Pessachim 35a — Talmud auf Deutsch

אלא מעלה

בעלמא הוא דעשו חכמים במי חטאת, שתהא חיותן בכלי. ואין זה מן התורה. ולאו דרשה גמורה היא, אלא אסמכתא בעלמא.

ו

הכא נמי

גבי שתילים טמאים שנזרעו,

מעלה

היא בתרומה, שאין הזריעה מטהרתם.

אמר רב שימי בר אשי: אף אנן נמי תנינא

, דמעלה יש בקדשים אף מן התורה. דתנן: טמא ש

טבל ועלה

מטומאתו,

אוכל במעשר

שני מיד! אבל עדיין אינו אוכל בתרומה. דעד הלילה הוא קרוי "טבול יום". וילפינן ליה מיולדת בתוך ימי טהרתה, שאינה אוכלת בתרומה. וכן פוסלת את התרומה במגעה. כדכתיב "בכל קודש לא תגע". ואף היא כטבולת יום ארוך דמיא.

מש

העריב שמשו

[ברדת הלילה] הרי הוא

אוכל

אף

בתרומה!

ודייקינן:

בתרומה, אין

[אוכל]. ואף טמא שחייב כפרה, כגון זב ויולדת, אוכל בהערב השמש.

אבל

בקדשים לא

אוכל אף בלילה, עד שיביא את קרבנותיו.

ו

אמאי?

והרי

טהור הוא

אף קודם הבאת קרבנותיו.

אלא מעלה

עשתה התורה בקדשים שמחוסר כפורים אינו אוכל בם. ו

הכא נמי

בתרומה טמאה שנזרעה, עשו חכמים

מעלה

ואסרוה באכילה.

אמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא

, דמעלה עשתה תורה בקדשים. דתניא: כתיב בקדשים, "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף,

והבשר

כל טהור יאכל בשר". ודרשינן מוי"ו יתירא ד"והבשר",

לרבות עצים ולבונה

של קדשים! שאף הם מקבלים טומאת אוכלין.

והוינן בה: וכי

עצים ולבונה בני איטמויי נינהו?

והא אין בהם תורת אוכל.

אלא מעלה

ישנה בקדשים. שאף אם אינם אוכל, הרי הם מקבלים טומאה, משום חיבת הקודש.

ו

הכא נמי

בתרומה,

מעלה

עשו חכמים, שאין הזריעה מטהרתה.

מתניתין:

בלילה הראשון של פסח ישנו חיוב עשה באכילת מצה. כדכתיב "בערב תאכלו מצות". וצריכה המצה להיות עשויה מקמח של אחד מחמשת מיני דגן. וקא מפרש ואזיל אלו הם.

א.

אלו דברים שאדם יוצא

במצה העשויה מקמח שלהם

ידי חובתו, ב

לילה הראשון של

פסח: בחטים. בשעורים. בכוסמין. ובשיפון. ובשיבולת שועל

! ובגמרא יבואר טעמא.

ב. ואין יוצאין אלא במצה המותרת באכילה. אבל מצה האסורה באכילה, אין יוצאין בה. כדילפינן לקמן, מדכתיב "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות". דבר שחייבים על חימוצו משום איסור חמץ, יוצאים בו ידי מצה. אבל דבר שהוא אסור מחמת איסור אחר, אין יוצאים בו ידי מצה .

ויוצאין

ידי חובת אכילת מצה במצה של

דמאי!

והתבואה הנלקחת מעם הארץ, נקראת "דמאי". שהוא נוטריקון של "דא מאי"?! כלומר, ספק מעושרת היא, ספק אינה מעושרת. ומן התורה אינה מחויבת במעשר. משום דסמכינן על כך, שרוב עמי הארץ מעשרין. וחכמים חייבו להפריש ממנה מעשר מספק.

ואשמועינן מתניתין, דאם אכל מצה של דמאי בלא שהפריש ממנה מעשר, יצא ידי חובה.

ו

כן יוצאים הכל ידי חובת מצה,

ב

מצה של

מעשר ראשון

של הלוי,

ש

כבר

נטלה תרומתו

[תרומת מעשר שלו]! שהלוי מפריש מעשר מן המעשר ונותנו לכהן. ועד שלא הפריש, אסור המעשר כדין טבל. אבל משהפרישו, מותר המעשר אף לזרים.

ו

כן יוצאים הכל

ב

מצה של

מעשר שני והקדש שנפדו!

שמעשר שני אסור באכילה מחוץ לירושלים. וכן הקדש אסור באכילה. אבל על ידי שפודין אותם על דבר אחר, מתחללת קדושתם ונתפסת על הדבר ההוא.

ומאחר דכבר חולין גמורים הם, יוצאים בהם בפסח.

והכהנים

יוצאים אף

ב

מצה של

חלה וב

מצה של

תרומה!

ודוקא כהנים, לפי שניתנה להם לאכילה. אבל ישראל שאסור באכילתה, אין יוצא בה.

ג.

אבל לא

יוצאים ידי חובה

ב

מצה

טבל!

שהרי הוא אסור באכילה.

ו

לא יוצאים

ב

מצה של

מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו!

לפי שהוא טבל גמור, ואסור לכל באכילה.

ו

לא יוצאים

במעשר שני

חוץ לירושלים,

ו

ב

הקדש

, כל זמן

שלא נפדו!

שהרי הם אסורים באכילה.

ד. המקריב קרבן תודה, הרי הוא מביא עמה ארבעים לחמים מד' מינים. עשרה מכל מין. ג' מיני מצה, חלות, רקיקים, ורבוכה. ומין רביעי, לחם חמץ.

וכן נזיר ביום מלאת ימי נזרו, מביא על קרבן שלמיו שלשים לחמים מג' מינים. מצות, חלות, ורקיקים. עשרה מכל מין. וכולם עשויים מצה בלא חימוץ.

חלות התודה ורקיקי נזיר

אם

עשאן לעצמו

, לשם חובת קרבנו,

אין

הוא

יוצא בהן

ידי חובת מצה בפסח! ואפילו אם עדיין לא קרא עליהם שם לחמי תודה, ולא שחט עליהן את הזבח, אינו יוצא בהן.

אבל אם

עשאן

כדי

למכור

אותם בשוק לאחרים שנתחייבו בתודה או בקרבנות נזיר,

יוצאין בהן

ידי חובה בפסח! וטעמא יבואר בגמרא.

גמרא:

שנינו במתניתין: אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחטים. בשעורים. בכוסמין. ובשיפון. ובשיבולת שועל!

תנא: כוסמין

הם

מין חיטין. שיבולת שועל ושיפון

הם

מין שעורין

! ונפקא מינה, לענין תרומה . דקיימא לן: אין תורמין ממין על שאינו מינו . אבל תורמים מכוסמין על חיטין, ומשיבולת שועל ושיפון על שעורים, לפי שהם מינן .

ומפרשינן:

"כוסמין"

, היינו

"גולבא"

.

"שיפון"

, היינו

"דישרא"

.

"שיבולת שועל"

, היינו

"שבילי תעלא"

! שהשיבולת שלה עשויה כעין זנב שועל. ו"תעלא" הוא תרגום של שועל.

ודייקינן:

הני

חמשה מינין,

אי

ן [יוצאים בהם בפסח]. אבל

אורז ודוחן לא

ממין דגן הם, ואין יוצאים בהם.

והוינן בה:

מנהני מילי

, דדוקא באלו יוצאים ידי חובת מצה?

אמר רבי שמעון בן לקיש, וכן תנא דבי רבי ישמעאל, וכן תנא דבי רבי אליעזר בן יעקב: אמר קרא, "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות"

. ודרשינן,

דברים הבאים לידי חימוץ, אדם יוצא בהן ידי חובתו ב

אכילת

מצה

. והיינו דוקא חמשת מיני דגן.

יצאו אלו

[אורז ודוחן],

שאין

הם

באין

לעולם

לידי חימוץ. אלא

אם משהים אותם, הם באים

לידי סרחון

.

מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי

. שהרי מדברי המשנה מוכח דאורז אינו בא לידי חימוץ, כאמור. ואילו רבי יוחנן בן נורי הוא

דאמר: אורז מין דגן הוא. וחייבין על

אכילתו בפסח ב

חימוצו, כרת. ו

לפיכך,

אדם יוצא בו ידי חובתו

באכילת מצה

בפסח!

שהרי כל שבא לידי חימוץ, יוצאין בו ידי מצה, כאמור.

דתניא: רבי יוחנן בן נורי אוסר ב

פסח תבשיל של

אורז ודוחן, מפני שהוא קרוב להחמיץ!

אלמא, אורז ודוחן באים לידי חימוץ. הלכך אף יוצאים בהם ידי מצה.

איבעיא להו

: הא דקאמר רבי יוחנן בן נורי "מפני

שקרוב להחמיץ"

, האם כוונתו לכך

דקדים ומחמיץ?!

שהוא ממהר להחמיץ עוד יותר מחמשת מיני דגן.

או דלמא, "קרוב להחמיץ"

הוי

. כלומר, הרי הוא קרוב להיות חמץ. אבל

חמץ גמור לא הוי!

ולפיכך, אין חייבים כרת על אכילתו במזיד, ולא קרבן על שגגתו.

ופשטינן:

תא שמע, דתניא: אמר רבי יוחנן בן נורי: אורז מין דגן הוא, וחייבין על חימוצו כרת. ו

לפיכך,

אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח!

אלמא, ממהר הוא להחמיץ, וחמץ גמור הוא. וחייבים עליו כרת וקרבן.

וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית

[מין זרע]

חייבת בחלה!

לפי שמין דגן היא.

שאין חיוב חלה נוהג אלא במין דגן. דהא כתיב בה "מלחם הארץ". וגמרינן בגזירה שוה "לחם" "לחם" ממצה, דכתיב בה "לחם עני". וכשם שאין יוצאין ידי מצה אלא במיני דגן הבאים לידי חימוץ, אף חיוב חלה אינו אלא בדגן. וקאמר, דאף קרמית היא בכלל דגן.

והוינן בה:

מאי

"קרמית"?

אמר אביי: היינו זרע הקרוי

"שיצניתא"

.

ושוב הוינן:

מאי

"שיצניתא"?

אמר רב פפא:

שיצניתא

הוא זרע

דמישתכחא

[המצוי]

ביני כלניתא!

והיינו "קצח" [קימל]. שהוא עגול כעין דוחן וצבעו שחור.

אמר רבה בר בר חנה, אמר ריש לקיש: עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש,

ולא נתן בה מים ,

אין חייבין על חימוצה כרת!

והטעם יבואר בסמוך.

יתיב רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, קמיה דרב אידי בר אבין. ויתיב רב אידי בר אבין וקא מנמנם.

אמר ליה רב הונא דרב יהושע לרב פפא

בפניו:

מאי טעמא דריש לקיש

, דפטר עיסה זו מכרת?

אמר ליה

רב פפא: משום ד

אמר קרא, "לא תאכל עליו חמץ

שבעת ימים תאכל עליו מצות". דוקא

דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו במצה

כשלא החמיצו, אם החמיצו

חייבין על חימוצו כרת. והאי

עיסה שנילושה במי פירות,

הואיל ואין אדם יוצא בה ידי חובתו

במצה [כשלא החמיצה] - משום

דהויא ליה מצה עשירה,

ובעינן מצה שהיא "לחם עוני" - הלכך אף

אין חייבין על חימוצה כרת.

איתיביה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא

: והתניא:

המחהו

[המיס את הלחם] ועשאו כמשקה,

וגמעו

בפסח -

אם

לחם

חמץ הוא,

הרי הוא

ענוש כרת!

שחייבה התורה על מאכלות אסורים, אף בדרך שתיה. ומרבינן לה, מדכתיב גבי חלב, "ונכרתה הנפש האוכלת מעמיה". "נפש" - לרבות את השותה!

אבל

אם

לחם

מצה הוא, אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח

כששותהו! משום דלא אכלו כדרך אכילה . ובמצה בעינן אכילה. כדכתיב "תאכלו מצות".

ואסיק רב הונא לקושייתו:

והא הכא, דאין אדם יוצא ידי חובתו בפסח

דרך שתיה,

ו

אפילו הכי

חייבין על

שתיית הלחם ב

חימוצו כרת

! אלמא, אף דברים שאין יוצאין בהם ידי חובת מצה, חייבים עליהם בחימוצם כרת .

תוך כדי כך,

איתער בהו

[התעורר מנמנומו]

רב אידי בר אבין, ואמר להו: דרדקי

[בחורים שלא הגיעו לסברה]! לא משום היקש זה פטר ריש לקיש את העיסה שנילושה ביין ושמן מכרת. אלא היינו טעמא דריש לקיש,

משום דהוו להו

יין ושמן ודבש,