Sanhedrin 18b — Talmud auf Deutsch

ההורג

בשגגה את ה

כהן גדול, או כהן גדול שהרג את הנפש

בשגגה, בשני האופנים האלו -

אינו יוצא משם לעולם.

והטעם, משום שאמרה תורה "עד מות הכהן", בה"א הידיעה, היינו הכהן גדול המכהן בשעת ניסתו לעיר מקלט, וכיון שאין כהן [אם לא נתמנה כהן גדול אחר עד שעת גלותו], אינו יוצא במיתת כהן גדול שהתמנה אחר כך, בעת ישיבתו בגלות.

ולכן,

אימא

יתכן לומר:

לא ליגלי

שלכתחילה לא יגלה ,

קמשמע לן

משמיע לנו התנא של הברייתא, שגולה.

ומקשה הגמרא:

ואימא הכי נמי

, למה באמת גולה, הרי יש לנו סברא שלא יגלה.

ומתרצת הגמרא:

אמר קרא

בפרשת ערי מקלט "שלש ערים תבדיל לך, והיה

לנוס שמה כל רוצח

", ודרשו מכאן חכמים: כל רוצח,

אפילו כהן גדול במשמע!

שאפילו כהן גדול שהרג גולה, ואף שאינו יוצא משם.

וזה החידוש של הברייתא.

עוד שנינו בברייתא:

עובר על עשה ועל לא תעשה.

לשון הברייתא - בלשון הווה - משמע, שהריהו עובר על עשה ועל לא תעשה, ולכן מקשה הגמרא:

האם הוא בודאי עובר!? וכי

לא סגי

האם אינו יוצא ידי חובתו

דלא עבר

כשלא יעבור על עשה ועל לא תעשה, בתמיה!

ומתרצת הגמרא:

הכי קאמר

כוונת התנא של הברייתא היא "

אם עבר" על עשה ולא תעשה, הרי הוא כהדיוט לכל דבריו

, ונידון בשלשה דיינים כשאר הדיוט .

ומקשה הגמרא:

פשיטא

, ומה החידוש בדין זה ? ומתרצת הגמרא: כיון שלגבי חיוב מיתת בית דין שונה דינו משאר הדיוט, שהדיוט שעבר עבירה שחייבים עליה מיתה נידון בעשרים ושלשה - סנהדרין קטנה, ואילו כהן גדול בשבעים ואחד - סנהדרין גדולה, לכן משמיע לנו התנא שלגבי מלקות אינו שונה משאר הדיוט.

כי

סלקא דעתך

, היה עולה על הדעת

אמינא,

לומר,

הואיל ותנן

שנינו במשנתנו:

אין דנין

דין מיתה

לא את השבט ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול

בעשרים ושלשה,

אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.

ו

מה הטעם שנידון בשבעים ואחד?

אמר רב אדא בר אהבה

: כתוב בתורה בפרשת מינויי דיינים שאמר יתרו למשה רבינו:

"כל הדבר הגדול יביאו אליך"

למשה שסמכותו היא כשבעים ואחד [כמו שמבואר בפרק ראשון] ודרשו מכאן חכמים: "הדבר הגדול" -

דבריו של גדול

איש חשוב שהוא הכהן הגדול מאחיו.

ולכן,

אימא

יתכן לומר,

"כל" דבריו של גדול

, אפילו חיוב מלקות של כהן גדול יהיה נידון בשבעים ואחד,

קמשמע לן

משמיע לנו התנא של הברייתא, שאינו כן, אלא שלגבי דין מלקות הריהו כהדיוט לכל דבריו.

ומקשה הגמרא:

ואימא הכי נמי

, למה באמת לא דרשינן כן, שאף למלקות יהיה נידון בשבעים ואחד.

ומתרצת הגמרא:

מי כתיב

האם כתבה התורה "

דברי" גדול

שהיה משמע כל הדינים שדנים אותו, הרי

"הדבר הגדול" כתיב,

שמשמע

דבר גדול ממש,

דין עבירה גדולה שיש בה מיתת בית דין, יביאו אל משה - שסמכותו כשבעים ואחד - ואילו מלקות שזה דבר קטן יחסית למיתה נידון כהדיוט .

שנינו במשנתנו: כהן גדול דן ודנים אותו,

מעיד ומעידין אותו

.

ומקשה הגמרא: וכי כהן גדול

מעיד!?

והרי שנינו ברייתא שמשמע ממנה שאינו מעיד.

כתוב בתורה (דברים כ"ב) "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך וגו' וכן תעשה לכל אבדת אחיך לא תוכל להתעלם". ופשט הכתוב הוא: לא תראה והתעלמת, כלומר אל תעלם עינך מאבידת אחיך. ברם, ממה שכתבה התורה "והתעלמת" דרשו חכמים שלפעמים אתה מתעלם.

ו

הא

תניא

הרי שנינו בברייתא "

והתעלמת"

\-

פעמים שאתה מתעלם

מאבידת אחיך,

ופעמים שאי אתה מתעלם

, שהרי נאמר "לא תוכל להתעלם".

הא כיצד?

אם היה מוצא האבידה

כהן והוא

[צריך לגרוס:

והיא

] האבידה היא

בבית הקברות,

שאסור לו להכנס לשם, או שהיה

זקן

איש חשוב

ו

האבידה

אינה לפי כבודו,

שגם אם היתה שלו הוא לא היה טורח בה להחזירה אליו,

או שהיתה מלאכה שלו,

של מוצא האבידה,

מרובה משל חבירו

, כגון שהוא נוקב מרגליות שביטול מלאכתו שוה יותר מדמי האבידה, ונמצא שהוא מפסיד,

לכן נאמר "והתעלמת"

, שמותר לו להעלים עין ופטור ממצות השבת אבידה.

והראיה היא, מ"זקן ואינה לפי כבודו", שכבוד הבריות דוחה את מצות לא תעשה של "לא תוכל להתעלם", ואם כן קשה, למה הכהן הגדול מעיד? ולמה לא נאמר שבזיון הוא לו להופיע בבית דין להעיד, וכבודו דוחה את הלאו של "ואם לא יגיד, ונשא עוונו".

ומתרצת הגמרא:

אמר רב יוסף

: אכן כהן גדול אינו מעיד להדיוט, לפי שאין זה כבודו, ומה שאמרה המשנה

"מעיד",

מדובר שמעיד

למלך,

כשהכהן גדול יודע לו עדות, וזה אינו בזיון.

ומקשה הגמרא: הרי אין המלך נידון בבית דין, ואיזה עדות מעידו הכהן הגדול!?

והא תנן: מלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו

.

ומתרצת הגמרא: אכן, אין מדובר בכהן גדול שמעיד למלך.

אלא, אמר רבי זירא: מעיד לבן מלך

.

אך טרם שרבי זירא מבאר את דבריו - מקשה עליו הגמרא:

בן מלך

, הלא

הדיוט הוא!?

וחוזרת הקושיא, הרי בזיון הוא לכהן גדול לבוא ולהעיד.

ומתרצת הגמרא:

אלא,

לעולם מדובר בבן מלך, 0ואף שהדיוט הוא -

מעיד בפני המלך,

שאז המלך בא לבית דין לקראת המשפט. ולכן אין זה בזיון לכהן הגדול להופיע ולהעיד .

ומקשה הגמרא: איך מושיבים את המלך במשפט,

והא

והרי ההלכה היא,

שאין מושיבין מלך בסנהדרין

, [וכמו שיבואר הטעם ].

ומתרצת הגמרא: כיון שהכהן גדול יודע עדות על בן המלך, לכן,

משום יקרא

כבודו

דכהן גדול, אתא

מופיע המלך, ואינו דן, אלא

ויתיב

ויושב עד

שמקבלי ניהלי לסהדותיה

שבית דין יקבלו את עדות הכהן גדול, ואחרי שגמר עדותו -

קאי הוא

קם לו המלך

ואזיל

והולך לו,

ומעיינינא ליה אנן בדיניה

והסנהדרין מעיינים בדין, בלעדי המלך.

גופא

בסוגיא הקודמת מובאת ברייתא:

אין מושיבין מלך בסנהדרין.

והמשך הברייתא הוא:

ולא

מושיבים

מלך וכהן גדול ב

מושב סנהדרין של

עיבור שנה.

והגמרא מבארת: אין מושיבים

מלך בסנהדרין

, משום

דכתיב "לא תענה על ריב"

, וכתוב בתורה בכתיב חסר,

"לא תענה על רב",

דהיינו אישיות חשובה, שאינך רשאי לסתור את דבריו, ואם המלך יחווה דעתו לחובה, לא יוכלו שאר חברי הסנהדרין למצוא זכות לנידון.

לא

מושיבים

מלך וכהן גדול בעיבור שנה

. מה הטעם?

מלך

-

משום אפסניא.

שכר אנשי החיל שהיה המלך מחלק להם שכר שנתי, ולכן כדאי לו שהשנה תתעבר, וכן כל השנים.

כהן גדול

-

משום צינה.

שהכהן גדול עובד ביום כיפור את עבודת היום, וטעון חמש טבילות ועשרה קידושי ידיים ורגליים. ואם תתעבר השנה, יחול יום כיפורים בצינת מרחשוון, ואינו רוצה לטבול בצינה.

אמר רב פפא: שמע מינה

מהברייתא, האומרת שאין מושיבים כהן גדול בעיבור שנה, כי

שתא,

מזג האויר של השנה,

בתר ירחא אזיל,

הוא קבוע בכל שנה בהתאם לחדשי השנה, ורק עיבור השנה בחודש נוסף משנה את מזג האויר הקבוע.

דהיינו, ממה שאמרו שאין כהן גדול יושב בעיבור שנה, מחמת שאינו רוצה בעיבור השנה משום צינה - מדייק רב פפא, שמזג האויר של הקור והחום הוא לפי חדשי השנה הרגילה, שאינה מעוברת, ולכן אין הכהן הגדול רוצה שיעברו את השנה, כדי שגם בחודש תשרי הבא יהיה לו את מזג האויר החם הרגיל של תשרי, ולא את מזג האויר הקר של חשון [באם יעברו את השנה ויוסיפו עליה חודש נוסף, ויהיה חודש תשרי בזמן הקור של חשוון].

ומקשה הגמרא:

איני!?

הלא אין הדבר כן.

ומוכיחה הגמרא שמזג האויר אינו קבוע לפי חדשי השנה הרגילה, אלא הוא משתנה לפי הפיגור היחסי שבין שנת הלבנה לשנת החמה [י"א יום פיגור בכל שנה]. ואדרבה, עיבור השנה הוא הגורם להתאמת מזג האויר של חדשי הלבנה לחדשי החמה.

וההוכחה היא, מכך שפעם אחת עיברו חכמים את השנה כפי ששמעו משלשה רועי בקר, שהם אנשים פשוטים, שדיברו ביניהם אודות מזג האויר, ומתוך דיבורם הבינו על אותה השנה, שחדשי השנה מתאחרים ביחס למזג האויר. שלפי מזג האויר, צריכים להוסיף עוד חודש העיבור.

והא,

הרי פעם אחת אירע מעשה ב

הנך שלשה רועי בקר, דהוו קיימו

שהיו עומדים ומשוחחים ביניהם,

ושמעינהו רבנן, דקאמרי,

ושמעו אותם החכמים שכך הם היו היתה שיחתם.

חד

אחד מהם

אמר: אם בכיר

, אם יהיה חום בקרקע, וזרעי התבואה ה"בכירה" שנזרעה מוקדם,

ולקיש,

זרעי התבואה ה"אפילה", המאוחרת, שנזרעה מאוחר, אם הזרעים של שתיהן

כחדא יינץ

, יניצו מהאדמה ויצמחו בזמן אחד, הרי זה סימן כי

דין הוא,

שעתה הוא הזמן הראוי לחודש

אדר,

שהוא זמן צמיחת התבואה הבכירה והאפילה.

ואם לאו,

אם עדיין לא צומחים זרעי התבואה,

לית דין אדר,

אינו עתה הזמן הראוי לחודש אדר, אלא הוא מתאים לחודש שבט, שהתבואה עדיין אינה צומחת.

הרי שמזג אויר של שבט, יכול להיות באדר.

וחד

רועה אחד

אמר: אם תור

שור

בצפר

בבוקר

ימות

, יהיה קרוב למות מקור,

ובטיהרא

, בצהרי היום,

בטול תאינה

בצל של עץ התאנה

ידמוך,

יצטרך השור לחסות בצל של העץ מרוב חום,

ישלח משכיה,

יפשיט מעליו את עורו [ביטוי של גוזמא], דהיינו, יתחכך בעץ התאנה מרוב חום, זה סימן ש

דין הוא אדר,

שעתה הוא הזמן הראוי לחודש אדר. לפי שבחודש אדר קר בבוקר, וחם בצהרים.

ואם לאו,

אם קר גם בצהרים,

לית דין אדר,

אינו עתה זמנו של חודש אדר, אלא הוא הזמן המתאים לחודש שבט.

הרי שאמרו שבאדר יכול להיות מזג אויר של שבט.

וחד

ורועה אחד

אמר: אם קידום

רוח מזרחית

תקיף לחדא יהא

יהיה כחה חזק מאוד, ומביאה קור,

יפח בלועך

ואתה מנשב בפיך, ורוח פיך

נפיק לקיבליה

יוצאת לקראתה, ונשיבת פיך קשה ומחממת את רוח מזרחית, זה סימן ש

דין הוא אדר. ואם לאו

שרוח פיך אינה קשה נגד רוח מזרחית,

לית דין אדר

, אינו עתה אדר אלא שבט -

הרי שבחודש אדר אמרו שיכול להיות מזג אויר של שבט.

ו

כששמעו חכמים את דבריהם,

עברוה רבנן לההיא שתא,

ועשו את חודש אדר ראשון כאילו הוא שבט, כלומר, הוסיפו אדר שני. הרי שמזג האויר אינו הולך אחרי חדשי השנה הרגילה. וקשה על רב פפא.

ומתרצת הגמרא:

ותסברא,

האם אתה סבור

שרבנן ארעוותא סמוך,

הסתמכו רק על דיבורים של רועי בקר!?

אלא

המעשה היה כך:

רבנן, אחושבנייהו סמוך,

הסתמכו על החשבונות לפי חשבון התקופות, וגם בלי דיבורי הרועים היו מעברים

, ורועי בקר איסתיועי הוא דאיסתייעא מילתיייהו,

התמזל מזלם, שכן היה כדבריהם.

והיינו, לפי חשבון התקופה אז, התאחרה שנת החמה ההיא. וגם בלעדי דברי הרועים היו מעברים את השנה משום חישוב התקופה [עיין הביאור בתוס']. וכן באמת הראו כל הסימנים, גידולי בכיר ולקיש, והחום והקור, שחודש אדר זה ראוי להיות חודש שבט, ועיברו את חודש אדר. אבל ברוב השנים, שהם כתיקונן, אמר שפיר רב פפא שמזג האויר וגידול התבואה הם לפי חדשי הלבנה.

שנינו במשנתנו: כהן גדול,

חולץ וחולצין

לאשתו, ומייבמים את אשתו, אבל הוא אינו מייבם מפני שהוא אסור באלמנה.

כתבה התורה בפרשת כהן גדול (ויקרא כא) "אלמנה... לא יקח". ועוד נאמר (שם) "והוא אשה בבתוליה יקח".

ויש בפסוקים אלו מצות לא תעשה, שאסור לו ליקח אלמנה, ומצות עשה, ליקח בתולה. ולכן, כהן גדול שנשא אלמנה, עבר בעשה ולא תעשה.

אבל כהן גדול שלקח אלמנה מן האירוסין, שהתאלמנה בעודה ארוסה, אינו עובר על מצות עשה, שהרי עדיין בתולה היא.

מצות יבום היא, לייבם את אשת האח שמת בלא בנים, והיא מצות עשה.

הכלל הוא, ש"עשה דוחה לא תעשה". ומי שמוטלת עליו מצות עשה, ועל ידי קיום המצוה הוא צריך לעבור על מצות לא תעשה, עליו לקיים את המצוה, כי נדחה האיסור מפניה.

אבל "אין עשה דוחה לא תעשה ועשה", שאם יצטרך על ידי קיום המצוה לעבור גם על מצות לא תעשה וגם על מצות עשה, אסור לו לקיים את המצוה.

ולכן מקשה הגמרא:

קא פסיק ותני

, התנא במשנה שונה בלשון פסוקה וחתוכה, "כהן גדול אינו מייבם את אשת אחיו". ומשמע שבכל אופן אינו מייבם,

לא שנא מן האירוסין,

בין אם היא אלמנה מן האירוסין,

ולא שנא מן הנישואין,

בין אם היא אלמנה מן הנישואין.

וקשה:

בשלמא מן הנישואין,

שפיר אינו מייבמה, כי

הוי

האיסור לייבמה - מצות

עשה ולא תעשה.