Sanhedrin 7b — Talmud auf Deutsch

שנאמר "הנה מטתו

שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה

,

איש חרבו על ירכיו מפחד בלילות"

ודרשינן את הפסוק שמטתו שלשמה, הוא רמז על בית דין שהוא מקום השראת השכינה, כמו שדרש למעלה, ששים גבורים - הם גבורי תורה [וששים לאו דוקא ], סביב לה - להמיטה, כולם אחוזי חרב - היינו שרואים כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיהם, להורגם אם יטו את הדין, מלומדי מלחמה - היינו מלחמתה של תורה, מפחד בלילות -

מפחדה של גיהנם שדומה ללילה.

דרש רבי יאשיה, ואיתימא

או שדרשה

רבי נחמן בר יצחק

[ויש גורסין רבי שמואל בר נחמני]:

מאי דכתיב

מה פירוש הפסוק:

"בית דוד! כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק",

ונשאלת השאלה:

וכי בבוקר דנין

-

וכל היום אין דנין

בתמיה.

אלא

נדרש:

אם ברור לך הדבר

פסק הדין על בוריו

כבוקר

שהוא מאיר -

אמרהו

פסוק את הדין

ואם לאו

ואם אינו ברור לך כבוקר -

אל תאמרהו.

עוד דרשה להזהיר את הדיין לפסוק רק כשברור לו הדבר.

רבי חייא בר אבא אמר רבי יונתן

[ויש גורסין רבי יוחנן] אמר:

מהכא

מפסוק זה דורשים:

"אמור לחכמה אחותי את"

-

אם ברור לך הדבר

פסק הדין,

כ

מו שברור לך ש

אחותך

שהיא אסורה לך

-

אמרהו

פסוק את הדין,

ואם לאו

-

אל תאמרהו.

עוד ממשיכה הגמרא בהלכות זריזות הדיינים.

אמר רבי יהושע בן לוי: עשרה

שיושבין בדין

, אך יסתמך אחד מהדיינים שבלעדיו ישנם עוד הרבה דיינים, אלא

קולר

עונשה של הטית הדין

תלוי בצואר כולן.

ומקשה הגמרא -

פשיטא

, הלא הדיין הוא אחד מהעשרה, ולמה צריך רבי יהושע בן לוי להשמיענו דבר זה.

ומתרצת הגמרא:

לא צריכא

להשמיענו באחד מן הדיינים

אלא: לתלמיד היושב לפני רבו

בשעת הדין, ומבין ברבו שהוא טועה, וסובר שמותר לו לשתוק, שהרי אינו דיין, ומשמיענו רבי יהושע בן לוי שהקולר תלוי בצוארו.

ולכן, מספרת הגמרא את מנהג האמוראים, בעת יושבם בדין או בהוראת איסור והיתר.

רב הונא

-

כי הוה אתי דינא לקמיה

כשהיה צריך לשפוט, היה

מיכניף ומייתי עשרה רבנן מבי רב

היה מאסף ומביא עשרה תלמידי חכמים מהישיבה של רב,

אמר: כי היכי דלימטייה שיבא מכשורא

, כדי שיגיע לנו נסורת קטנה מן הקורה, והנמשל: כדי שאם נטעה בדין יתחלק העונש בין כולנו, ויקלו מעלי.

וכן

רב אשי

-

כי הוה אתי טריפתא לקמיה

כשהיה צריך להורות על בהמה אם היא טריפה ואסורה באכילה או כשרה, היה

מכניף ומייתי להו לכולהו טבחי דמתא מחסיא

היה מאסף ומביא את כל השוחטים - הבקיאין בטריפות ודיניהן - של העיר מחסיא,

אמר: כי היכי דלמטייה שיבא מכשורא

, כדי שיגיע לנו נסורת קטנה מן הקורה, והנמשל: כדי שאם נטעה בהוראה ונטריף את הבהמה, ונפסידנו לבעליה, או אם נתירנה אם היא טריפה, יתחלק העונש בין כולנו, ויקלו מעלי.

עוד דרשה להזהיר את הדיינים.

כי אתא רב דימי

כשבא רב דימי מארץ ישראל

אמר: דרש רב נחמן בר כהן: מאי דכתיב

מה היא דרשת הפסוק:

"מלך במשפט יעמיד ארץ, ואיש תרומות יהרסנה",

-

אם הדיין דומה למלך

אם הדיין בקי בדינין ומלא חכמה כ"מלך" שהוא מלא בעשירות,

שאינו צריך לכלום,

אז

יעמיד ארץ

, הרי הדיין מעמודי עולם.

ואם

הדיין

דומה לכהן שמחזר בבית הגרנות,

שמסתובב בין הגרנות כדי שיתנו לו תרומה, וכן זה הדיין, אינו בקי, וצריך לחזר ולשאול מבית דין איך ידון, הרי הוא

יהרסנה,

ממהרסי הארץ הוא. .

ומספרת הגמרא עובדה על המעמיד דיין שאינו ראוי.

דבי נשיאה

ה"ריש גלותא" שהיה מסמכותו להעמיד דיינים בבבל,

אוקמו דיינא

העמיד דיין

דלא הוה גמיר

שלא ידע לדון.

אמר ליה

ליהודה בר נחמני

שהיה

מתורגמניה דריש לקיש

[המשמיע לעם בקול רם את דרשותיו של ריש לקיש, מה שלוחש לו באזנו]:

קום עליה באמורא

, שיקום וישמיע דרשותיו של הדיין ההוא לפני הציבור.

קם

המתורגמן

גחין עליה

הטה אזנו לפיו של הדיין,

ולא אמר ליה ולא מידי

לא אמר לו הדיין שום דבר.

פתח

התחיל המתורגמן בעצמו לדרוש,

ואמר

את פסוק הזה:

"הוי אומר לעץ הקיצה, עורי לאבן דומם, הוא יורה, הנה הוא תפוש כסף וזהב, וכל רוח אין בקרבו"

וכוונתו, שהדיין ההוא דומה לעץ שצריכין להקיצו, ועליו מקונן הנביא: "הוי". וכן דומה לאבן דומם שצריכין לומר לו "עורי", ושואל: האם הוא יורה?! הנה הוא תפוש כסף וזהב - שקנה את משרתו מהריש גלותא בכסף וזהב - וכל רוח אין בקרבו.

ועתיד הקדוש ברוך הוא ליפרע ממעמידין

והקב"ה יעניש את הריש גלותא שהעמיד אותו כמו

שנאמר

בפסוק שאחריו:

וה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ"

הקב"ה מהיכל קדשו יכלה את הארץ, על עון זה של המעמיד דיין שאינו הגון.

אמר ריש לקיש: כל המעמיד דיין

[ויש גורסין:

על הציבור

]

שאינו הגון

, הרי הוא

כאילו נוטע עץ אשרה

לעבודה זרה

בישראל.

כמו

שנאמר: שופטים ושוטרים תתן לך, וסמיך ליה

ובפסוק שאחריו נאמר:

לא תטע לך אשירה כל עץ

, הרי דהתורה כתבם ביחד להשוותם זה לזה.

רב אשי דורש: "כל עץ" על הדיין, שהרי הוא אדם שנמשל לעץ, שנאמר: "כי האדם עץ השדה",

ובמקום אחר [תענית ז א] מבואר שהמדובר בתלמיד חכם שאינו הגון.

אמר רב אשי: ובמקום שיש

תלמידי

חכמים

הגונים, הרי המעמידו

כאילו נטעו

את האשרה

אצל מזבח

, כמו שנאמר: "לא תטע לך אשרה כל עץ

אצל מזבח ה' אלהיך

", והדיין שאינו הגון הנמשל לאשרה אם העמידוהו במקום תלמידי חכמים המכפרים ומגינים על העולם כקרבנות על המזבח, הריהו כאילו נוטע אשרה אצל המזבח.

עוד דורש רב אשי:

כתיב "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב"

ונשאלת השאלה: האם רק

אלהי כסף ואלהי זהב

-

הוא דלא עבדי

אסור לעשות, ונלמוד מזה ש

הא דעץ שרי

, שח"ו מותר לעשות אלהי עץ, בתמיה. אלא,

אמררבאשי

: כוונת הפסוק:

אלוה

, דיין,

הבא בשביל כסף, ואלוה הבא בשביל זהב

. , היינו שקנה שררתו מהמלך בכסף וזהב.

הגמרא מספרת את גודל חרדת הדין של רב.

רב, כי הוה אתי לבי דינא

בעת שהופיע בבית דין,

אמר הכי

היה נוהג לומר כן:

ברעות נפשיה לקטלא נפיק

ברצון נפשו יוצא ליהרג, על חטא של עיוות הדין, [והכוונה על עצמו, אלא שתלה קללתו על אחרים],

וצבי ביתיה לית הוא עביד

צרכי ביתו אינו עושה כאן,

וריקן לביתיה עייל

ויחזור לביתו בידים ריקות, כלומר, שאינו משתכר כלום, ואין בכך שום תועלת לביתו ,

ולואי שתהא ביאה כיציאה

והלוואי [כאן כשהוא מתפלל, הוא כבר מדבר על עצמו] שאבוא לביתי כמו שיצאתי, כלומר, כמו שיצאתי מביתי בלי חטא עוות הדין, כן אחזור לביתי בלי חטא עוות הדין.

ועוד נהג רב לומר.

כי הוי חזי

בעת שהיה רואה

אמבוהא אבתריה

הרבה בני אדם מלווים אותו לכבודו,

אמר

היה נוהג לומר את הפסוק הזה:

"אם יעלה לשמים שיאו

וראשו לעב יגיע,

כגללו

לנצח יאבד

וגו". אם יגיע גבהו עד לשמים, הסוף יהיה שיאבד כגלל [כצואה של בהמות] ואמר רב זה, כדי שלא יתגאה ותזוח עליו דעתו.

וכן נהג מר זוטרא חסידא

מר זוטרא חסידא, כי הוו מכתפי ליה בשבתא דריגלא

, בשבתות של שלושים יום לפני הרגל, נהגו הרבנים לדרוש בהלכות הרגל, והיו מתאספים ציבור גדול לשמוע הדרשה, והרבנים לא רצו לעבור בין הקהל כדי לא להטריחם לקום מפניהם, ולא יכלו לרוץ מפני שהיו זקנים, היו עבדיהם נושאים אותם מהר על כתפיהם, והיה זה כבוד גדול,

אמר הכי

היה נוהג לומר פסוק הזה:

"כי לא לעולם חוסן, ואם נזר לדור ודור"

ופירוש הפסוק הוא: החוסן אינו תמידי, והאם הנזר יהיה לדור ודור. ומר זוטרא התכוון שהכבוד הזה שמכבדין אותו לא יהיה לעולם.

עוד דרשה בהנהגת הדיינים.

דרש בר קפרא: מנא

מנין אנו יודעים

הא מילתא דאמרו רבנן: הוו מתונים בדין

, שהדיינים צריכין להיות ממתינין שלא יגמרו הדין במהירות, אלא יעיינו בו יפה ויחקרו אותו בעמקות,

דכתיב: "לא תעלה

במעלות"

, ונדרש שלא ירוצו במהירות,

וסמיך ליה

ובפסוק שאחריו כתוב:

"ואלה המשפטים

אשר תשים לפניהם" והסמיכות מלמדנו: להיות מתונים בדין.

אמר רבי אליעזר

[ויש גורסין

רבי אלעזר

]

מניין

אני יודעים

לדיין

שלא יפסע על ראשי עם קודש

, בעת שהמתורגמן חוזר על הדרשה, לא יכנס הדיין בין הציבור היושבין על הארץ, והעובר ביניהן נראה כפוסע על ראשן,

שנאמר: לא תעלה במעלות

, ודורשה מלשון "עלייה" על ראשי עם קודש

וסמיך ליה

ובפסוק שאחריו נאמר:

"ואלו המשפטים",

ללמד שאפילו הדיינים מוזהרים לא לפסוע על ראשי עם קודש.

הגמרא ממשיכה לדרוש הפסוק:

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"

למה נאמר

"אשר תשים לפניהם"?

והלא

"אשר תלמדם" מיבעי ליה

לומר, שמשפטים מלמדים ואין שמים אותם.

אמר רב ירמיה, ואיתימא

או שאמר כן

רבי חייא בר אבא

שבא ללמד על כלים ששמים לפני הדיינים,

אלו כלי הדיינין

[כמו שהגמרא תבאר].

רב הונא כי הוה נפיק לדינא

כשיצא מביתו ללכת לבית הדין,

אמר הכי

צוה כן:

אפיקו

לי

הוציאו לי

מאני חנותנאי

כלי עבודתי, שהם:

מקל

להכות מכת מרדות למי שאינו רוצה להודות,

ורצועה

להלקות את העבריינים,

ושופרא

שופר לנדות בו את החייב נידוי ושמתא

וסנדלא

סנדל לצורך חליצה.

כתוב בתורה שאמר משה רבינו לבני ישראל: "

ואצוה את שופטיכם בעת ההיא".

אמר רבי יוחנן

: לשון צוואה שהוא לשון של "זירוז" ועל מה זירז את הדיינים

כנגד מקל ורצועה

של הדיינים

תהא זריז

שישתמשו בהם להטיל אימה על הצבור לשם שמים.

כתוב שם בתורה שמשה רבינו ציוה את הדיינים:

שמוע בין אחיכם ושפטתם"

ולא נאמר שמוע את אחיכם.

אמר רבי חנינא

: בא הכתוב

לאזהרה לבית דין

לשמוע את שניהם, היינו שאחד יטען בנוכחות השני

שלא ישמע

הדיין

דברי בעל דין

-

קודם שיבא בעל דין חבירו

שאם יטען שלא בפני חבירו יאמר דברי שקר כדברי אמת, שאין מי שיכחישן, ולב הדיין יהיה נוטה לו לזכותו, וקשה אחר כך להדיין לנטות גם לדברי בעל דין השני, וזה מרומז בפסוק "בין" אחיכם.

ו

כן לומדים מפסוק זה:

אזהרה לבעל דין

-

שלא יטעים דבריו

לומר דברים שבעיניו הם דברים של טעם

לדיין, קודם שיבא בעל דין חבירו

ותהיה לו האפשרות להכחישו. ואיך דרשה זאת רמוזה בפסוק?

קרי ביה נמי

-

שמע בין אחיכם

השמע דבריך כשאתה ביחד עם אחיך.

רב כהנא דורש הוראה זו, שאסור לבעל דין להשמיע דבריו קודם שיבא בעל דין חבירו, מפסוק אחר.

רב כהנא אמר: מהכא

מפסוק זה אנו דורשים: כתוב בתורה [שמות כ"ג]:

"לא תשא

שמע שוא", ופשט הפסוק שהתורה מזהירה את הדיין לא לקבל שמועות שקר, ובא רב כהנא לדרוש

לא תשיא

שבעל הדין לא יגרום שהדיין ישא שמע שוא.

עוד כתוב שם בתורה שמשה רבינו מזהיר את הדיינים:

"ושפטתם צדק"

-

אמר ריש לקיש: צדק את הדין ואחר כך חתכהו

.

וממשיכים לדרוש את הפסוק: "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו",

"בין איש ובין אחיו"

, ונדרש שדיין הדן דיני ירושה, ששני אחים חולקים בירושה, ועל

זה

אמר רב יהודה אפילו בין בית לעליה

, שלא יאמר הדיין לאחד מן האחין: טול אתה בית ואחיך יטול את העליה, ואין בכך עיוות הדין, שהרי כל אחד מקבל דירה, אלא שישום אותם בשווים, ויתחלקו שווה בשווה.

ועוד כתוב שם:

"ובין גרו"

ונדרש:

אמר רב יהודה

: "גרו" הכוונה לתשמישי מגורים דהיינו:

אפילו בין תנור וכיריים

שלא יאמר הדיין שיטול אחד מן האחין התנור והשני הכיריים, משום שאינו משפט צדק שתנור שווה יותר מן כיריים, אלא שבעל התנור ישלים לשני במעות.

ועוד כתוב שם, שמשה רבינו מזהיר את הדיינים:

לא תכירו פנים במשפט

ונדרש:

רבי יהודה אומר: לא תכירהו

אם אחד מבעלי הדין הוא אוהבך, אל תראה אהבתך, ואילו

רבי אלעזר אומר: לא תנכרהו

, אם אחד מבעלי הדין הוא שונאך, אל תיראה לו כנכרי, ולחייבו.

ועל הוראה זו מספרת הגמרא עובדה:

אושפיזכניה דרב

בעל אכסנייתו של רב

אתא לקמיה לדינא,

בא לפניו להתדיין,

אמר לו

בעל האכסניה לרב: האם

לאו אושפיזכני את

האם לא התאכסנת אצלי, ורצה לרמוז לו שיגמול לו חסד עבור חסד,

אמר לו

ענה לו רב:

אין

נכון הדבר. [גירסת המהרש"ל:

אמר ליה

רב לבעל האכסניה:

מאי בעית

מה רצונך ממני?].

אמר ליה

בעל האכסניה לרב:

דינא אית לי

יש לי דין ואני רוצה שתהיה הדיין.

אמר ליה

רב: