Menachot 64a — Talmud auf Deutsch

אימא לך

שאף רבי ישמעאל

כרבנן סבירא ליה

, שהוא מפשיט את כולו.

אי נמי

, יש לדחות גם להיפך:

עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא התם

, גבי הפשט פסח, שלא לטרוח בהפשטת כולו,

אלא

משום

ד

כבר

איתעביד ליה צורך גבוה

[בהפשטת חלקו נעשה צורך גבוה להקטיר את אמוריו],

ולא צריך אחולי שבת

[ואין צורך לחלל יותר את השבת בהפשטת כולו].

אבל הכא

גבי קצירת העומר,

ד

בקצירת שלש סאין בלבד

לא איתעביד ליה צורך גבוה

, שהרי מכל מקום משובח העשרון יותר כשהוא בא מחמש סאין,

וצריך לאחולי שבת, אימא

אף רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה

כרבנן

שבמשנתנו

סבירא ליה

, שמחללים את השבת אף בריבוי מלאכות.

אלא, אמר רבה: רבי ישמעאל

במשנתנו

ורבי חנינא סגן הכהנים

במשנתנו,

אמרו דבר אחד

, שיש למעט בטירחה.

דתנן: רבי חנינא סגן הכהנים אומר: בשבת

היה

נקצר ביחיד, במגל אחד, ובקופה אחת

.

ובחול

היה נקצר

בשלשה

אנשים,

בשלש קופות, ובשלש מגלות

.

וחכמים אומרים: אחד שבת ואחד חול

, היה נקצר

בשלש קופות, ובשלש מגלות

.

ומדייק רבה שאמרו "דבר אחד", שהרי

מי לא קאמר רבי חנינא סגן הכהנים התם

, באופן הקצירה,

כיון דאפשר

לקצור באדם אחד

לא טרחינן

לעשותה בהרבה אנשים, ואף שיש בזה פרסום להוציא מלבן של בייתוסים -

הכא

בענין ריבוי התבואה הנקצרת,

נמי, כיון דאפשר

בשלש סאין, ובריבוי מלאכה אחת בלבד,

לא טרחינן

לעשותו מחמש סאין בריבוי כמה מלאכות, ואף שבכך העשרון משובח יותר.

וגם את הראיה הזאת של רבה דוחה הגמרא:

ממאי!?

והרי

דלמא עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל הכא

, שאין להרבות במלאכות,

אלא דליכא

ענין

פרסומי מילתא

בריבוי המלאכות -

אבל התם

, לגבי הקצירה בשלשה,

דאיכא פרסומי מילתא

בריבוי האנשים,

אימא כרבנן

החולקים על רבי חנינא סגן הכהנים

סבירא ליה

, שאף בשבת עושים בכמה אנשים.

אי נמי

יש לחלק גם להיפך:

עד כאן לא קאמר רבי חנינא סגן הכהנים התם

גבי קצירת העומר באנשים רבים, אלא משום

דאי בחד אי בשלשה, צורך גבוה מתעביד כהלכתו

[בין באחד בין בשלשה נעשה צורך גבוה כהלכתו], ורק משום פרסומי מילתא יש מעלה לקוצרם באנשים הרבה -

אבל הכא

, גבי מלאכות הרבה בעומר,

דלא איתעביד כהלכתו צורך גבוה

, שהרי מכל מקום "שביחא מילתא" בנטילת עשרון מחמש סאין,

אימא

אף רבי חנינא סגן הכהנים

כרבנן סבירא ליה

להתיר מלאכות הרבה משום זה.

אלא, אמר רב אשי: רבי ישמעאל

במשנתנו

ורבי יוסי

במסכת ראש השנה

אמרו דבר אחד

:

דתנן

: עדים שראו בתחילת החודש את הלבנה המתחדשת, רשאים לחלל את השבת כדי לבוא ולהעיד בבית דין על ראייתם, ויקדשו בית דין את החודש על פיהם. אך לא בכל ראש חודש נאמרה הלכה זו אלא רק בעדות על חדשי החגים, על ראש חודש ניסן ועל ראש חודש תשרי, שבהם שלוחי בית דין יוצאים לסוריא, ובהן מתקנין את המועדות. וכשהיה בית המקדש קיים, היו מחללין את השבת אף על כולן, מפני תקנת הקרבן של ראש חודש, שיקרב בזמנו.

בין שנראה

הירח

בעליל

[לעיני כל], ויכולין בית הדין לקדש אף בלי עדותם של אלו, שהרי בית דין עצמם ראוהו,

ובין שלא נראה

הירח

בעליל

וצריכים בית דין לעדותן של אלו,

מחללין עליו את השבת

. שאם לא כן, יש לחוש שמא יימנעו בעתיד מלבוא ולהעיד אף באופן שבית הדין צריך לעדותם.

רבי יוסי אומר: אם נראה

חידוש הירח

בעליל, אין מחללין עליו את השבת

, כיון שאין צורך בהם. והיינו שאמרו "דבר אחד", שהרי

מי לא אמר רבי יוסי התם, כיון דאפשר

לקדש את החודש בלי עדותם

לא טרחינן

לילך ולהעיד בחילול שבת, ואף שיש לחוש להימנעותם בעתיד.

הכא נמי, כיון דאפשר

בשלש סאין ומלאכה אחת הרבה פעמים,

לא טרחינן

לעשות מלאכות הרבה בחמש סאין, ואף שבכך העשרון יהא משובח יותר.

ודוחה הגמרא:

ממאי!?

והרי,

דילמא עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל הכא, אלא דליכא

סברת "

נמצאת אתה מכשילן לעתיד לבא

".

אבל התם, ד

"

נמצאת אתה מכשילן לעתיד לבא

", שאם לא נתיר להם לחלל את השבת, יאמרו גם בפעם אחרת "כמו שראינוהו אנחנו כן ראוהו בית דין, ולא נחלל שבת", ונמצא מכשול, שלא יתקדש החודש בזמנו,

אימא

אף רבי ישמעאל

כרבנן

דהתם

סבירא ליה

, שאין מחללין את השבת.

אי נמי

יש לחלק בהיפוך:

עד כאן לא קאמר רבי יוסי התם, אלא דליכא צורך גבוה

שהרי אינו קרבן,

ו

גם

לא ניתנה שבת לידחות

אותו היום משום דבר אחר.

אבל הכא, דאיכא צורך גבוה

, שהרי הקרבן משובח יותר,

ו

גם כבר

ניתנה שבת לידחות

בקצירת שלש סאין, ויש לומר כיון שנדחית השבת מפני שלש סאין תידחה גם אצל חמשת הסאין,

אימא

אף רבי יוסי

כרבנן סבירא ליה

, שמשום "שביחא מילתא" דוחין את השבת במלאכות הרבה.

איתמר: שחט

בשבת

שתי חטאות של ציבור

, כגון שעירי חטאת הבאים ברגלים, והם דוחים את השבת,

ואינו צריך

לשחוט

אלא

חטאת

אחת

, ועשה כן משום שהיה סבור כיון שחטאת זו חטאת של ציבור היא, אפשר להקריב שתי חטאות, וטעה בזה, שהרי כיון שנשחטה החטאת הראשונה שוב אי אפשר להקריב חטאת ציבור שניה -

אמר רבה, ואיתימא

יש אומרים כי

רבי אמי

הוא שאמר הלכה זו:

חייב

חטאת

על השניה

, שלא נשחטה כדין,

ופטור על הראשונה

שנשחטה כדין -

ו

חייב הוא על שחיטת השניה

אפילו

אם בסופו של דבר

נתכפר לו בשניה

, ולא בראשונה, וכגון שנשפך דמה של ראשונה לאחר שחיטת שניה, והוצרך להביא את השניה, מכל מקום, הוא חייב חטאת על שחיטתה -

ואף שיש לומר: על הראשונה הוא פטור שהרי ברשות שחטה, ואף על פי שבסופו של דבר לא נתכפר לו בראשונה, ואף על השניה יש לו להיפטר הואיל ובסופו של דבר כיפרה חטאת זו על הציבור, קא משמע לן שהולכים אחר שעת השחיטה, וחייב הוא על השניה כיון שבשעת שחיטה היא לא היתה ראויה להישחט בשבת.

ו

חייב הוא על שחיטת השניה

אפילו נמצאת

ה

ראשונה כחושה

קודם ששחט את השניה, ושחט את השניה כדי שיתכפר הציבור בחטאת שמינה ולא בכחושה.

ומקשה הגמרא:

ומי אמר רבה הכי

, שהוא חייב על השניה אף שנמצאת הראשונה כחושה קודם ששחט את השניה!?

והא אמר רבה: היו לפניו שתי חטאות

ציבור בשבת,

אחת שמינה ואחת כחושה

, אם

שחט שמינה ואחר כך שחט כחושה, חייב

.

אבל, אם שחט

כחושה ואחר כך

שחט את ה

שמינה

, הרי הוא

פטור

.

ולא עוד, אלא שאומרים לו

"

הבא שמינה

",

לכתחילה, ושחיט

. ואם כן, ודאי שאינו חייב על שעשה כדין וכהלכה!?

ומשנינן:

איבעית אימא: סמי כחושה מקמייתא

, העבר והורד מדברי רבה הראשונים את מה שאמר שחייב חטאת "אפילו נמצאת ראשונה כחושה".

ואיבעית אימא: ההיא

, שמועה הראשונה, לא רבה אמרה אלא

רבי אמי אמרה

. אבל רבה באמת חולק.

אמר ליה רבינא לרב אשי

: הרם לפי דעת רבה, הפוטר על השניה כשנמצאת הראשונה כחושה, אם

נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיין

, שקודם שחיטת השניה היתה נראית הראשונה שמינה, ורק לאחר שחיטת השניה, כשבדקו את בני מעיה של הראשונה מצאו שהיא היתה כחושה, ונמצא שבשעת שחיטת השניה לא שחט אותה ברשות, שהרי עדיין לא ידע שהיא כחושה, מהו שייפטר אף באופן זה על השניה?

וצדדי הספק הם:

האם חייב הוא חטאת על השניה כי

בתר מחשבתו

של השוחט

אזלינן, ו

האי

גברא

[השוחט] הלוא

לאיסורא קא מכוין

, שהוא לא היה יודע שמותר וצריך לשחוט את השניה.

או דילמא

, פטור הוא על השניה, כי

בתר מעשיו אזלינן

, ומעשיו בפטור היו, שהרי לפי האמת הראשונה היתה כחושה, והיה צריך לשחוט את השניה השמינה.

אמר

ענה

ליה

רב אשי לרבינא: וכי נידון זה,

לאו היינו דרבה ורבא?

וכי אין ללמוד ממה שנחלקו רבה ורבא בענין אחר, שבעניננו כולם מודים שהוא חייב!?

דאיתמר

: שמע אדם בשבת שטבע תינוק בים, ופרש מצודה להעלותו, והעלה דגים בלבד, פטור מכלום. ואין חולק בדבר זה.

ואם

שמע אדם שטבע תינוק בים, ופרש

באותו מקום

מצודה

[לא כדי להציל את התינוק] אלא כדי

להעלות דגים

[שדבר זה הוא אב מלאכה, שהוא מכלל מלאכת "הצד"],

והעלה דגים

בלבד במצודתו, הרי זה

חייב

, וגם בזה אין מחלוקת.

אך אם פרש כדי

להעלות דגים, והעלה דגים ותינוק

, בזאת נחלקו רבה ורבא:

רבה אמר: פטור

.

רבא אמר

: אפילו הכי

חייב

.

ו

מדאיתמר "שמע אדם שטבע תינוק בים", יש ללמוד:

עד כאן לא קא פטר רבה

, אלא

כיון דשמע

שטבע תינוק,

אמדינן

ד

דעתיה נמי אתינוק

[יש לומר, שמחשבתו בפריסת המצודה היא אף על הצלת התינוק היא], ולכן הוא פטור.

אבל

אם

לא שמע

שטבע תינוק, ובודאי לא היתה מחשבתו על התינוק,

לא

אמר רבה שהוא פטור, כי אחר מחשבתו, שנתכוין לאיסור, אזלינן, ועל אף שהעלה את התינוק ביחד עם הדגים, אין זה מעשה הצלה שפטור עליו, אלא מעשה צייד שחייב עליו. ואף בנידון דידן, אין שחיטת השניה נחשבת כמעשה היתר, על אף שהיא היתה מותרת בשבת, כי "בתר מחשבתו אזלינן", והוא לא ידע שהיא מותרת.

ואיכא דאמרי

: כך

אמר ליה

רב אשי לרבינא:

לאו היינו פלוגתייהו דרבה ורבא

, כלומר, כשם שנחלקו שם, כך נחלקו גם בעניננו, שלדעת רבה הוא פטור, ולרבא הוא חייב.

דאיתמר: שמע

אדם בשבת

שטבע תינוק

בים, ופרש

שם

מצודה

, ולא היתה כוונתו כדי להציל את התינוק אלא כדי

להעלות דגים, ו

אכן

העלה דגים

במצודתו, הרי זה

חייב

לכולי עלמא.

ואם פרש כדי

להעלות דגים, והעלה דגים ותינוק

:

רבה אמר: פטור;

ו

רבא אמר

: אפילו הכי

חייב

.

וטעם מחלוקתם הוא:

רבה אמר, פטור

, ואפילו לא שמע על התינוק, משום שהוא סובר

זיל בתר מעשיו

שהיו להצלת התינוק; ולשיטתו אף בנידון דידן אזלינן בתר מעשיו, שהיה צריך ומותר להביא מן המובחר יותר.

ורבא אמר חייב

, משום שהוא סובר

זיל בתר מחשבתו

שהיתה לאיסור, כדי לצוד דגים. ואף בנידון דידן אזלינן בתר מחשבתו, שהיתה לאיסור, להוסיף קרבן ציבור על הראשון שכבר הוקרב.

אמר רבא

:

חולה שאמדוהו

הרופאים

ל

התרפאות ב

גרוגרת אחת

שאם יאכל אותה גרוגרת תשוב רוחו אליו,

ורצו עשרה בני אדם

כדי להביא אותה גרוגרת,

והביאו עשרה גרוגרות

מן המחובר לאילן

בבת אחת

, הרי כולן

פטורין

, שכולם למצוה נתכוונו, שהזריז להציל את החולה הרי זה משובח.

ואפילו

קצצו את הגרוגרות

בזה אחר זה

, ו

אפילו קדם

החולה

והבריא בראשונה

לפני שקצצו האחרים את גרוגרותיהם.

בעי

נסתפק

רבא: חולה שאמדוהו ל

התרפאות ב

שתי גרוגרות

של תאנים,

ויש

באילן התאנה העומד לפניו

שתי גרוגרות

[והגרוגרת יש בה שיעור מלאכת קצירה בשבת], והיו שתי הגרורות תלויות

בשתי עוקצין

[מעין זנבות, שהגרוגרות תלויות בהן], ואם יקוץ את שתי הגרוגרות, נמצא שהוא עושה שני מעשי קצירה, אך צריך הוא לכל מה שנקצר על ידו לרפואת החולה -

ו

יש באילן עוד

שלש

גרוגרות

בעוקץ אחד

, ואם יקוץ את העוקץ האחד, הרי מצד אחד הוא עושה רק מעשה קצירה אחד, אך מצד שני, בקצירה האחת הזאת הוא קוצר גרוגרת נוספת, שאין בה צורך לחולה -

הי מינייהו מייתינן

, מאיזה מהם יביאו? וצדדי הספק הם:

האם

שתים מייתינן

, ואף שיש כאן שני מעשי קצירה, כיון

ד

כולם

חזו ליה

[ראויים לו], ואינו מוסיף מה שאינו נצרך לו.

או דלמא שלש

מייתינן

, ואף שנקצרת על ידו כמות יותר מהנצרך לו, משום

דקא ממעטא קצירה

, שהרי כשהוא קוצץ את העוקץ האחד שיש בו שלש גרוגרות, אין הוא עושה אלא מעשה קצירה אחד.

ופושטת הגמרא את הספק:

פשיטא, שלש מייתינן

, קוצץ הוא את העוקץ היחיד, שבו שלש גרוגרות.