Pessachim 34b — Talmud auf Deutsch

והתנן: זה הכלל

כל שפסולו

של הקרבן הוא פסול ודאי

בגופו

של הבשר,

ישרף מיד!

ואם אין פסולו בבשר אלא

בדם

, וכגון שנשפך הדם [ובלא זריקה אין ניתר הבשר בהקטרה ובאכילה], או שפסולו

בבעלים,

כגון פסח שנטמאו בעליו ואין הוא ראוי לאוכלו - אף על פי שפסולים גמורים הם אלו, מיהו הואיל ואינם בבשר עצמו, אינם נשרפין, עד

שתעובר צורתן

בלינה. שעל ידי כך יפסלו בפסול הגוף דנותר.

ו

אז הם

יוצאין לבית השריפה!

אמר ליה

ריש לקיש:

האי תנא

[דאמר שהיו זורקים את פסולי חטאת העוף ללול],

תנא דבי רבה בר אבוה הוא

.

דאמר: אפילו

בשר שנפסל ב

פיגול

, שהוא פסול הגוף,

טעון עיבור צורה

!

תו

איתיביה

רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש: תנן:

נטמא או שנפסל הבשר

של הקדשים,

א

ו בשר קדשי קדשים

שיצא חוץ לקלעים

ונפסל בכך [שמחיצת קדשי קדשים היא חומת העזרה, והיינו "קלעים"], ועדיין הדם כשר לזריקה -

רבי אליעזר אומר: יזרוק

את הדם על גבי המזבח.

ורבי יהושע אומר: לא יזרוק

את הדם! שאם אין הבשר ראוי להקטרה ולאכילה, הרי הוא כמו שאינו. ואין זורקים את הדם אלא אם כן ישנו לבשר.

ומודה רבי יהושע

לרבי אליעזר,

שאם זרק

את הדם כשנטמא הבשר, בדיעבד

הורצה

הקרבן לבעליו. ואין צריך להביא אחר תחתיו! ובסמוך יבואר טעמיה.

קתני מיהת, "נטמא או נפסל". דמשמע פסול אחר חוץ מפסול טומאה.

מאי

"נפסל"?

מאי

לאו

, נפסל

בהיסח הדעת?

אי אמרת בשלמא,

"היסח הדעת

פסול טומאה הוי"

, משום הכי מודה רבי יהושע שהורצה בדיעבד. דהא

היינו דמשכחת לה, דמרצי ציץ

אף על טומאה ודאית. וכיון שמרצה הציץ על טומאת הבשר, שפיר חשיב כישנו לבשר. ומיהו לכתחלה לא יזרוק. משום דקסבר, אין הציץ מרצה אלא בדיעבד.

והא דמכשיר רבי אליעזר בדיעבד אם נפסל הבשר ב"יוצא", אינו משום ריצוי ציץ. שהרי אינו מרצה אלא על עוון טומאה. אלא דבפסול "יוצא" עדיין נחשב הבשר קיים, לענין דיעבד. לפי שאין פסולו מחמת עצמו, אלא מחמת חסרון מחיצת העזרה סביב הבשר. ופסול מחמת דבר אחר מיקרי .

אלא אי אמרת,

"היסח הדעת

פסול הגוף הוי", אמאי הורצה

הדם בדיעבד, כשנפסל הבשר בפסול זה? והרי אין הציץ מרצה אלא על עוון הטומאה, כמבואר בפרק קמא.

ומשנינן: לא מפסול היסח הדעת איירי. אלא

מאי נפסל?

-

נפסל ב

מגע

טבול יום

! שטבול יום פוסל את הקדשים.

ותמהינן:

אי הכי, היינו

פסול

"טמא"

, וכבר קתני "נטמא".

ומשנינן:

תרי גווני

"טמא"

קתני. נטמא בטומאה גמורה, ונטמא בטבול יום.

כי סליק רבין

מבבל לארץ ישראל,

אמרה ל

הא

שמעתיה

דרב ששת [דגידולי תרומה אסורים משום היסח הדעת],

קמיה דרבי ירמיה.

ואמר

רבי ירמיה: הני

בבלאי, טפשאי

הם. ו

משום דיתבי בארעא דחשוכא

[שבבל חשוכה, לפי שהיא עמוקה],

אמריתון שמעתתא דמחשכו!

וכי לא שמיע לכו, הא ד

אמר

רבי שמעון בן לקיש משמיה דרבי אושעיא: מי החג

[שהוכנו לצורך נסוך המים]

שנטמאו

, ואי אפשר לשאוב מים אחרים במקומם [כגון שנטמאו בשבת שבתוך החג. שאי אפשר לילך בשבת ולשאוב מהשילוח, אלא מערב שבת היו מביאין אותו] - אפשר לטהרם על ידי השקה באמת המים שבעזרה. שבכך הם נעשים חיבור למקוה . ומי מקוה אינם בני טומאה.

מיהו, דוקא אם נטמאו כשעדיין לא נתקדשו בקדושת הגוף [על ידי נתינתם בכלי שרת. או שקרא עליהם שם הקדש], ו

השיקן, ואחר כך הקדישן,

הרי הם

טהורין.

אבל אם

הקדישן

, ואחר כך נטמאו,

ואחר כך השיקן,

תו לא מהני להו השקה, והם

טמאים!

וקאמר רבי ירמיה:

מכדי

השקת המים באמה שבעזרה, כ

זריעה

בקרקע היא, וכמחוברים

נינהו.

ואם כן,

מה לי

אם

השיקן ואחר כך הקדישן

, דטהורים, ו

מה לי הקדישן ואחר כך השיקן

, דטמאים? והלא משנזרעו המים בקרקע, שוב אינם מקבלים טומאה.

ומסיק רבי ירמיה:

אלמא, אין זריעה להקדש!

דמעלה עשו בהקדש, והחמירו במי קדשים, שלא תפרח טומאתם על ידי זריעתם בקרקע.

אם כן,

הכא

בשתילי תרומה טמאה,

נמי

החמירו בה. ואמרו,

אין זריעה

מועלת

לתרומה

, להתירה מאיסור אכילתה בטומאה, על אף שמעיקר הדין בטלה ממנה תורת אוכל.

יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא.

אמר ליה אביי

: האם מה שהחמירו בקדשים שלא תועיל בהם זריעה לטהרם מטומאתם, דוקא

בהקדישן

על ידי נתינתם

בכלי

שרת

קאמר. אבל

אם הקדישן

בפה

וקרא עליהם שם הקדש, ועדיין לא נתנם בתוך כלי שרת,

לא עביד

להו

רבנן מעלה

זו?! לפי שאינם מתקדשים בקדושת פה, אלא בקדושת דמים. ואין בהם קדושת הגוף עד שינתנו בכלי שרת.

או דלמא

, אף אם הקדישן

בפה

בלבד,

נמי עבוד

בהו

רבנן מעלה

זו.

אמר ליה

רב דימי: שאלה

זו, לא שמעתי

את פתרונה. אבל בשאלה אחרת שהיא

כיוצא בה, שמעתי

תשובה.

דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: ענבים שנטמאו

אם דרכן, המשקין היוצאים מהם טהורים! ואין הענבים מטמאים אותם במגעם. ולקמן יתבאר.

וכן הוא בחולין. אבל לא בהקדש. לפיכך, אם

דרכן ואחר כך הקדישן

למשקין, הרי הם

טהורין!

שהרי בזמן מגעם בענבים, היו עדיין חולין.

אבל אם

הקדישן

לענבים

ואחר כך דרכן

, אף אם דרכן בפחות מביצה, הרי המשקין

טמאין!

ואף זו היא מעלה בקדשים. ואף שהמשקין מיפקד פקידי בפרי, ואינם חיבור לו, החמירו בהם לומר שהמשקין נטמאים יחד עם הפרי בעודם בתוכו, על אף דמן הדין אין הם חיבור עמו כגוף אחד .

וקא סליק אדעתיה דרב דימי, דבמקדיש את היין לנסכים איירי. ולכן הוכיח ואמר:

והא ענבים, ד

קדושים ב

קדושת פה נינהו

. שהרי אף אם ינתנו בכלי שרת לא יתקדשו בקדושת הגוף. לפי שהם עצמן אינם קרבים, ואינם ראויים להנתן בכלי שרת. וקיימא לן, "אין כלי שרת מקדש אלא דבר הראוי לו".

ואפילו הכי עבוד

בהו בענבי ההקדש

רבנן מעלה

זו, שהמשקין שבהם נטמאים יחד עמם. אלמא, מעלת קדשים נוהגת אף בהקדש פה בלבד.

אמר רב יוסף

: מ

ענבים קא אמרת

להוכיח כן? הא לא מוכח מידי. משום

דהכא, בענבים של תרומה עסקינן

, ולא בקדשים. שאף בתרומה עשו מעלה זו, כמו שעשו בקדשים. ושאני ענבי תרומה, משום

דקדושת פה דידהו, כקדושת כלי

שרת של קדשים

דמיא

. שהרי על ידי פה חלה לגמרי קדושת הגוף של תרומה. הלכך עבוד בהו רבנן מעלה.

אבל הני

קדשים,

דבעי כלי

שרת כדי להתקדש בקדושת הגוף, דלמא

ב

קדושת

פה

גרידא

לא עבוד רבנן מעלה.

והדרינן לפרש דברי רבי יוחנן, דאמר: דרכן ואחר כך הקדישן - טהורים!

והוינן בה: וכי

"דרכן"

ואפילו טובא

[הרבה יחד],

נמי

טהורין המשקין? אם כן קשיא.

ומי אמר רבי יוחנן הכי?

והאמר רבי יוחנן: ענבים שנטמאו, דורכן פחות פחות מכביצה

. ודוקא בכהאי גוונא הם טהורים. לפי שאין האוכל מטמא אחרים בפחות מכביצה. אבל אם דרכן הרבה יחד, נטמאים המשקין ביציאתם, מחמת מגעם בענבים.

ומשנינן:

אי בעית אימא, הכא נמי

קאמר. דאם דרכן ב

פחות מכביצה

ואחר כך הקדישן, טהורין.

ואיבעית אימא

: לעולם, אף אם דרכן הרבה יחד מטהר רבי יוחנן. אלא

התם

דמצריך לדרוך בפחות מכביצה, איירי בענבים

דנגעו להו בראשון

לטומאה.

דהוו להו אינהו

[הענבים],

שני

לטומאה. לפיכך הם מטמאים את המשקין הנוגעין בהם ביציאתם. שהמשקין נטמאים אף על ידי שני לטומאה, ונעשים מחמתו ראשון לטומאה. כדקיימא לן "כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה". והשני מטמא את התרומה. ולכך הוא עושה את המשקה ראשון לטומאה.

אבל

הכא

, איירי בענבים

דנגעו בשני

לטומאה,

דהוו להו שלישי

לטומאה. לפיכך אין הם מטמאים את המשקין היוצאים. שאין שלישי מטמא את המשקין. שהרי אף אינו פוסל את התרומה.

אמר רבא: אף אנן נמי תנינא,

דעבוד רבנן מעלה בקדשים, ואף בהקדש פה. דתניא: כתיב במי חטאת

"ונתן עליו מים חיים אל כלי"

. ודרשינן,

שתהא חיותן

של מים

בכלי

. שצריך שיתמלאו המים מן המעין, באותו כלי שלבסוף נותנים בו את אפר הפרה. ולא ישאבם בכלי אחר, ואחר כך יערם לכלי שנותן בו את אפר הפרה.

והוינן בה: הא כתיב

"ונתן

עליו מים חיים". דמשמע, שלא בעינן שיתמלא הכלי מן המעין מאליו, אלא מהני אף אם נוטלים מים מן המעין ונותנים בו.

אלמא

מי חטאת כשרים, אף כש

תלושין נינהו

! ואמאי אין לערות מכלי לכלי?