Sanhedrin 7a — Talmud auf Deutsch

מאי מצוה נמי

מה הפירוש "מצוה"

דקאמר רבי יהושע בן קרחה

מצוה למימרא להו,

להציע להם:

אי דינא בעיתו, אי פשרה בעיתו.

וזה מה שפסק רב, וכך נהג רב הונא תלמידו.

ומקשה הגמרא: אם כן -

היינו תנא קמא!

הרי גם התנא קמא אמר, שאחרי גמר דין אסור לבצוע, ומשמע מדבריו, שלפני גמר דין יש רשות לבצוע. ומשמע, שמציעים להם פשרה, ואם כן, במה שונה דעת רבי יהושע בן קרחה מדעת התנא קמא [והרי בברייתא משמע שהם חולקים].

ומתרצת הגמרא:

איכא בינייהו,

יש עדיין הבדל ביניהם, לענין

"מצוה".

רבי יהושע בן קרחה סבר,

יש

מצוה

לדיינים להציע לפניהם פשרה.

ותנא קמא סבר,

אין זה מצוה, אלא רק

רשות

יש להם לדיינים להציע לפניהם פשרה.

אך מקשה הגמרא:

היינו דרבי שמעון בן מנסיא!

הרי דברי התנא קמא הינם כדברי רבי שמעון בן מנסיא, ששניהם סוברים שלפני

גמר דין מציעים לפניהם פשרה, ואחרי גמר דין אי אתה רשאי לבצוע!

ומתרצת הגמרא:

איכא בינייהו,

יש הבדל בין תנא קמא לרבי שמעון בן מנסיא, לגבי האמור:

משתשמע דבריהן, ואתה יודע להיכן הדין נוטה, אי אתה רשאי לומר להן צאו ובצעו.

שכך סובר רק רבי שמעון בן מנסיא, ואילו תנא קמא סובר, שעדיין מותר לבצוע עד גמר הדין, היינו עד שיאמרו בית הדין: איש פלוני אתה חייב! או, איש פלוני אתה זכאי!

ומעתה יש לנו ארבע דעות חלוקות בענין פשרה.

א. רבי יהושע בן קרחה סובר [והלכה כמוהו] שיש מצוה להציע פשרה.

ב. רבי שמעון בן מנסיא סובר שיש רשות להציע פשרה. אבל רק עד שיודע הדיין להיכן הדין נוטה.

ג. תנא קמא סובר שיש רשות להציע פשרה אפילו עד גמר דין.

ד. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי סובר שאסור לבצוע כלל.

לעיל הביאה הגמרא כמה דרשות של תנאים על הפסוק "ובוצע ברך נאץ ה' ", ועתה אומרת הגמרא:

ו

התנאים האלו,

פליגא,

חולקים הם על

דרבי תנחום בן חנילאי.

דאמר רבי תנחום בן חניאלי: לא נאמר מקרא זה

של "ובוצע ברך",

אלא כנגד מעשה העגל,

שעשה אהרן פשרה בינו לבין עצמו, והורה לעצמו פשרה, לעשות לבני ישראל את העגל.

ומה טעם עשה כן?

שנאמר

[שמות לב]

"וירא אהרן, ויבן מזבח לפניו".

ודרשינן "ויבן", מלשון הבנה, ודרשינן, "מזבח" מלשון זבוח, שראה את חור הרוג -

מה ראה

אהרן?

אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: ראה

את

חור

בן מרים, אחות משה ואהרן,

שזבוח לפניו.

שהיה הרוג לנגד עיניו, לפי שהרגוהו בני ישראל על שלא רצה לעשות להם את העגל.

ועשה אהרן פשרה, ו

אמר

בלבו:

אי לא שמענא להו,

אם אסרב לבני ישראל לעשות העגל,

השתא עבדו לי,

עתה יעשו לי

כ

מו

דעבדו בחור,

שיהרגו אותי כמו שהרגו את חור,

ומיקיים בי,

יתקיים על ידי את מה שהנביא מקונן על שריפת בית המקדש

"אם

יהרג במקדש ה' כהן ונביא",

שאם יהרגו את אהרן, שהיה כהן ונביא, אז,

ולא הויא להו תקנתא לעולם,

שלא ירצה ה' לסלוח להם. לכן, סבר אהרן,

מוטב דליעבדו לעגל,

שיעשו את העגל, ואז

אפשר, הויא להו תקנתא בתשובה.

תהיה להם תקנה, שהקב"ה יסלח להם כשיעשו תשובה.

ולעיל הביאה הגמרא את דעת רבי שמעון בן מנסיא, הלומד מהפסוק "פוטר מים ראשית מדון", שפשרה הנעשית לפני המריבה, פוטרת את המדון.

ושואלת הגמרא: האיך ידרשו שאר התנאים - שאינם דורשים כן - את הפסוק הזה.

והני תנאי,

את הפסוק

"פוטר מים ראשית מדון", מאי דרשי ביה.

ומתרצת הגמרא, שהם דורשים אותו

כדרב המנונא

.

דאמר רב המנונא: אין תחילת דינו של אדם נידון,

כשדנים את אדם לעתיד לבא, עם פטירתו מהעולם, לא יתחילו לדונו על דבר אחר,

אלא

תחילת דינו הוא

על דברי תורה,

על שלא עסק בתורה כשהיה אפשר לו,

שנאמר "פוטר מים",

מי שפוטר מעליו עול תורה, הנמשלת למים, הוא

ראשית מדון,

על כך הוא תחילת דינו.

ועתה מפרשת הגמרא את מה שאמר רבי שמעון בן מנסיא שהריב דומה למים, שלכן הוא דרש את הפסוק "פוטר מים ראשית מדון" על הדיינים, שיפטרו וישליכו את ה"מים".

אמר רב הונא: האי תיגרא,

המריבה,

דמיא,

דומה היא

לצינורא דבידקא דמיא,

לזרם מים היוצא מן הנהר בעת שעולה על גדותיו, שתחילה מחלחלים המים בזרם דקיק באמצעות חור שהם יוצרים בתלולית העפר [הניצבת ליד הנהר, כדי למנוע את הצפת השדות]. ואם אין סותמים את החור הקטן של מקום יציאת המים בתחילת התהוותו, אז

כיון דרווח, רווח!

הולך ומתרחב הזרם הדק לזרם אדיר, עד שלא ניתן לסותמו.

זה הוא המשל. והנמשל הוא, שהמריבה מתחילה בדברים קטנים, של מה בכך, אך אם אין פוטרים ומשליכים אותה, הרי היא מתרחבת ומתפשטת, עד שאי אפשר לעוצרה.

ומביאה הגמרא עוד משל על המריבה [ולפי התוספות זה עוד דרשה על הפסוק "פוטר מים ראשית מדון"] -

אביי קשישא אמר

: מריבה,

דמי,

דומה היא

לגודא דגמלא,

דפי עץ של גשר. בתחילה, בעת ששמים אותם, הם מתנענים ומתנדנדים, ולבסוף,

כיון דקם, קם.

כשדורכים עליהם הרבה, הרי הם מתחזקים ונקבעים במקומם. זה הוא המשל.

והנמשל הוא, שמריבה בתחילה אינה חזקה, ובעת שמרבים להתקוטט, וכל אחד מתייצב ועומד על דעתו, אז המריבה מתחזקת.

שמע"י ושת"י שב"ע זמירו"ת הו"א, סימן

.

והגמרא מביאה עתה עוד דרשה על הפסוק "פוטר מים ראשית מדון", ומוכיחה, שאימרה שנהוגה בפיהם של אנשים, מרומזת היא בפסוק.

ומספרת הגמרא: מעשה ב

ההוא

גברא,

דהוה קאמר ואזיל,

שהיה נוהג לומר את האימרה הבאה:

טוביה, דאזיל ואדיש,

האיש אשר שומע את חרפתו ושותק, ומתרגל לשתוק,

חלפוה בישתא מאה.

עבור שתיקתו יתפטר ממאה רעות שהיו אמורות לבוא עליו, אם היה מתפתה ליכנס למריבה.

כששמע שמואל מאמר זה,

אמר ליה שמואל לרב יהודה: קרא כתיב!

הוא פסוק מפורש,

"פוטר מים, ראשית מדון".

ודרשינן, "פוטר" מלשון פתיחה, ו"מים" הרי אמרנו למעלה שזרימתם משולה למריבה. ומי שפותח במריבה - ראשית מדון. ודרשינן, "מדון" בלשון נוטריקון, מאה דין. ודין הוא מלשון רעות וצרות. או ש"מדון" בגימטריה הוא מאה, והוא ראשית למאה דינין.

ואגב שאמרנו שאימרות הנהוגות בפיהם של אנשים, מפורשות ומרומזות הן בפסוקים, מביאה הגמרא עוד דוגמאות לכך.

ההוא,

היה איש אחד,

דהוה קאמר ואזיל,

שהיה נוהג לומר:

אתרתי ותלת, גנבא לא מיקטל!

על שתים ושלש גניבות אין הגנב נענש, אבל סופו ליענש. כלומר: אם עובר הגנב עבירה פעמים ושלש, ועדיין לא הגיעה אליו פורענות, אל יתפלא, מפני שסופו ללקות באחרונה.

אמר ליה שמואל לרב יהודה: קרא כתיב,

הוא פסוק מפורש:

"כה אמר ה', על שלשה פשעי ישראל. ועל ארבעה, לא אשיבנו".

ודרשינן את הפסוק בלשון בתמיה: האם על ארבעה - לא אשיבנו לו את העונש!?

ההוא,

היה איש אחד

דהוה קאמר ואזיל

שהיה נוהג לומר:

שב בירי לשלמנא.

שבע בורות פתוחים לרגלי איש שלם, ומכולם יצילנו ה'.

וחדא לעביד ביש.

ובור אחד לעושי רשעה, ליפול בו מיד.

אמר ליה שמואל לרב יהודה: קרא כתיב

הוא פסוק מפורש:

כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה

, ודרשינן "רעה" בלשון יחיד, לכן הרשע יפול באחד.

ההוא,

היה איש אחד

דהוה קאמר ואזיל,

שהיה נוהג לומר:

דאזיל מבי דינא שקיל גלימא,

מי שנטלו בית דין ממנו את בגדו לפריעת חובו,

ליזמר זמר, וליזיל באורחא.

ילך בדרך, כשהוא עליז ושמח, וישיר שיר. כלומר, אל יתעצב, אלא ישמח על שהוציאו את הגזילה מתחת ידו.

אמר ליה שמואל לרב יהודה: קרא כתיב,

הרי זה מקרא מפורש:

"וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום",

אלו הם דברי יתרו בעצתו למשה למנות דיינים לשפוט את העם, ודרשינן מ"כל העם", שכלול בו גם את מי שיצא חייב, וגם הוא יבוא אל מקומו בשלום.

ההוא

היה איש אחד,

דהוה קאמר ואזיל,

שהיה נוהג לומר:

היא ניימא ודיקולא שפיל.

כשהאשה מנמנמת, נופל הסל שעל ראשה שנותנת בו כלי עבודתה, כגון פילכה. זה המשל, והנמשל: מתוך שהיא עצלה אין מלאכתה ניכרת.

אמר ליה שמואל לרב יהודה: קרא כתיב

מקרא מפורש הוא:

"בעצלתים ימך המקרה

ובשפלות ידים ידלוף הבית". פירוש: כשאדם מתעצל ואינו מתקן פרצה קטנה שבתקרת הבית, "ימך המקרה" תשפל התקרה, ובשפלות ידים, שאינו מתקן נקב קטן בגגו, ידלוף הבית.

ההוא

היה איש אחד

דהוה קאמר ואזיל

שהיה נוהג לומר:

גברא דרחצינא עליה

האיש שבטחתי בו

אדייה לגזיזיה וקם

, הרים אגרופו עלי. זה המשל, והנמשל: אוהבי הפך לשונאי.

אמר ליה שמואל לרב יהודה: קרא כתיב

מקרא מפורש הוא

"גם איש שלומי אשר בטחתי בו,

אוכל לחמי, הגדיל עלי עקב". פירוש, אוהבי שבטחתי בו, ושהייתי סיבת חייו שאוכל את לחמי, שם עלי מארבים גדולים ללכדני.

ההוא

היה איש אחד

דהוה קאמר ואזיל

שהיה נוהג לומר:

כי רחימתין הוה עזיזא

בעת שהאהבה ביני לאשתי היתה עזה,

אפותיא דספסירא שכיבן

, היה לנו מקום לישכב אפילו על מקום צר על רוחב של סייף [בדרך גוזמא],

השתא דלא עזיזא רחימתין,

עכשיו שאין אהבתינו עזה,

פוריא בר שיתין גרמידי,

מטה ברוחב ששים אמות,

לא סגי לן,

אינה מספיקה לנו [בדרך גוזמא].

אמר רב הונא: קראי כתיבי,

אפשר ללמוד דבר זה ממקראות:

מעיקרא

בתחילה, בעת שאהבת הקב"ה עם בני ישראל היתה עזה,

כתיב "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת"

, שהקב"ה אמר למשה, שישרה שכינתו על הארון, ומשם יבא אליו דבר ה',

ותניא,

שנינו בברייתא,

ארון תשעה,

גובה הארון היה אמה וחצי, שהם תשעה טפחים,

וכפורת

שעליו היתה בגובה

טפח

.

הרי כאן עשרה

טפחים. ואורך הארון היה אמתיים וחצי. ויוצא שהשראת השכינה והתוועדותו עם משה היה במקום קטן בגובה עשרה טפחים.

וכתיב

[גירסת מהרש"ל

ולבסוף כתיב

], בבית אשר בנה שלמה,

"והבית אשר בנה המלך שלמה לה', ששים אמה ארכו, ועשרים רחבו, ושלושים אמה קומתו". ולבסוף,

כאשר חטאו, בעת שאהבת הקב"ה ובני ישראל לא היתה עזה כמקדם,

כתיב: כה אמר ה', השמים כסאי והארץ הדום רגלי. איזה בית אשר תבנו לי". וגו'

. איזה בית תבנו לי שאוכל לצמצם שכינתי בתוכו.

שנינו לעיל, שרבי חנין דורש "תגורו" מלשון כניסה, ועתה מוכיחה הגמרא שהוא לשון הכנסה.

מאי משמע דהאי "לא תגורו" לישנא דכנושי הוא,

שיש בו משמעות של הכנסה?

אמר רב נחמן: אמר קרא: "ויין לא תשתה ולא תאגור".

לא תכניס מהשדה לבית, הרי שהוא לשון הכנסה.

רב אחא בר יעקב אמר: מהכא

מפסוק זה:

"תכין בקיץ לחמה, אגרה בקציר מאכלה".

הנמלה אינה עצלה והיא מכניסה בימי הקציר את הגרעינין הנופלים מן הקציר, לימי הקור.

רב אחא בריה דרב איקא אמר: מהכא

מפסוק זה:

"אוגר בקיץ בן משכיל"

. שהבן המשכיל אוסף ומכניס תבואה בימי הקיץ בעת שמחירן זול לימי החורף שהן ביוקר.

ועתה הגמרא מביאה מאמרי תנאים ואמוראים להזהיר את הדיין בגודל אחריותו לדון דין אמת.

אמ"ת ממו"ן ירא"ה, סימן.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן

:

כל דיין שדן דין אמת

לאמיתו,

גורם שהקב"ה

משרה שכינה בישראל, שנאמר "אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט"

.

וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו

, הריהו

גורם

לשכינה שתסתלק מישראל,

שנאמר: "משוד עניים מאנקת אביונים

-

עתה אקום יאמר ה' "

. שהקב"ה אומר שיסתלק מהם.

ו

עוד

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל דיין שנוטל

מ

בעל דין

זה ונותן לב

על דין

זה שלא כדין

-

הקדוש ברוך הוא נוטל ממנו

מהדיין את

נפשו, שנאמר: "אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא את עני בשער

[דהיינו בעת דין]

כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש".

ודרשינן "יקבע" מלשון לקיחה ו"ונפש" היינו שיקח את נפשם.

ו

עוד

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: לעולם יראה דיין

את

עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו

,

וגיהנם פתוחה לו מתחתיו.