Schabbat 137a — Talmud auf Deutsch

ו

הנך דרשות דרשינן להו בספרא הנקרא "תורת כהנים", וכללא הוא:

סתם ספרא

-

רבי יהודה

הוא.

ומדסבר רבי יהודה שאנדרוגינוס אינו נערך, משמע דסבירא ליה שרק לענין מילה בשבת הוא נחשב זכר, ולא לכל מילי [ולהלן בסמוך דריש לה מקרא].

אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא: הכל כשרים לקדש

מי חטאת, והיינו ליתן את אפר הפרה האדומה אל המים,

חוץ מחרש שוטה וקטן

.

רבי יהודה מכשיר בקטן, ופוסל באשה ואנדרוגינוס

.

שמע מינה

דרבי יהודה אינו מחשיב את האנדרוגינוס כזכר לכל דבר.

והוינן בה:

ומאי שנא

דלענין

מילה

מחשיב ליה כזכר?

ומבארינן:

משום דכתיב

במצות מילה

"המול לכם כל זכר"

. "כל" יתורא הוא, ובא לרבות אף את האנדרוגינוס.

מתניתין:

מי שהיו לו שני תינוקות

שהוא צריך למול אותם:

אחד למול אחר השבת

, שיום שמיני שלו חל ביום ראשון.

ואחד למול בשבת

, ששמיני שלו חל בשבת.

ושכח

, והחליף,

ומל את

התינוק

של אחר השבת

-

בשבת, חייב

חטאת. כיון שהוא טעה בדבר מצוה, ולא עשה מצוה, שהרי עדיין לא הגיע זמנו למולו.

היו לו שני תינוקות,

אחד למול בערב שבת, ואחד למול בשבת, ושכח

, והחליף,

ומל את

התינוק

של ערב שבת

-

בשבת

:

רבי אליעזר מחייב חטאת

, אף שהיה טרוד בדבר מצוה, הואיל ואין מצוה זו של מילה ביום התשיעי דוחה את השבת.

ורבי יהושע פוטר

מחטאת, אף על פי שחילל את השבת על ידי מילה שלא בזמנה שאינה דוחה את השבת, הואיל וטעה בדבר מצוה, ועשה מצוה. [שהרי הגיע שמיני למילתו].

גמרא:

נחלקו אמוראים כיצד יש לגרוס ברישא דמתניתין, במי שהיו לו שני תינוקות למול, אחד בשבת ואחד לאחר השבת, והחליפם, האם לגרוס "חייב חטאת" או "פטור":

רב הונא מתני

-

חייב

.

רב יהודה מתני

-

פטור

.

רב הונא מתני חייב

לדברי הכל, וכפי גירסתנו במשנה, וראייתו מהא

דתניא

:

אמר רבי שמעון בן אלעזר: לא נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע, על מי שהיו לו ב' תינוקות, אחד למול בשבת, ואחד למול אחר השבת, שהוא חייב

חטאת. כיון שזה שמל אותו עדיין לא הגיע זמן מילתו, ונמצא שלא עסק בדבר מצוה.

על מה נחלקו?

על מי שהיו לו ב' תינוקות, אחד

שצריך

למול בערב שבת ואחד למול בשבת. ושכח, ומל את

התינוק

של ערב שבת

-

בשבת. שרבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושע פוטר. ושניהם

, רבי אליעזר ורבי יהושע,

לא למדוה

-

אלא מעבודת כוכבים

[שהוקשו כל חייבי חטאות שבתורה לחטאת הבאה על עבודה זרה, דכתיב [במדבר טו כט] "תורה אחת יהיה לכם"]:

רבי אליעזר סבר, כעבודת כוכבים: מה עבודת כוכבים, אמר רחמנא "לא תעביד

",

וכי עביד

-

מחייב

חטאת,

הכא נמי לא שנא

, וחיייב חטאת.

ורבי יהושע

אמר לך: דוקא

התם

בעבודת כוכבים חייב חטאת כי

לאו מצוה

היא אלא עוסק בעבירה בלבד. אבל

הכא

במילה, שמל את של ערב שבת - בשבת, הרי אף שלא ניתנה שבת להידחות במילה הזו, מכל מקום הרי הוא התעסק בענין של עשית

מצוה

של מילה, שבמעשהו קיים מצות מילה, ולכן הוא פטור מחטאת.

רב יהודה מתני

ברישא

פטור

. וראייתו מהא

דתניא

:

אמר רבי מאיר: לא נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע על מי שהיו לו ב' תינוקות, אחד למול בערב שבת, ואחד למול בשבת. ושכח ומל את של ערב שבת

-

בשבת, שהוא פטור

מחטאת. דאף שלא נתנה שבת לידחות אצל מילה זו, מכל מקום הרי עשה מצוה.

על מה נחלקו?

על מי שהיו לו ב' תינוקות, אחד למול אחר השבת, ואחד למול בשבת. ושכח, ומל את של אחר השבת

-

בשבת. שרבי אליעזר מחייב חטאת. ורבי יהושע פוטר

מחטאת.

ושניהם לא למדוה, אלא מעבודת כוכבים.

רבי אליעזר סבר: כעבודת כוכבים. מה עבודת כוכבים אמר רחמנא לא תעביד, וכי עביד, מחייב

חטאת.

הכא נמי לא שנא

.

ורבי יהושע

אמר לך:

התם

בעבודת כוכבים,

לא טריד

טרדה ד

מצוה

.

הכא

במילה, הרי

טריד

טרדה ד

מצוה

.

תני רבי חייא: אומר היה רבי מאיר: לא נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע על מי שהיו לו ב' תינוקות, אחד למול בערב שבת, ואחד למול בשבת. ושכח ומל את של ערב שבת

-

בשבת, שהוא חייב.

על מה נחלקו?

על מי שהיו לו ב' תינוקות, אחד למול אחר השבת, ואחד למול בשבת. ושכח, ומל את של אחר השבת

-

בשבת, שרבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושע פוטר.

ותמהינן:

השתא רבי יהושע

ב

סיפא

שמל את של אחר השבת - בשבת,

דלא קא עביד מצוה

, כיון שלא הגיע שמיני למילתו, רבי יהושע,

פוטר

.

רישא

, שמל את של ערב שבת - בשבת, שכבר הגיע שמיני שלו,

דקא עביד מצוה

במילתו,

מחייב?

אמרי דבי רבי ינאי: רישא

דתני חייב, איירי

כגון: שקדם ומל את של שבת

-

בערב שבת

.

ד

מאחר שמלו כבר בערב שבת, לא

ניתנה שבת לידחות

, שלא היה לו תינוק למולו בשבת, ולא טריד טרדה דמצוה.

אבל

סיפא

שמל את של אחר השבת - בשבת, דפטר רבי יהושע,

ניתנה שבת לידחות

, שהרי היה לו תינוק שהיה מוטל עליו למולו בשבת, וטריד טרדה דמצוה, ולכן הוא פטור מחטאת.

אמר ליה רב אשי לרב כהנא: רישא נמי

, שמל את של שבת - בערב שבת,

נמי

מתעסק בדבר מצוה הוא. שהרי

ניתנה שבת לידחות לגבי תינוקות דעלמא

, שזמן מילתם בשבת הזו?

אמר ליה: מצות מילתן של תינוקות דעלמא אינם פוטרים אותו, כי

להאי גברא

, שכבר מל את של שבת בערב שבת -

לא איתיהיב

שבת להידחות.

שנינו לעיל "ספק - אין מחללין עליו את השבת". ופעמים שנימול בתשיעי, ופעמים שמילתו נדחית עד ליום שנים עשר. כמבואר במשנה להלן:

מתניתין:

קטן נימול לשמנה

ימים,

לתשעה, ולעשרה, ולאחד עשר, ולשנים עשר

.

אינו נימול

לא פחות

משמונה ימים.

ולא יותר

משנים עשר.

הא כיצד?

הנימול

כדרכו

נימול

לשמנה

.

נולד לבין השמשות

, שהוא ספק יום ספק לילה -

נימול לתשעה

, לפי שמספק מתחילים למנות את שמונת הימים רק מהלילה שלאחר בין השמשות, ונמצא שנימול ליום התשיעי.

נולד ב

בין השמשות של ערב שבת

, ספק נולד ביום שישי, ספק בשבת,

נימול לעשרה

, מפני שאי אפשר למולו בתשיעי שאין מילת ספק דוחה את השבת, אלא נימול לאחר השבת, שהוא עשירי ללידתו.

ואם

חל יום טוב לאחר השבת

, ואי אפשר למולו בעשירי, שאין מילת ספק דוחה יום טוב -

נימול

למחרתו של יום טוב, והיינו

לאחד עשר

.

ואם לאחר השבת חלו

ב' ימים של ראש השנה, נימול לשנים עשר

.

קטן החולה

-

אין מוהלין אותו עד שיבריא

.

גמרא:

אמר שמואל

: תינוק אשר

חלצתו חמה

, שיוצא מגופו חום [חולי הקדחת, מאירי] אין מלין אותו בזמנו, אלא

נותנין לו כל ז'

ימים לאחר החולי כדי

להברותו

, שממתינים למולו שבעה ימים מזמן שהבריא.

איבעיא להו: מי

האם

בעינן

להמתין לו מעת שהבריא שבעה ימים שלמים

מעת לעת

, או לא?

תא שמע: דתני לודא

, שם חכם:

יום הבראתו

דינו

כיום הולדו

.

ודייקינן:

מאי לאו

, הכי קאמר:

מה

מנין שמונת הימים שמונים החל מ

יום הולדו לא בעינן

שיהיו ח' ימים שלמים

מעת לעת

-

אף

כשמונים שבעה ימים מ

יום הבראתו, לא בעינן

שיהיו ז' ימים שלמים

מעת לעת

.

ודחינן:

לא

כיום הולדו קאמר, אלא

עדיף יום הבראתו מיום הולדו. דאילו יום הולדו

לא בעינן מעת לעת, ואילו יום הבראתו בעינן מעת לעת

.

מתניתין:

אלו הן ציצין

, כמין נימין של בשר שנשארו מן הערלה,

המעכבין את המילה

: אם נשאר

בשר החופה את רוב העטרה

, שהיא שפה גבוהה המקפת את הגיד סביב וממנה הוא משפע ויורד לראשו.

בשר זה, אם נשאר, הרי הוא מעכב את המילה, וכאלו לא מל.

ו

כהן שנשארו אצלו ציצין המעכבין את המילה,

אינו אוכל בתרומה

, דחשיב ערל.

ואם היה בעל בשר

, ולרוב שומנו נראה לאחר המילה כאילו אותו בשר חופה את הגיד -

מתקנו מפני מראית העין

, שלא יהיה נראה כערל.