Menachot 64b — Talmud auf Deutsch

ואף שבמשנתנו אמר רבי ישמעאל שעדיף למעט בכמות התבואה הנקצרת, ולכן אינו מביא עשרון אלא משלש סאין, ואינו קוצר חמש סאין להביא מתוכם את העשרון, אף על פי ש"שביחא מילתא" לעשות כן, מכל מקום, אין זה דומה לעניננו, משום

דעד כאן לא קאמר רבי ישמעאל התם

במשנתנו שיש

למעט בכמות הנקצרת,

אלא דכי ממעט באכילה

[כאשר קוצר פחות "אוכל", דהיינו שלש סאים בלבד],

קא ממעט

בזה את כמות ה

קצירה

, שהרי קוצר פחות סאין.

אבל הכא, דכי קא ממעט ב

"

אכילה

"

קא מפשא קצירה

[מרבה הוא בקצירה], שאם נאמר לו להעדיף את שתי הגרוגרות שבשני העוקצין כדי למעט בכמות האוכל שהוא קוצר, הרי הוא מרבה במספר הקצירות, שהרי קוצר הוא שתי פעמים, ובזה לא אמר רבי ישמעאל שימעט באוכל, אלא

ודאי שלש מייתינן

, יקצוץ בפעם אחת את העוקץ שיש בו שלש גרוגרות, ולא יקצוץ את שני העוקצין, ואף שממעט בכמות הנקצרת.

מתניתין:

מצות

מנחת

העומר להביא

ו

מן ה

תבואה שבמקום

קרוב

לירושלים -

ואם עדיין

לא ביכר

[לא נתבשל כל צרכו]

הקרוב לירושלים, מביאין אותו מכל מקום

.

ו

מעשה

היה

שבא העומר מ

"

גגות צריפין

", שהוא מקום המרוחק מאד מירושלים,

ו

מעשה שבאו

שתי הלחם

[הבאים בעצרת להתיר את החדש במקדש]

מ

"

בקעת עין סוכר

", שאף הוא מקום רחוק מירושלים, ומשום שלא היתה להם תבואה בסמוך לירושלים, וכפי שיתבאר בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: מצות העומר להביא מן הקרוב:

שואלת הגמרא:

מאי טעמא?

איבעית אימא: משום

שנאמר במנחת העומר "ואם תקריב מנחת בכורים לה', אביב קלוי באש, גרש

כרמל תקריב

את מנחת בכוריך". ו"כרמל" היינו שתהא התבואה רכה ונמללת ביד, ואם יביאנה ממקום רחוק, הרי נושבת בה הרוח, ומתקשה בדרך.

ואיבעית אימא: משום ד

"

אין מעבירין על המצוות

", ולכן, מצוה לקצור עומר במקום הקרוב לירושלים, כדי לא להעביר על העומר הקרוב ולהביא את הרחוק.

שנינו במשנה:

מעשה שבא העומר מגגות צריפין

, ושתי הלחם מבקעת עין סוכר:

תנו רבנן

:

כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה

, שהיו שני אחים מבית חשמונאי רבים ביניהם על המלוכה,

היה הורקנוס

[אחד האחים]

מבחוץ

לחומת ירושלים, שהיה צר על ירושלים והביא עמו חיל רומאים,

ואריסטובולוס

[אחיו] היה

מבפנים

לחומה.

בכל יום היו

אנשי ירושלים הנתונים במצור,

משלשלים להן

לאלו שצרו עליהם,

דינרים

מתרומת הלשכה

ב

אמצעות

קופה, ו

היו

מעלין להם

אלו שצרו מבחוץ,

תמידים

כדי להקריבם על המזבח.

היה שם

בפנים, בין אנשי ירושלים,

זקן אחד, שהיה מכיר בחכמת יוונית

, ו

לעז להם

לאותם שבחוץ

בחכמת יוונית

, ו

אמר להן

:

כל זמן שעסוקין

אלו שבפנים

בעבודה, אין

הם

נמסרים בידכם!

"

ובעקבות דבריו:

למחר, שילשלו דינרין בקופה, והעלו להם

אותם שבחוץ -

חזיר

.

כיון שהגיע

החזיר

לחצי

ה

חומה, נעץ

החזיר

צפרניו בחומה

כדרך החזיר כשגוררים אותו,

ונזדעזעה ארץ ישראל

מחמת המלך שבערה על חילול שמו,

ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה

.

באותה שעה אמרו

:

א.

ארור

האיש

שיגדל חזיר

.

ב.

וארור

האיש

שילמד

את

בנו חכמת יוונית

.

ועל אותה שעה

שצרו על העיר, והחריבו את תבואות השדה שסביבות ירושלים,

שנינו

: "

מעשה שבא העומר מגגות צריפין, ושתי הלחם מבקעת עין סוכר

".

ומספרת הגמרא כיצד היה מעשה:

כי מטא עומר, לא הוו ידעי מהיכא איכא לאתויי

[כשהגיע זמן העומר לא היו יודעים היכן יש תבואה להביא ממנה עומר] -

אכרזו

, הכריזו: כל מי שיודע היכן יש תבואה, יבוא ויודיע!

אתא ההוא חרשא

, ובא חרש, השומע ואינו מדבר,

אותיב חדא ידא אאיגרא, וחדא

[

ידיה

] [

ידא

]

אצריפא

, הניח את ידו האחת על הגג, ואת ידו השניה על הצריף, שהוא מבנה העשוי מענפי ערבה ואין לו גג - לא הבינו חכמים את כוונתו.

אמר להו מרדכי

[היהודי, מימי אחשורוש שהיה באותו זמן], והבין את רמיזתו של אותו חרש:

מי איכא דוכתא

, האם יש מקום,

דשמה

, ששמו הוא "

גגות צריפין

"

או

"

צריפין גגות

"?

בדקו ואשכחו

, ואכן בדקו ומצאו ששם היתה תבואה.

וכעין זה היה גם בעצרת עם שתי הלחם, שהם באים מן החיטים, שלא כעומר שהוא בא מן השעורים:

כי בעי לאתויי שתי הלחם, לא הוו ידעי מהיכא איכא לאתויי

[כשרצו להביא שתי הלחם שהם באים מחיטים, לא היו יודעים היכן יש תבואה להביא ממנה] -

הכריזו: כל מי שיודע יבא ויודיע!

אתא ההוא גברא חרשא, אותיב חדא ידיה אעיניה וחדא ידא אסיכרא

[הניח את ידו האחת על עינו, ואת ידו השניה על הסיכרא, הוא החור שבמזוזת הדלת, לשם תוחבים את בריח הדלת]; ולא היו יודעים חכמים את פשר רמיזותיו:

אמר להו מרדכי: ומי איכא דוכתא דשמה

"

עין סוכר

"

או

"

סוכר עין

"?

בדקו, ואשכחו

. אכן בדקו ומצאו.

ואגב מעשה זה מביאה הגמרא עוד מדברי מרדכי שהיה מפענח דברים סתומים:

א. "זבה גדולה", שהיא אשה אשר זב ממנה דם נדות בתקופה שהיא "לא עת נדתה" [במשך שלשה ימים], הרי היא צריכה לספור שבעה ימים נקיים מראיית הדם, ולאחריהם היא מביאה "קן" [שני עופות] לקרבן, האחד לחטאת, והאחד לעולה.

ב. יכול אדם להתנדב מעצמו קן עופות לקרבן עולה, אך אינו יכול להתנדב להביא חטאת העוף, כי היא אינה באה בנדבה.

ומביאה הגמרא מעשה שאירע עם

הנהו

אותן

שלש נשים, דאייתו שלש קינין

, שהביאה כל אחת מהן "קן" של שני עופות להקרבה במקדש -

חדא

אחת מהן

אמרה

: קן זו אני מביאה

לזיבתי!

למלאות חובתי כדין זבה הבאה להטהר, שמביאה קן של שני עופות, אחד לעולה ואחד לחטאת.

וחדא

מהן

אמרה

: קן זה אני מביאה

ל

"

ימתי

".

וחדא אמרה: לעונתי

אני מביאה קן זה.

סבור מינה

, הבינו השומעים את דבריהן שהם כפשוטן, ש"

זיבתי

" היינו

זבה ממש

, וש"

לימתי

" היינו

לימתי ממש

, וש"

לעונתי

" היינו

לעונה ממש, דכולהו

, שבכל שלשת הקינים

חדא חטאת וחדא עולה

.

והיינו, שהאחת מביאה את הקן לטהרתה מזיבתה, ואף השניה לטהרת זיבתה היא מביאה קן, וקראה לזיבתה "ים", על שם שהיא שופעת דם כים. ואף השלישית לזיבתה היתה מביאה, וקראה לה "עונה", על שם "עונת קרבן זיבתי", והיינו, שיום השמיני לזיבתי הוא.

ולכן יש להקריב מכל קן עוף אחד לחטאת ועוף אחד לעולה.

אמר להו מרדכי

: זו - מנין לכם!? והרי יתכן שקיני נדבה הם, ושני העופות הם לעולה, כי

שמא

האשה הראשונה שאמרה "לזיבתי",

בזוב סיכנה

, כוונתה היתנ לומר שהיתה זבה, ונסתכנה בזמן הזיבה, ולכן היא מביאה עתה קן לדורון ובו שני עופות לעולה. ואף השניה שאמרה "לימתי",

שמא בים סיכנה

, וקרבן נדבה היא מביאה עתה על שניצלה מן הסכנה שבים. ואף זו שאמרה "לעונתי",

שמא בעינה סיכנה

, ומביאה קרבן נדבה על שניצלה עינה.

דכולהו עולות נינהו

.

בדוק ואשכחו

[בדקו ומצאו שאכן כך היה מעשה].