Nasir 24b — Talmud auf Deutsch

רבא אמר: אפילו תימא

משנתנו

רבנן

היא, והקדש הבהמה הוא משום שהקנה לה, מכל מקום:

כי מקני לה נמי

במילתא דצריכא לה

, אבל

במילתא דלא צריכא לה לא מקני לה

, וממילא בטל ההקדש למפרע.

שנינו במשנה:

אם שלה היתה בהמתה, חטאת תמות ועולה תקרב

וכו':

מקשה הגמרא על מה ששנינו: "אם שלה" היתה הבהמה: והרי

היא מנא לה

[מנין יש לה] בהמה!?

האמרת

[והרי אמרו חכמים]:

מה שקנתה אשה קנה בעלה!?

אמר רב פפא

: כגון

שקימצה מעיסתה

, שנתן לה הבעל כסף למזונותיה, והיא חסכה ממאכלה ולא אכלה כדי שובעה, ומן המעות שנותרו לה היא קנתה בהמה לקרבנותיה.

איבעית אימא

: משכחת לה שתהיה לה בהמה ולא יזכה בה הבעל, כגון:

דאקני לה אחר

[הקנה לה אחר בהמה],

ואמר לה

הנותן לאשה: הרי הוא שלך

על מנת שאין לבעליך רשות בהן

, שבאופן זה אין הבעל זוכה בשלה.

שנינו במשנה: ואם שלה היתה הבהמה וכו'

העולה תקרב עולה והשלמים תקרב

שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם:

אמר ליה שמואל לאבוה בר איהי

:

לא תיתיב על כרעיך עד דאמרת לי

פירושא ד

הדא מילתא

[לא תשב אלא תעמוד על רגליך עד שתפרש לי שמועה זו]:

אלו הן ארבעה אילים

של שלמי נזיר

שאינן טעונין לחם

:

איל

שלו, ו

איל

שלה, ו

איל

של אחר מיתה

של הנזיר,

ו

איל

של אחר כפרה

של הנזיר.

והוסיף שמואל לבאר את השמועה, ולבסוף הקשה את קושייתו לאבוה בר איהי:

א. איל "

שלה

" שאינו טעון לחם:

היינו

הא דאמרן

במשנתנו, שאם הפרישה בהמתה "משלה" לקרבנות נזירותה, והיפר לה בעלה, אינה מביאה לחם עם השלמים שהפרישה; וכן אם הפרישה מעות מפורשין, הרי השלמים שתקנה במעות אינן טעונין לחם.

ב. איל "

שלו

" שאינו טעון לחם:

היינו הא

דתנן

לקמן כח ב:

האב מדיר את בנו

הקטן

בנזיר

,

ואין האשה מדרת את בנה בנזיר

-

ומחאת הבן או הקרובים מועילה לבטל את הנזירות; ואם

גילח

הבן בעצמו

או שגילחוהו קרובים

ומחו בכך על הדרת הבן, או ש

מיחה

הבן

או שמיחוהו קרובים

שבכל אלו הנזירות בטילה; מה יעשו במעות שהפרשו לקרבנותיו:

היו לו

לבן

מעות סתומים, יפלו לנדבה

.

היו לו

מעות מפורשין: דמי חטאת ילכו לים המלח, דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהן, דמי שלמים יביאו שלמים, ו

אותם השלמים

נאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם

, ומשום שדין קרבנותיו כדין קרבנות אשה שהיפר לה בעלה ובטלה נזירותה.

וזה הוא איל "שלו" שאינו טעון לחם.

ג. איל "

של אחר מיתה

" של הנזיר שהפרישו מחיים, שאינו טעון לחם [

מנלן

]?

היינו הא

דתניא: המפריש מעות לנזירותו

שאמר "אלו מעות לנזירותי",

לא נהנין

בהם מדרבנן,

ו

אולם

לא מועלין בהן

מן התורה,

מפני שהן ראויין להביא בכולן שלמים

, והשלמים אין מועלין בהן עד שייזרק דמם.

ואם

מת

הנזיר

והיו לו מעות סתומים

, היינו שאמר: אלו מעות "לקרבנות" נזירותי,

יפלו

כולם

לנדבה

, כדרך שנופלים לנדבה "שלו" "ושלה".

ואם מת והיו לו

מעות מפורשין: דמי חטאת יוליך לים המלח

כדין מעות חטאת שמתו בעליהן,

לא נהנין

בהם מדרבנן

ו

אולם

לא מועלין

בהם מן התורה -

דמי עולה יביאו

בהן

עולה ומועלין בהן

-

דמי שלמים יביאו

בהן

שלמים, ונאכלין

אותם השלמים

ליום אחד, ואינן טעונין לחם

, משום שלענין תנופה אמרה תורה "ולקח הכהן וגו' וחלת מצה אחת וגו' ונתן על כפי הנזיר", והרי אין כאן נזיר.

ד. איל "

של אחר כפרה

", דהיינו שהפריש הנזיר איל לשלמיו ואבד ונתכפר באחר, ושוב מצאו את הראשון, אינה משנה או ברייתא, אלא

סברא הוא!

שהרי:

"

של אחר המיתה

"

מאי טעמא

אינו טעון לחם? משום

דלא חזיא לכפרה

של הנזיר ואין מתקיים "על כפי הנזיר", "

של אחר כפרה

"

נמי, הא לא חזיא לכפרה

של הנזיר ואין כאן "כפי נזיר".

ואחר שביאר שמואל את השמועה, הקשה לאבוה בר איהי:

ותו ליכא

[וכי אין עוד איל נזיר שאינו טעון לחם]!?

והא איכא

הא

דתני לוי

ברייתא:

"

ושאר כל שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן

[שלא לשמן], הרי הם

כשרים, ולא עולין לבעלים לשם חובה, ונאכלין ליום אחד, ואינן טעונין: לא לחם ולא זרוע

. ואם כן הרי מצאנו עוד איל נזיר שאינו טעון לחם!?

ומשנינן: אותם נעשו

כמצותן קא חשיב

[אותם בלבד מנה בעל השמועה], אבל כאלו שנעשו

שלא כמצותן, לא קא חשיב

. למדנו בברייתא: המפריש מעות לנזירותו וכו'

מת, והיו לו מעות סתומים יפלו לנדבה

: