמן

דלא קבעי לה לאורחין, אבל

אם

קבעי לה לאורחין,

הרי התבשיל נחשב

מצטמק ורע לו,

כיון שצריך לת לאורחין חתיכות חשובות, ואין דרך כבוד לתת לפניהם תבשיל מצומק שהבשר לא ניכר בו. ומוסיפה הגמרא:

לפדא

מאכל העשוי מתאנים,

דייסא, ותמרי

מאכל העשוי מתמרים, אלו מאכלים שנחשבים

"מצטמק ורע להן".

בעו מיניה מרבי חייא בר אבא

: