Niddah 35a — Talmud auf Deutsch

כי הרי אם

לאחרים גורם

הזוב

טומאה,

שמטמא הזוב את האדם שיוצא הזוב ממנו, והוא מטמא בטומאת משא , -

לעצמו

של הזוב,

לא כל שכן

שיטמא טומאת משא!?

אלא, פשיטא

, שחידושו של הפסוק שזוב מטמא במשא הוא

בזב - מצורע,

שזובו בראיה שניה מטמא במשא ככל אדם [והוצרך ריבוי זה לזיבת מצורע, משום שאין לטמאותו מקל וחומר, כי האדם שיוצאת ממנו הזיבה אינו טמא מכוחה של הזיבה אלא מכח נגע הצרעת] שגם הוא מטמא במשא .

ומדאיצטריך קרא לרבויי

לזיבת מצורע שתטמא בזיבה

בראייה שניה

-

שמע מינה: מקום זיבה לאו "מעין" הוא,

כי אם הוא היה "מעין" של המצורע הרי הוא היה מטמא כרוקו וכמימי רגליו גם לולי הקל - וחומר ולולי ריבוי מהפסוק!

אמר ליה רב יהודה מדסקרתא לרבא

:

ממאי

שפסוק זה בא לרבות זב - מצורע בראיה שניה?

דילמא, לעולם, אימא לך

שהפסוק עוסק

בזב גרידא

, ולהשמיענו שהזיבה עצמה מטמאה.

ודקאמרת

קל וחומר הוא, כי אם

לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כל שכן

-

שעיר המשתלח יוכיח, שגורם טומאה לאחרים,

למשלח אותו במדבר,

והוא עצמו טהור,

שאין בהמה - חיה נעשית טמאה. ונדחית בכך ראיתו של רבא! ומקשה הגמרא על עצם בעייתו של רב יוסף:

אמר אביי: מאי תיבעי ליה

לרב יוסף האם ראיית הזב הראשונה של מצורע מטמאה במשא?

והא

רב יוסף עצמו

הוא דאמר

שיש לדרוש את הפסוק "זאת תורת הזב לזכר ולנקבה" בצורה הזאת:

"זאת תורת הזב"

-

בין גדול בין קטן!

וכיון דנפקא ליה

לטומאת זב קטן

מהתם,

מתחילת הפסוק,

אייתר ליה

סוף הפסוק למדרש -

"לזכר"

-

לרבות מצורע למעינותיו,

שיטמאו כזב גמור, וכן

"לנקבה"

-

לרבות מצורעת למעינותיה.

ואקשיה רחמנא מצורע לזב גמור,

כי תחילת הפסוק "זאת תורת הזב" עוסק בזב גמור בעל שתי ראיות שמטמא זובו במשא, ונמצא שלדעת לרב יוסף שדורש את סוף הפסוק "לזכר ולנקבה" למעינות המצורע והמצורעת, הוקשו מעינות המצורע לזיבה גמורה, ואם כן -

מה זב גמור מטמא במשא, אף ראייה ראשונה של מצורע מטמא במשא.

כיון שלרב יוסף הוקשו מצורע וזב, כולל ההיקש את כל ראיות המצורע, ואפילו את זיבתו הראשונה.

[כי אילו היינו דורשים שזב קטן מטמא מסיפיה דקרא "לזכר", ואילו את מעינות המצורע היינו לומדים ממעינות המצורעת, היה מקום להסתפק אם הזיבה [שהיא לובן של זב זכר] מאותו מקום נקראת "מעין", שהרי בנקבה אין צורה כזאת של ראיה.

אבל, כיון שלדעת לרב יוסף זב קטן נלמד מתחילת הפסוק, ואילו "לזכר" מיותר לרבות מעיינות למצורע עצמו, יש ללמוד בהיקש שכל ראיות המצורע ואפילו זיבה ראשונה הוקשו לזב גמור ומטמאים במשא] .

אמר רב הונא: ראייה ראשונה של זב

-

מטמאה

את הרואה ואת אחר שנגע בה בטומאת ערב אפילו אם ראה אותה

באונס!

כי רק בראיה השניה, שנעשה על ידה זב גמור, נאמר המיעוט "מבשרו - ולא לאונסו" אך לא בראיה הראשונה, שהוקשה לרואה - קרי, וטומאת קרי חלה גם באופן שהיתה הראיה לאונסו.

שנאמר "זאת תורת הזב, ואשר תצא ממנו שכבת זרע

" - הוקשה ראייתו הראשונה של זב לרואה קרי:

מה שכבת זרע מטמא באונס, אף ראייה ראשונה של זב מטמאה בא ונס!

הגמרא מוכיחה שלא כרב הונא:

תא שמע: ראה

הזב

ראייה ראשונה

של זוב,

בודקין אותו

אם היתה הראיה מאונס בלבד, בשבעה הדרכים שבודקין את הזב - אם נאנס מחמת ריבוי מאכל, או משתה, או מחמת קפיצה וכדומה .

מאי לאו

בודקין אותו בנוגע

לטומאה,

ואילו נמצא אונס טהור לגמרי, ושמע מינה שבאונס אינו מטמא אפילו בראייה הראשונה!?

דוחה הגמרא:

לא,

אין הבדיקה הזאת נעשית כדי לברר אם לטמאותו טומאת זב. אלא כדי לברר חיובו

לקרבן,

שאם היתה הראיה הראשונה באונס, אין היא מצטרפת למנין שלשת הראיות המחייבות אותו בקרבן.

ומקשה על כך הגמרא מסיפא של אותה משנה:

תא שמע

: ראה הזב

בשניה, בודקין אותו!

למאי

בודקין אותו בראיה השניה?

אילימא

בדיקה זו כמו הבדיקה אחר ראיה ראשונה, מטרתה רק לברר

ל

חיוב

קרבן, אבל לטומאה לא

תועיל הבדיקה כי הוא נטמא כדין זב גמור אפילו באונס.

אי אפשר לפרש כך, שהרי

איקרי כאן "מבשרו

-

ולא מחמת אונסו",

והיינו שראיה שניה באונס אינה מטמאה.

אלא, לאו

בודקין אותו ביחס

לטומאה

.

ומדסיפא,

עוסקת בבדיקה לראייה שניה -

לטומאה, רישא נמי,

הבדיקה של הראיה הראשונה, גם היא ביחס

לטומאה,

ומוכח שגם בראיה הראשונה אינו נטמא באונס!?

מחלקת הגמרא:

מידי איריא!?

הא כדאיתא, והא כדאיתא!

הבדיקה השניה היא ביחס לטומאה ולקרבן, והראשונה ביחס לקרבן בלבד ולא לטומאה.

תא שמע

: "בשלישית - אין בודקין אותו,

רבי אליעזר אומר

-

אף בשלישית בודקין אותו מפני הקרבן!"

מדייקת הגמרא:

מכלל, דתנא קמא

שאמר שאין בודקין אותו בשלישית, בהכרח שבבדיקות בשאר הראיות -

מפני הטומאה קאמר!

ומוכח שגם בראיה הראשונה בודקין אותו אם נטמא באונס או ברצון!?

דוחה הגמרא:

לא, דכולי עלמא

עוסקת לגבי הבדיקות

לקרבן!

והכא ב"אתים" קא מיפלגי,

אם דורשים את המלה "את" האמורה בפסוק "והזב את זובו לזכר ולנקבה".

רבנן לא דרשי "אתים", ורבי אליעזר דריש " אתים".

ומסבירה הגמרא:

רבנן לא דרשי "אתים",

ולפיכך דרשו את הפסוק בצורה הזאת:

הזב

-

חדא

ראיה,

["את" - לא דרשי רבנן!]

זובו

-

תרתי

ראיות.

ולפיכך המשך הפסוק נסוב רק על שתי הראיות הראשונות, וכך הוא נדרש:

"לזכר"

שמצטרפות לראיה שלישית לחיוב קרבן רק אם היו ברצון, ולא אם היו באונס.

אבל

בשלישית

-

אקשיה רחמנא לנקבה

, שאפילו היתה הראיה השלישית באונס, הרי היא מצטרפת לשתים הראשונות שהיו ברצון, לחיוב קרבן. ודינה כמו ראיות של נקבה, שכולן הן באונס, ומתחייבת בקרבן - זבה .

ורבי אליעזר דריש "אתים",

ולפיכך דורש את הפסוק בצורה הזאת:

הזב

-

חדא

ראיה.

את

-

תרתי

ראיות.

זובו

-

תלת

ראיות, ועד כאן טעונות הראיות בדיקה, כי דרשינן "לזכר" - שאינן מחייבות קרבן אלא אם היו שלשתן ראיות שלא מאונס.

ורק

ברביעית אקשיה רחמנא לנקבה

שגם ראיית אונס נחשבת לראייה. ונפקא מינה שראיית זיבה באונס סותרת מנין שבעה נקיים של זב [אך לגבי טומאה וקרבן בין כה וכה אין נפקא מינה ברביעית אם היא ברצון או באונס].

ונמצא שראיה הראשונה לכולי עלמא אינה טעונה בדיקה לטומאה, כי אפילו אם ראה אותה באונס מצטרפת לטומאה, וכרב הונא.

תא שמע

שלא כרב הונא:

רבי יצחק אומר: והלא זב בכלל בעל קרי היה

[שהרי הוקשה זיבה לשכבת זרע, וכדלהלן]

ולמה יצא

להכתב פרשת זב כדין בפני עצמו?

להקל עליו

בדבר אחד

ולהחמיר עליו

בדבר אחר!

להקל עליו

-

שאין מטמא באונס,

ואילו קרי מטמא גם באונס,