Megillah 21a — Talmud auf Deutsch

שנינו במשנתינו:

ולעריפת העגלה.

מנלן?

אמרי דבי רבי ינאי

: משום ד"

כפרה" כתיב בה

["כפר לעמך ישראל"] -

כקדשים,

והקרבת קדשים, הא ילפינן לעיל דביום היא.

שנינו במשנתינו:

ולטהרת מצורע.

מנלן?

דכתיב: "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו".

שנינו במשנתינו:

כל הלילה כשר לקצירת העומר וכו'.

מנלן?

דאמר מר: קצירה וספירה

-

בלילה, והבאה

-

ביום

[וילפינן לה במס' מנחות ס"ו ע"א מקראי].

שנינו במשנתינו:

ולהקטר חלבים ואברים.

מנלן?

דכתיב

: "על מוקדה על המזבח

כל הלילה עד הבוקר".

שנינו במשנתינו:

זה הכלל, דבר שמצותו ביום כשר כל היום.

והוינן בה: האי דקתני

זה הכלל

-

לאתויי מאי?

ומבארינן:

לאתויי סידור בזיכין וסלוק בזיכין

[שתי כפות מלאות לבונה] הבאים עם לחם הפנים, שנעשה דווקא ביום,

וכרבי יוסי.

דתניא: רבי יוסי אומר

: אם

סילק את

המערכה

הישנה

של לחם הפנים ב

שחרית

[בשחר],

וסידר את

המערכה

החדשה ערבית

-

אין בכך כלום,

אף על פי שהיה במשך היום זמן שהיה השלחן בלא לחם.

ומה אני מקיים

"ונתת על השלחן לחם פנים

לפני תמיד",

דמשמע שצריך שיהא תמיד לחם על השלחן?

מהאי קרא ילפינן

שלא ילין

ה

שולחן

בלילה

בלא לחם

[ורבנן פליגי התם אדרבי יוסי, וסברי דאף ביום אסור שיהא השלחן בלא לחם].

שנינו במשנתינו:

דבר שמצותו בלילה

-

כשר כל הלילה.

והוינן בה: האי כללא -

לאתויי מאי?

ומבארינן:

לאתויי אכילת פסחים,

שמצותה כל הלילה,

ודלא כרבי אלעזר בן עזריה.

דתניא,

כתיב:

"ואכלו את הבשר בלילה הזה". אמר רבי אלעזר בן עזריה: נאמר כאן: "בלילה הזה", ונאמר להלן

גבי מכת בכורות:

"ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה". מה להלן

-

עד חצות,

כדכתיב התם: "כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים וגו'",

אף כאן

-

עד חצות

דווקא מותר לאכול את קרבן הפסח, ותו לא .

הדרן עלך פרק הקורא למפרע

--- title: "חברותא - מגילה — פרק שלישי - הקורא עומד" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02347.html#HtmpReportNum0002L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0002L5" --- פרק שלישי - הקורא עומד

Оригинал главы פרק שלישי - הקורא עומד

מתניתין:

הקורא את המגילה,

יכול לקראה בין

עומד ו

בין

יושב

.

בין אם

קראה אחד,

ובין אם

קראוה שנים

יחד -

יצאו.

ולא אמרינן הכא: "תרי קלי לא משתמעי" [והטעם יבואר בגמ'].

מקום שנהגו לברך

לאחר קריאת המגילה -

יברך

.

והיכא דנהגו

שלא לברך

-

לא יברך.

כלומר, אין צריך לברך.

ב

ימי

שני וחמישי,

ו

בשבת במנחה,

שתקן עזרא שיהו קורין בתורה,

קורין שלשה

קרואין, כהן לוי וישראל.

אין פוחתין מהן,

משלשה קרואין,

ואין מוסיפין עליהן.

ומאי טעמא דאין מוסיפין עליהן?

בשני וחמישי - משום בטול מלאכה, שהרי ימי מלאכה הן.

ובשבת - משום שכל היום היו רגילין לדרוש, והיו מתפללין מנחה רק סמוך לחשכה, ואם יוסיפו על הקרואין, יקשה לציבור העיכוב.

ו

כן,

אין מפטירין

בנביא

בהני זימני, משום הני טעמי. בשבת - משום דטורח הוא לציבור. ובשני וחמישי - משום ביטול מלאכה.

הפותח והחותם בתורה

-

מברך לפניה

ולאחריה.

כלומר, הפותח - מברך לפניה, והחותם - מברך לאחריה, ושאר הקרואין לא מברכין כלל [וטעם מנהגנו שכל העולים מברכים - יבואר בגמרא].

בראשי חדשים ובחולו של מועד, קורין ארבעה. אין פוחתין מהן, ואין מוסיפין עליהן,

משום דאיכא בהני זימני ביטול מלאכה, דאף בחולו של מועד - מלאכת דבר האבד מותרת.

ואין מפטירין בנביא

משום האי טעמא גופיה [דביטול מלאכה].

ואף בימים אלו, שמוסיפין בהם קרואין, רק

הפותח והחותם בתורה

-

מברך לפניה ולאחריה,

ואין הקרואין הנוספים מוסיפין ברכה לפניה ולאחריה .

זה הכלל

:

כל שיש בו מוסף ואינו יום טוב

-

קורין ארבעה,

והיינו, ראש חודש וחולו של מועד . ובימים אלו, אין פוחתין, ואין מוסיפין, ואין מפטירין - וכדלעיל.

ביום טוב

קורין

חמשה.

ביום הכפורים

קורין

ששה.

בשבת

-

שבעה.

ובימים אלו,

אין פוחתין מהן, אבל מוסיפין עליהן

,

ומפטירין בנביא.

ואף שמוסיפין בימים אלו קרואים, רק

הפותח והחותם בתורה

-

מברך לפניה ולאחריה.

גמרא:

תנא: מה שאין כן ב

קריאת ה

תורה,

שאין קוראה בציבור - אלא מעומד .

מנהני מילי?

אמר רבי אבהו: דאמר קרא,

דאמר ליה קודשא בריך הוא למשה:

"ואתה פה עמד עמדי", ו

כי הא דדייק ו

אמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב

-

אי אפשר לאומרו. כביכול

-

אף הקדוש ברוך הוא בעמידה.

דהא אמר הקדוש ברוך הוא למשה "עמד עמדי", וכביכול עמד אף הוא כאדם.

חזינן דבעינן עמידה כשקורא ומשמיע לאחרים, דהא הקב"ה עמד כשהשמיע למשה .

ו

עוד דייק ו

אמר רבי אבהו

מהאי קרא:

מנין לרב שלא ישב על גבי מטה, וישנה לתלמידו

היושב

על גבי קרקע

,

אלא, או ישבו שניהם על גבי המטה, או שניהם על גבי קרקע,

שנאמר: "ואתה פה עמד עמדי".

חזינן דתרווייהו, הרב והתלמיד, צריכין להיות באותו מקום בישיבתם או בעמידתם.

תנו רבנן: מימות משה ועד רבן גמליאל, לא היו למדין תורה

-

אלא מעומד

.

משמת רבן גמליאל

-

ירד חולי לעולם, והיו למדין תורה מיושב

מחמת חולשה.

והיינו דתנן: משמת רבן גמליאל

-

בטל כבוד תורה

.

כתוב אחד אומר

במשה:

"ואשב בהר". וכתוב אחד אומר: "ואנכי עמדתי בהר".

קשו קראי אהדדי!?

אמר רב: עומד

-

ולומד

מפי הגבורה,

יושב

-

ושונה

שוב לבדו מה שלמד.

רבי חנינא אמר: לא עומד

ממש היה,

ולא יושב

ממש,

אלא

שהיה

שוחה

.

רבי יוחנן אמר

: באמת עומד היה, והאי דכתיב: "ואשב בהר" היינו שנתעכב שם, ש

אין ישיבה

-

אלא לשון עכבה

[עיכוב].

שנאמר: "ותשבו בקדש ימים רבים",

והיינו, שנתעכבו שם ימים רבים.

רבא אמר: רכות,

דברים רכים ונוחין שקל לאדם לשמען - שמען משה

מעומד, וקשות

שמען

מיושב.

שנינו במשנתינו:

קראה אחד קראוה שנים יצאו וכו'.