Megillah 5a — Talmud auf Deutsch

והך דאמרינן דמקדמינן ליום הקריאה, היינו דווקא לענין מתנות לאביונים.

אבל

שמחה,

דהיינו סעודת פורים,

אינה נוהגת אלא בזמנה,

בי"ד באדר, ואפילו לבני הכפרים שמקדימין ליום הכניסה.

אמר רב: מגילה,

כשקורין אותה

בזמנה,

דהיינו, בי"ד באדר -

קורין אותה אפילו ביחיד,

כיון שהכל קורין באותו יום, ואיכא פרסומי ניסא גם אם יקראנה ביחיד.

אבל אם קורין אותה

שלא בזמנה

,

כגון בני הכפרים שמקדימין ליום הכניסה , קורין אותה

בעשרה

דווקא, משום דבעינן פרסומי ניסא.

רב אסי אמר: בין בזמנה

ו

בין שלא בזמנה,

מצוה לקרותה

בעשרה,

ומשום פרסומי ניסא .

הוה עובדא, וחש ליה רב להא דרב אסי,

וחיזר אחר עשרה כדי לקרותה .

ותמהינן:

ומי אמר רב הכי,

דשלא בזמנה בעינן עשרה?

והאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: פורים שחל להיות בשבת,

דאין קורין בה את המגילה -

ערב שבת זמנם!

ומדלא קאמר רב יהודה: "מקדימין לערב שבת", משמע דהכי קאמר: ערב שבת - זמנם שקבעו להם אנשי כנסת הגדולה הוא. ולהכי תמהינן: וכי

ערב שבת זמנם? והא שבת

שהוא י"ד באדר -

זמנם הוא!?

אלא לאו, הכי קאמר

: לאחר שתיקנו להם חכמים שיקדימו ולא יקראו בשבת, הרי

שלא בזמנם

-

כזמנם

הקבוע הוא לכל דבר.

מה

ב

זמנם

קרינן

אפילו ביחיד, אף שלא

בזמנם,

כשהוקדם על ידי חכמים - קרינן

אפילו ביחיד.

אם כן, קשיא דרב אדרב, דאיהו אמר לעיל, דשלא בזמנה - בעינן עשרה!?

ודחינן:

לא

קאמר רב למילתיה

לענין מקרא מגילה בעשרה,

ולמימר דשלא בזמנה - כזמנה, ולא בעינן עשרה.

אלא מאי

האי דקאמר:

"ערב שבת זמנם"?

לאפוקי מדרבי, דאמר

לעיל, גבי פורים שחל בשבת, ד

הואיל ונדחו עיירות ממקומן

-

ידחו ליום הכניסה,

ולא יקראו בערב שבת.

הא קא משמע לן

רב,

דערב שבת זמנם

של בני עיירות

הוא

וקורין בו, ואין מקדימין ליום הכניסה.

מתניתין:

אי זו היא עיר גדולה,

שקורין בה בי"ד?

כל

שיש בה עשרה בטלנין

[יתבאר בגמרא]. אבל אם יש בה

פחות מכאן,

מעשרה בטלנין -

הרי זה

נחשב כ

כפר

.

באלו

בזמני קריאת המגילה -

אמרו

חכמים, דאם חל בשבת,

מקדימין

לקרות קודם הזמן,

ולא מאחרין

לקרות לאחר השבת.

אבל זמן עצי כהנים,

שהיו משפחות בישראל שהיו להם ימים קבועים בשנה, להביא עצים למקדש לצורך המערכה, והיו מביאין עמהם קרבן עצים. אם חל זמנם בשבת - מאחרין למחר.

ו

כן

תשעה באב

[וכן שאר צומות, רש"י ], אם חל בשבת - מאחרין למחר.

וכן שלמי

חגיגה

הבאים ביום טוב, אם חל יום טוב בשבת, מאחרין הבאתן למחר, שהרי יש להן תשלומין כל שבעה [וכפי שיתבאר בגמרא].

ו

כן מצות

הקהל

שהיא בשנה ראשונה של שמיטה, במוצאי יום טוב הראשון של סוכות, שהיה המלך קורא ספר משנה תורה, וכל העם חייבים לבוא ולהביא את נשיהם וטפם. ובשבת אי אפשר להביא הטף, משום איסור הוצאה .

ובירושלמי מפרש, דלא עבדינן מצות הקהל בשבת, מפני שהיו צריכין לעשות בימה של עץ, שעליה המלך יושב וקורא [ולעשותה מאתמול אי אפשר - משום דדחיקא עזרה ].

בכל אלו, אם חל זמנם בשבת,

מאחרין ולא מקדימין.

אף על פי שאמרו

לגבי מקרא מגילה, ד

מקדימין ולא מאחרין, מותרין

באותו יום שמקדימין לקרות בו את המגילה

בהספד ובתענית, ו

באותו יום נותנין

מתנות לאביונים

.

אמר רבי יהודה: אימתי

מקדימין בני הכפרים ליום הכניסה, ב

מקום שנכנסין

לעיירות

בשני ובחמישי,

דאז הוי טובתם לקרות בימים אלו.

אבל

ב

מקום שאין נכנסין לא בשני ולא בחמישי

-

אין קורין אותה אלא בזמנה,

שהרי אין תועלת בהקדמתן.

גמרא:

תנא

: האי דתנן במתניתין "שיש בה עשרה בטלנין" - הכוונה ל

עשרה בטלנין

שבטלין ממלאכתן, וניזונין משל ציבור, כדי להיות מצויין

בבית הכנסת

בזמן התפילה, כדקאמר במסכת ברכות, דכיון שבא הקדוש ברוך הוא בבית הכנסת ואינו מוצא שם עשרה - מיד הוא כועס .

שנינו במשנתינו:

באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין.

מאי טעמא

דאין מאחרין את קריאת המגילה?

אמר רבי אבא אמר שמואל: אמר קרא

בעניין קריאת המגילה

"ולא יעבור".

וילפינן מהאי קרא, דאין מאחרין אחר הזמנים שקבעו חכמים.

ו

עוד

אמר רבי אבא אמר שמואל: מנין שאין מונין ימים לשנים

כגון אדם שאמר באחד בניסן: "קונם יין שאני שותה לשנה", דדינא הוא דאסור עד אחד בניסן בשנה הבאה, אף על פי שיש עוד אחד עשר ימים, שבהם שנת החמה יתירה על שנת הלבנה, ועוד, שפעמים שעושין חדשים חסרים. מנלן האי דינא?

שנאמר: "לחדשי השנה".

ודרשינן:

חדשים אתה מונה לשנים, ואי אתה מונה ימים לשנים.

ורבנן דקיסרי משום רבי אבא

הוסיפו ו

אמרו: מנין שאין מחשבין שעות לחדשים,

כגון האומר: "הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד חודש פלוני", והיה אותו החודש חסר, ובא בלילה שאחר יום העשרים ותשעה בחודש, דדינא הוא דהרי זה גט, ואין אומרים שעדיין הוא בתוך החודש, דהרי חדשה של לבנה כ"ט יום ומחצה הוא . מנלן האי דינא?

שנאמר: "עד חדש ימים".

ודרשינן:

ימים אתה מחשב לחדשים, ואי אתה מחשב שעות לחדשים

.

שנינו במשנתינו:

אבל זמן עצי כהנים, ותשעה באב, וחגיגה, והקהל, מאחרין ולא מקדימין.

ומבארינן מאי טעמא דכולהו:

תשעה באב

לא מקדמינן, משום ד

אקדומי פורענות

-

לא מקדמי.

חגיגה והקהל

לא מקדמינן -

משום ד

קודם החג,

אכתי לא מטא זמן חיובייהו.

ואם יקדימו - לא יצאו ידי חובתן.

וכן עצי כהנים, קבוע להן זמן. ואם יקדימו - לא יצאו ידי חובה, דאכתי לא מטא זמן חיובייהו .

תנא

בברייתא:

חגיגה, וכל זמן חגיגה

-

מאחרין.

והוינן בה:

בשלמא

האי דקתני דקרבן

חגיגה

מאחרין, היינו

דאי מיקלע

יום טוב

בשבתא,

ואפשר להקריב את הקרבן בחול המועד, אזי

מאחרינן לה

לקרבן חגיגה -

לבתר שבתא.

אלא

האי דקתני ד

זמן חגיגה

מאחרין,

מאי היא?

אמר רב אושעיא, הכי קאמר: חגיגה

היינו קרבן חגיגה. וקאמר תנא, דאם חל יום טוב

בשבת

מאחרין להביאה לאחר השבת.

ו

כן "זמן חגיגה", דהיינו

עולת ראייה

[שהיא חובת הרגל, דכתיב "ולא יראו פני ריקם", דהיינו שצריכין להביא עולות וזבחים],

אפילו ביום טוב

שחל בחול,

דזמן

קרבן

חגיגה

הוא, אפילו הכי

מאחרין

להביאה בחול המועד.

מני

האי ברייתא?

בית שמאי היא.

דתנן: בית שמאי אומרים: מביאין שלמים ביום טוב,

שהרי הם נאכלין, ומלאכה לצורך אכילה - שרי ביום טוב, דכתיב: "אך אשר יאכל לכל נפש - הוא לבדו יעשה לכם".

ואין סומכין עליהן

ביום טוב, כיון שמצוה סמיכה היא לסמוך בכל כוחו, והרי הוא משתמש בבהמה, ושבות היא. אלא סומכין עליהם מאתמול.

אבל לא

מביאין

עולות

ראיה ביום טוב, שהרי עולה אינה נאכלת לבעלים, אלא כולה לגבוה, ודרשינן: "לכם" דווקא - ולא לגבוה. אלא מאחרין להביאן בחולו של מועד.

ובית הלל אומרים: מביאין שלמים ועולות

ביום טוב [והאי דכתיב "לכם" דרשינן: "לכם" - ולא לנכרים],

ו

אף

סומכין עליהן,

דסבירא להו ד"תיכף לסמיכה - שחיטה", ולהכי חייבין לסמוך ביום טוב [ובית שמאי לא סבירא להו להך דינא].

רבא אמר

ביאור אחר בברייתא: הכי קאמר תנא: קרבן

חגיגה, כל זמן חגיגה

דהיינו כל הרגל, עד יום טוב האחרון של החג -

מאחרין,

אבל

טפי

-

לא

מאחרין .

ומקור האי דינא, ממתניתין דמסכת חגיגה.

דתנן

התם:

מי שלא חג

[שלא הביא שלמי חגיגה ועולת ראיה]

ביום טוב הראשון של חג

הסוכות,

חוגג והולך את כל הרגל כולו, ו

גם ב

יום טוב האחרון של חג.

אבל אם

עבר

הרגל ולא חג

-

אינו חייב באחריותו,

שאין לו עוד תשלומין . חזינן, דאפשר לאחר ולהביא קרבן חגיגה - כל זמן שאפשר להביאה באותו הרגל.

רב אשי אמר

ביאור נוסף בברייתא: הכי קאמר תנא:

חגיגה וכל זמן חגיגה,

אם חל בשבת -

מאחרין, ואפילו עצרת ד

אינה אלא

חד יומא

היא -

מאחרין,

דיש לה תשלומין כל שבעה.

וראיה לדבר,

ד

נחלקו בית שמאי ובית הלל, בעצרת שחל להיות בערב שבת.

בית שמאי אומרים דיום טבוח [יום הקרבת העולות והשלמים] של עצרת - אחר השבת הוא, משום דסבירא להו דאין מקריבין עולות ביום טוב.

ובית הלל אומרים דאין צריך להמתין, דהא שלמים ועולות קרבין ביום טוב.

ו

תנן

התם, ד

מודים

בית הלל,

שאם חל עצרת להיות בשבת

-

שיום טבוח אחר השבת,

שהרי אין מקריבין שלמים ועולות בשבת.

על כל פנים, חזינן דיש תשלומין לעצרת. שהרי לכולי עלמא, אם חל עצרת בשבת, קריבין הקרבנות למחר.

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: רבי נטע נטיעה ב

יום ה

פורים.