Niddah 34b — Talmud auf Deutsch

הגמרא מביאה ראיה נוספת שקריו של עכו"ם טהור:

תא שמע

:

"נמצאת אומר: שכבת זרע של ישראל טמאה בכל מקום,

ואפילו במעי עובדת כוכבים

[כשתפלוט אותה].

ו

שכבת זרע

של עובד כוכבים טהורה בכל מקום, ואפילו במעי ישראלית. חוץ ממי רגלים שבה",

שאם יצאה מעובדת כוכבים שכבת - זרע של עובד - כוכבים יחד עם מימי רגליה, הרי היא טמאה מצד טומאת מי הרגלים המעורבים בשכבת הזרע, שגזרו על מימי רגליהם של עובדי כוכבים שיטמאו כזבים.

ומוכח ששכבת זרע של גוי טהורה לגמרי.

וכי תימא, הכא נמי

נבאר - ש

"טהורה"

שכבת הזרע

מדאורייתא, אבל טמאה מדרבנן

.

אי אפשר לומר כן, כי

אטו מי רגליה

-

מדאורייתא מי מטמאו?

והרי כל טומאתם אינה אלא מכח גזרת חכמים שהעכו"ם טמאים כזב.

אלא, שמע מינה

, ששכבת - זרע שמעורב בה מי רגלים אין בה טומאה עצמית מדרבנן של השכבת זרע עצמה, כי שכבת הזרע עצמה היא

טהורה

לגמרי,

אפילו מדרבנן

.

ומסקינן:

שמע מינה!

אמר מר

: "

שכבת זרע של ישראל טמאה בכל מקום, אפילו במעי עובדת כוכבים

".

דנה הגמרא:

תפשוט

מברייתא זו את הבעיה

דבעי רב פפא

:

דבעי רב פפא: שכבת זרע של ישראל במעי עובדת כוכבים

-

מהו?

האם דינה כשכבת זרע של ישראל וטמאה, או כשל עובד כוכבים וטהורה. ולכאורה בברייתא מבואר שהיא טמאה!

דוחה הגמרא:

בתוך ג' ימים לא קמיבעיא ליה לרב פפא

אם היא מטמאה, כיון שעדיין איננה מסרחת [ולכן לא הוכיח מהברייתא שעוסקת בתוך ג' ימים].

כי קמיבעיא ליה

-

לאחר ג'

ימים, שישראלית הפולטת אז הרי היא טהורה -

מאי?

האם העכו"ם דינם כישראל, או שהם שונים מהם -

וצדדי הספק הם -

מצד אחד יש לחלק ביניהם, כי דוקא בני

ישראל, דדייגי

[יראים וחרדים]

במצות

83 , חביל

[חם]

גופייהו, ומסריח

שכבת הזרע שבגופה של האשה מהחום. אבל

עובדי כוכבים, דלא דייגי במצות, לא חביל גופייהו, ולא מסריח

שכבת הזרע אפילו לאחר כמה ימים, ולכן תהיה טמאה.

או דילמא: כיון דאכלי,

העכו"ם,

שקצים ורמשים

-

חביל גופייהו

מאכילתם,

ומסריח,

ואחר ג' ימים גם במעי עובדת כוכבים תהיה טהורה.

ומסקינן:

תיקו!

שנינו במשנה:

דם טהרה של מצורעת

בית שמאי מטהרים. ובית הלל אומרים - כרוקה וכמימי רגליה.

דנה הגמרא:

מאי טעמא דבית הלל

שמטמאים את דמה? והרי אין הדם נכלל בתוך "מעינות המצורע", ומנלן לטמאותו?

מבארת הגמרא:

אמר רבי יצחק

: כיון שכפל הכתוב [ויקרא טו] "והזב את זובו לזכר ולנקבה" בהכרח שבא ללמדנו:

"לזכר"

-

לרבות מצורע למעינותיו

.

"ולנקבה"

-

לרבות מצורעת למעינותיה!

מאי "מעינותיה"

של מצורעת, שבא הכתוב לרבות?

אילימא

לרבות

שאר מעינותיה,

כגון רוקה ומי רגליה, למה לנו ריבוי מיוחד למצורעת, והרי

מזכר נפקא!

שנאמר בו [שם ח] וכי ירוק הזב בטהור וגו', וממנו למדו כל דיני מעינות.

אלא,

בא הכתוב לרבות

לדמה

שאינו שייך בזב זכר, וכיון שדם נדתה טמא בלאו הכי, מעמידים את הריבוי -

לטמא דם טהרה שלה!

שואלת הגמרא:

ובית שמאי

המטהרים, כיצד יסבירו כפל הכתובים? מבארת הגמרא: מעינות

נקבה

-

מזכר לא אתיא!

ולכן הוצרך הכתוב לומר "ולנקבה" לרבות שאר - מעינות - המצורעת, ונמצא שאין פסוק מיותר לרבות את דם טהרתה, ולכן טיהרוהו.

והטעם שאין לומדים מעינות מצורעת נקבה מזכר, הוא משום -

דאיכא למיפרך: מה לזכר

מצורע שהוא חמור,

שכן

הוא

טעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המטה,

ולכן החמרנו על מעינותיו לטמאם.

תאמר בנקבה, דלא

חייבת בפריעה ופרימה, ומותרת בתשמיש המטה, ולכן סברו בית שמאי לולי הפסוק המיוחד לא היינו מטמאים את מעינותיה.

ושואלת הגמרא מאידך:

ובית הלל,

כיצד הם למדו מצורעת הקלה ממצורע החמור?

מבארת הגמרא: שדרשו את הפסוק לנקבה, כי הוקשה להם

לכתוב רחמנא בנקבה

בלבד,

ולא בעי זכר. ואנא אמינא: ומה נקבה, שאינה טעונה פריעה ופרימה, ואינה אסורה בתשמיש המטה, רבי רחמנא מעינותיה

לטומאה, מצורע

זכר,

שטעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המטה

לא כל שכן שמעינותיו מטמאין?!

ולכן, אם

כפל הכתוב

אינו ענין לזכר

[כי אפשר ללמדו בקל וחומר מנקבה],

תנהו ענין לנקבה

[שיתור המילה "לזכר" משמש לדרשה לנקבה] .

ואם אינו ענין למעינותיה

של מצורעת נקבה, שהרי על כך יש לנו ריבוי "ולנקבה"

\-

תנהו ענין לדמה, לטמא דם טהרה שלה!

ו

שבה הגמרא לבאר כי

בית שמאי

אינם דורשים כן: משום ש

זכר מנקבה לא אתיא,

כיון

דאיכא למיפרך

-

מה לנקבה

שמעינותיה מטמאים

שכן

כשהיא זבה יש בה חומרא מזב, בכך שהיא

מטמאה

בזיבה

מאונס, תאמר בזכר דלא

נהיה זב אם ראית הזוב נגרמה באונס.

ובית הלל

אינם חוששים לפירכא זו, שהרי

\-

קיימי במצורע

-

ופרכי מילי דזב!?

ובית שמאי

שפרכו מדיני זב למצורע, -

שום טומאה פרכי! ואיבעית אימא

: באמת אין פירכא על הלימוד מזכר לנקבה, אולם

אמרי לך בית שמאי

-

האי "לזכר"

אינו מיותר, אפילו אם יש מקום ללמוד זכר מנקבה.

כי -

מיבעי ליה

לדרשה אחרת:

"לזכר"

-

כל שהוא זכר,

זובו מטמא

בין

אם הוא

גדול בין

אם הוא

קטן!

ונמצא שאין יתור לרבות מעיינות במצורעת .

ובית הלל נפקא להו

שגם מצורע קטן מטמא

מ"זאת תורת הזב"

-

בין גדול בין קטן!

אמר רב יוסף: כי פשיט

כאשר היה דורש

רבי שמעון בן לקיש בזב

[בסוגית זב]

בעי הכי

-

ראייה ראשונה של זב קטן

-

מהו שתטמא במגע?

[ועל הראיה השניה שנעשה בה הקטן זב לא היה ספק, שהרי התרבה קטן לזיבה!]

וצדדי הספק הם:

"זאת תורת הזב, ואשר תצא ממנו שכבת זרע" אמר רחמנא,

ובפסוק זה הוקשו ראיה ראשונה של זיבה לראית קרי, ומכח ההיקש יתכן להשוותם באופן שכזה:

כל

מי

ששכבת זרע שלו מטמא

-

ראייה ראשונה שלו

[של זיבה]

מטמאה! והאי

קטן,

כיון דשכבת זרע שלו אינה מטמאה,

שהרי קריו של קטן אינו מטמא אלא מבן ט' שנים ויום אחד -

ראייה ראשונה

[של זיבה]

שלו לא תטמא!

או דילמא: כיון דאילו איהו,

הקטן,

חזי תרתי

ראיות של זיבה,

מצטרפת

הראיה הראשונה לשניה לטמאותו כדין זב בעל שתי ראיות,

מטמיא

גם ראייתו הראשונה במגע, ומטמאה טומאת ערב כדין גדול שראה קרי .

אמר רבא: תא שמע: "זאת תורת הזב"

"תורת" בא ללמד ש

בין

זב

גדול בין

זב

קטן

שוים.

מה גדול

-

ראייה ראשונה שלו מטמא

.

אף קטן

-

ראייה ראשונה נמי מטמא.

בעי רב יוסף: ראייה ראשונה של מצורע

\-

מהו שתטמא במשא?

בזב שאינו - מצורע, פשיטא שהזיבה בראיה הראשונה מטמאה רק במגע ולא במשא, כי הזיבה הראשונה שוה לשכבת זרע של רואה - קרי, שמטמא במגע בלבד.

וכמו כן פשיטא שהזוב של הראיה

השניה

מטמא במשא, כי לאחר שתי ראיות הוא

זב גמור

, שזובו מטמא במשא [על אף שעדיין איננו חייב קרבן עד הזיבה השלישית].

וכל הספק הוא רק בזיבה ראשונה של מצורע - האם היא מטמאה

כשאר מעינותיו של מצורע

, כגון רוקו ומימי רגליו המטמאים במשא, או שמא הזיבה היא ענין בפני עצמו, שאינה כלולה בתוך "מעינות" המצורע ולכן תטמא רק במגע כראיה ראשונה של כל זב שאינו מצורע. ומבארת הגמרא את צדדי הספק:

האם

מקום זיבה "מעין" הוא,

כי הזיבה מתעגלת, שהיא מתאספת ויוצאת כמו שאר המעינות,

ומטמא

במשא, כרוקו וכמימי רגליו.

או דילמא לאו "מעין" הוא,

שאין הזיבה דומה ביציאתה מגוף הזב ליציאת מימי רגליו או רוקו, שהם מתאספים, ויוצאים בבת אחת, ואילו הזיבה יוצאת בצורה מתמשכת, ודינה כראיה ראשונה של כל זב, ואינה מטמאה אלא במגע .

אמר רבא

-

תא שמע

: נאמר בראיה שניה של זב [ויקרא טו ב] "איש כי יהיה זב מבשרו,

זובו

-

טמא הוא"

-

לימד על הזוב שהוא טמא

במשא!

ומוכיח רבא:

במאי

עוסק פסוק זה?

אילימא בזב גרידא,

שאיננו מצורע, ובא הכתוב ללמדנו שהזיבה מטמאה במשא, פשיטא שהיא מטמאה, מקל - וחומר, ואין צורך בפסוק מיוחד להשמיענו זאת,