Textfassung dieses Blattes: Original und Übersetzung

Rosch haSchanah 2a — Talmud auf Deutsch

Rosch haSchanah 2a aus dem Babylonischen Talmud: Zurat ha-Daf mit Raschi und Tosafot, deutsche Übersetzung und Notizen. Online lesen, kostenlos.

Originaltext — Rosch haSchanah 2a

מסכת ראש השנה דנה בעניני ראש השנה שחל בראשון לחודש תשרי.

אך בתחילת המסכת פותחת המשנה ומבארת שישנם ארבעה תאריכים במשך השנה, הנחשבים לראשי שנים, לענינים מסוימים.

מתניתין:

ארבעה ראשי שנים הם

. בארבעה תאריכים במשך השנה, מתחילים למנות "שנה חדשה" לענין דינים מסוימים:

א.

באחד בניסן

-

ראש השנה למלכים

.

בזמן המשנה היו רגילים לכתוב את תאריכי השטרות על פי שנות מלכות המלך. כגון: בכך וכך לחודש פלוני, בשנת אחת למלכות מלך פלוני.

באחד בניסן היו מתחילים למנות שנה חדשה לשנת מלכות המלך. ולכן, אפילו מלך שהתחיל למלוך באדר, הרי מיד כאשר הגיע א' בניסן היו כבר כותבין בשטר "ביום א' לחודש ניסן, שנה שניה למלך פלוני".

ו

כמו כן היה אחד בניסן, גם ראש השנה

לרגלים

. ודבר זה יתבאר בגמרא.

ב.

באחד באלול

-

ראש השנה למעשר בהמה

.

מצות עשה להפריש "מעשר בהמה" מכל הבהמות הטהורות שנולדו לאדם בכל שנה ושנה. ואין מצרפין את הנולדים משנה אחת לנולדים משנה אחרת, אלא מעשרים את הנולדים באותה שנה, בפני עצמן.

ובאחד באלול מתחילה ה"שנה החדשה" לענין דין זה.

רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד

בתשרי

הוא ראש השנה למעשר בהמה, ולא באחד באלול. ג.

באחד בתשרי

-

ראש השנה

:

לשנים

, כפי שיתבאר בגמרא.

ולשמיטין

. שנת השמיטה מתחילה באחד בתשרי. ומשנכנס תשרי אסור לזרוע ולחרוש מן התורה.

וליובלות

. גם שנת היובל מתחילה באחד בתשרי. ומשנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מן התורה.

לנטיעה

. לענין מנין שלשת השנים הראשונות של נטיעה, שבהן פירותיה אסורים באכילה ובהנאה משום ערלה.

שאפילו נטיעה שנטעו אותה בחודש אב, מסתיימת שנתה הראשונה בסוף אלול, ומתחילים למנות לה שנה שניה לערלה מאחד בתשרי.

ולירקות

. לענין מעשר ירקות.

אין מעשרים ירקות שנלקטו בשנה אחת על ירקות שנלקטו בשנה האחרת. ובאחד בתשרי מתחילה שנה חדשה לענין דין זה.

ד.

באחד בשבט

-

ראש השנה לאילן

. לענין מעשר פירות האילן, לפי שאין מעשרים מפרות שחנטו בשנה אחת, על פירות שחנטו בשנה אחרת.

ובאחד בשבט מתחילה שנה חדשה לענין דין זה. .

וזהו

כדברי בית שמאי.

אבל,

בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו

, בשבט, הוא ראש השנה לאילנות.

גמרא:

שנינו במשנה: באחד בניסן ראש השנה למלכים. והוינן בה:

למלכים

-

למאי הלכתא?

לשם מה קבעו חכמים יום מיוחד שבו מתחילה שנת המלכים? ומדוע לא נמנה את השנה של כל מלך ומלך לפי היום שהתחיל למלוך בו?

ומשנינן:

אמר רב חסדא

הלכתא

לשטרות!

כדי שנוכל להבחין איזה שטר חוב נכתב לפני שעת ההלואה, והרי הוא שטר מוקדם, ואיזה שטר חוב נכתב אחרי ההלואה, והרי הוא שטר מאוחר.

וכמו

דתנן

במסכת שביעית [י ה]:

שטרי חוב המוקדמין

, אשר התאריך הכתוב בהם הוא לפני שעת ההלואה,

פסולין

.

השטר פסול, וההלואה נחשבת כמלוה על פה בלבד, ולא כמלוה בשטר.

וההבדל בין מלוה בשטר למלוה על פה הוא לענין הזכות לגבות מקרקעות הלוה אם הן נמכרו לאדם אחר.

קרקעות אלו נקראות "נכסים משועבדים", ומלוה בשטר נגבה אפילו מנכסים משועבדים. אך מלוה על פה אינו נגבה אלא מנכסים שברשות הלוה עצמו, ולא מנכסים משועבדים.

ו

אילו שטרי חוב

המאוחרין

, שהתאריך הכתוב בהם הוא לאחר ההלואה -

כשרין!

ואם היו מונים את שנת כל מלך ומלך לפי היום שהתחיל למלוך בו, יש חשש שמא הדיינים שהשטר בא לפניהם, ישכחו את התאריך המדוייק שהתחיל בו המלך למלוך, ולא ידעו אם השטר שהגיע לפניהם הוא מוקדם או מאוחר.

כגון: שטר שבא לפני הדיינים, וכתוב בו שההלואה היתה בחודש כסלו בשנה השלישית למלך. והעדים החתומים על השטר אומרים כי בשעה שהם חתמו על השטר לפי בקשת הלוה, הם לא ראו את ההלואה, ואין הם זוכרים אם ההלואה היתה לפני כתיבת השטר או אחריו, אבל הם זוכרים שההלואה היתה בתמוז, בשנה השלישית למלך.

הרי, אם הדיינים לא זוכרים את התאריך שבו התחיל המלך למלוך, אי אפשר להם לדעת אם השטר מוקדם, ופסול, או מאוחר, וכשר.

שהרי, אם המלך התחיל למלוך לאחר כסלו ולפני תמוז, נמצא כי חודש תמוז, שבו נעשתה ההלואה, הוא לפני כסלו שבו נכתב השטר [ודבר זה הוא בכל שנות המלך הזה]. והרי השטר הזה שטר מאוחר, וכשר הוא.

אבל אם המלך התחיל למלוך לאחר תמוז ולפני כסלו, נמצא שכסלו מוקדם לתמוז בכל שנות המלך הזה, והרי השטר מוקדם, ופסול הוא. .

ולכן, תיקנו חכמים, שיהיה יום קבוע בשנה למנין שנות המלכים. ותאריך זה לא ישכח מהדיינים. .

תנו רבנן: מלך שעמד

, אם התחיל למלוך אפילו

בעשרים ותשעה באדר,

הרי

כיון שהגיע אחד בניסן

-

עלתה לו שנה

. הסתיימה בתאריך זה שנתו הראשונה, ומעתה מונים לו את שנה שניה.

ואם לא עמד אלא באחד בניסן

-

אין מונין לו שנה עד שיגיע ניסן אחר

, בשנה הבאה.

והגמרא מבארת מה באה הברייתא להשמיענו:

אמר מר

בברייתא:

מלך שעמד בעשרים ותשעה באדר,

הרי

כיון שהגיע אחד בניסן

-

עלתה לו שנה.