Kidduschin 61a — Talmud auf Deutsch

א. המקדיש משדה אחוזתו [שירש מאביו], ובא לפדותה מן ההקדש, אין מעריכים את השדה לפי שוויה, אלא בין שדה טובה, ובין שדה רעה, פדיון הקדשם שוה: שטח הראוי לזריעת כור [שלשים סאה] שעורים, נפדה בחמישים שקל כסף. ב. דין זה לא נאמר, אלא בשעה שהיובל נוהג, אבל בזמן שאין היובל נוהג, וכן שדה או כל דבר שאינו ראוי לזריעה, אינו נפדה בדמים הללו [חמישים שקל לבית כור], אלא פודים אותו בשוויו.

המקדיש

את

שדהו בשעת היובל

[בזמן שהיובל נוהג], ובא לפדותה,

נותן ב

פדיון של שדה הראויה ל

זרע חומר

[כור]

שעורים, חמשים שקל כסף

.

אם

היו

בשדה זו

נקעים

[גומות]

עמוקים עשרה טפחים, או סלעים גבוהים עשרה טפחים, אין נמדדין עמה

, כלומר, אינם נכללים בדין חמישים שקל כסף לבית כור שעורים, אלא פודים אותם בשוויין. היו הנקעים עמוקים

פחות מכאן

[פחות מעשרה טפחים], או שהיו הסלעים גבוהים פחות מעשרה טפחים, הרי הם

נמדדין עמה

ופודה אותם, לפי חשבון של חמשים שקל כסף לבית כור שעורים.

והוינן בה

[דקדקנו במשנה זו]: אם היו עשרה טפחים,

נהי דבהדי ארעא לא קדשו

[אמנם אינם מתקדשים עם הקרקע], אבל אמאי לא

נקדשו באפי נפשייהו

[בפני עצמם]!?

כלומר, אמנם אינם נמדדים כיחידה אחת עם הקרקע, ואיננו מחשבים את המדרון שלהם, אבל מדוע לא נחשב על כל פנים את שטח קרקעית הנקעים עצמן, ואת שטח הסלעים עצמם!?

וכי תימא

[אם תרצה לומר]:

כמה דלא הוי בית כור לא חשיב

, כלומר, לא נאמר דין חמישים שקל כסף, אלא לשדה שיש בה לפחות בית כור, אבל בשדה קטנה מבית כור, אינה נפדית אלא בשוויה, לפיכך שנינו: אין נמדדין עמה.

ורמינהו

[סתירה לתירוץ זה]: נאמר [ויקרא כז טז]: "ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה', והיה ערכך לפי זרעו, זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף". והיה הכתוב יכול לומר: "ואם מאחוזתו יקדיש", ואם מ

שדה

אחוזתו יקדיש"

מה תלמוד לומר

, כלומר, מה באה תיבת "שדה" ללמדנו!? אלא

לפי שנאמר

בסוף הפסוק "

זרע חומר שעורים בחמשים

", שמא תאמר:

אין לי

בדין זה

אלא שהקדיש בענין הזה

כלומר, בית כור ["חומר"] שלם או יותר,

מנין לרבות

אף אם הקדיש

לתך

[חצי כור]

וחצי לתך, סאה, תרקב

[חצי סאה ]

וחצי תרקב, ואפילו רובע

הקב

מנין

שפודים אותם לפי אותו חשבון?

תלמוד לומר

: "

שדה

", שהיא תיבה מיותרת, ובאה ללמד שדה

מכל מקום

כלומר, כל שדה שתהיה, פודים אותה לפי חשבון זה.

נמצינו למדים, אף שדה קטנה נפדית לפי חשבון חמישים שקל כסף לבית כור שעורים, ומדוע אין הנקעים והסלעים נמדדים עם שאר השדה לחשבון זה!?

אמר

[תירץ]

מר עוקבא בר חמא

: נקעים ד

הכא, בנקעים מלאים מים עסקינן

, ואינם נפדים בחשבון זה,

משום דלאו בני זריעה נינהו

[אינם ראויים להיזרע] ולא נאמר חשבון זה אלא לשדה שראויה להזרע, שהרי הכתוב אומר: "זרע חומר שעורים".

דיקא נמי

[אכן, יש לדקדק כדבריך מן המשנה]

דקתני

מתניתין "נקעים"

דומיא ד

"

סלעים

"

גבוהים

, וסתם סלעים אינם ראויים לזריעה,

שמע מינה

: אף נקעים, כשאינם ראויים לזריעה, כגון: כאשר הם מלאים מים.

ומקשינן:

אי הכי

, כלומר, אם כדבריך, "שאין נמדדין עמה", היות ואינם ראויים לזריעה,

אפילו פחות מיכן

[מעשרה טפחים]

נמי

, שהרי אינם ראויים לזריעה!?

ומשנינן:

הנהו

[פחות מעשרה] אף על פי שאינם ראויים לזריעה, כחלק מן השדה הם חשובים, כי הנקעים:

נאגני דארעא מיקרו

[אגנות הקרקע הם נקראים כי המים מתמצים לתוכם].

וכן הסלעים:

שדרא דארעא מקרו

, כלומר, אינם נחשבים לעצמם, אלא על שם הקרקע הם נקראים "שדראות הקרקע".

הרי למדנו: נקעים שראוים לזריעה, אף אם עמוקים הם עשרה טפחים, נמדדין עם הקרקע.

ואילו ל

גבי מכר תנן: האומר לחבירו

: "

בית כור עפר אני מוכר לך

" צריך שיתן לו שדה אחת ששטחה בית כור הראוי לזריעה.

ו

אם היתה לו שדה ש

היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים

,

או סלעים גבוהים עשרה טפחים, אין נמדדים עמה

, ואינו יכול לתת לו אותה, אלא נותן לו בית כור שלם מקרקע חלקה.

ואם היו הנקעים והסלעים,

פחות מכאן

[פחות מעשרה טפחים]

נמדדים

הם

עמה

, ויכול לתת לו בית כור שיש בתוכו נקעים וסלעים אלו.

ואמר

[פירש]

מר עוקבא בר חמא

: נקעים אלו אין נמדדים עמה,

אף על פי שאין מלאים מים

.

ומפרשינן:

מאי טעמא?

אמר רב פפא: לפי שאין אדם

הקונה קרקע

רוצה שיתן את מעותיו ב

עבור

שדה אחת, ויראה לו

השדה

כשנים וכשלשה מקומות

.

לפיכך, אין המוכר יכול לתת ללוקח קרקע כזו, אף אם לא התנה עמו במפורש שאינו מוכן לקבל קרקע כזו.

והשתא מספקא לן:

הכא

באשה שאמר לה המקדש: "על מנת שיש לי בית כור עפר", ויש לו שדה שיש בה נקעים עמוקים עשרה טפחים שאינם מלאים מים,

מאי

דינם של הקידושין? האם

להקדש מדמינן לה

, והיות שאין בהן מים, נמדדין עמה.

או למכר מדמינן לה

, ואין נמדדין עמה, אף על פי שאין בהן מים?

ומסקינן:

מסתברא

לומר:

להקדש מדמינן לה

, ואם יש לו בית כור עפר, עם נקעים עמוקים עשרה שאינם מלאים מים, מקודשת היא, ואינה יכולה לומר: "נראית לי שדה זו כשנים ושלשה מקומות".

משום

דאמר לה

: "מאי איכפת לך? לא עליך הטרחא מוטלת, אלא עלי, ו

אנא טרחנא וזרענא

[אני אטרח ואזרע] ואקצור

ומייתינא

[ואביא] את התבואה אל הבית.

מתניתין:

א. נאמר בתורה [במדבר לב]: "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד, ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד והנה המקום מקום מקנה. ויבואו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה וגו' אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה וגו' ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאונום אל מקומם וגו' כי לא ננחל אתם מעבר לירדן והלאה, כי באה נחלתנו אלינו מעבר הירדן מזרחה".

"ויאמר אליהם משה אם תעשון את הדבר הזה, אם תחלצו לפני ה' למלחמה. ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה' וגו' ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו וגו'

והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה'".

"ויצו להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות לבני ישראל. ויאמר משה אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן כל חלוץ למלחמה לפני ה' ונכבשה הארץ לפניכם ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה. ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתוככם בארץ כנען".

ב. התנאי שבין משה רבינו ובין בני גד ובני ראובן, היה "תנאי כפול", שהרי אמר להם משה: "אם יעברו ... ונתתם ... ואם לא יעברו ... ".

כמו כן הוקדם התנאי [אם יעברו] אל המעשה [ונתתם להם את ארץ הגלעד], וכמו כן הוקדם הצד החיובי שבתנאי לצד השלילי ["הן קודם ללאו"].

רבי מאיר אומר: כל תנאי ש

מתנה אדם ו

אינו

אומרו

כתנאי בני גד ובני ראובן

[שהיה "תנאי כפול", וקדם התנאי אל המעשה, והוקדם "הן" אל ה"לאו"]

אינו תנאי

, וכאילו נעשה המעשה בלא תנאי, לפיכך, אף אם לא נתקיים התנאי, המעשה קיים.

כגון: האומר לאשתו: "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז", אם חזר וכפל את התנאי, ואמר "ואם לא תתני לי לא יהא גט", תנאי גמור הוא, ואם לא נתקיים התנאי אינה מגורשת.

ואם לא כפל את התנאי, סובר רבי מאיר: אין כאן תנאי, ואף אם לא נתנה לו מאתים זוז, הרי זה גט גמור.

ויש ללמוד דין זה מייתור לשון הפסוק

שנאמר

: "

ויאמר אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן

" וגו' "ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה".

וכתיב

[ונאמר עוד]: "

ואם לא יעברו חלוצים

אתכם ונאחזו בתוככם בארץ כנען".

ואם אין צורך לכפול את התנאי, למה כפל משה רבינו את תנאו? אלא, יש ללמוד מכאן: שאם לא היה כופל את התנאי, לא היה תנאו של משה רבינו מחייב את בני גד ובני ראובן, ואף אם לא היו באים למלחמה, היו מקבלים את כל ארץ הגלעד כבקשתם.

רבי חנינא בן גמליאל

חולק ו

אומר

: אין צורך לכפול את התנאי, כי "מכלל הן אתה שומע לאו" כלומר, מן הצד האחד של התנאי, אפשר להבין את ההיפך, ואין צורך לאמר אותו בפירוש.

ומה שכפל הכתוב את לשון התנאי, אינו בא ללמדנו שצריך לכפול את התנאי בכל מקום, אלא

צריך

היה

הדבר לאומרו

בלשון זו.

שאלמלא כן

, כלומר, אם לא היה משה רבינו אומר: "ואם לא יעברו חלוצים אתכם, ונאחזו בתוככם בארץ כנען".

יש במשמע

[היה אפשר להבין]:

שאפילו בארץ כנען

שאינם חפצים בה

לא ינחלו

, וכל שכן שבארץ הגלעד לא ינחלו אם לא יקיימו את התנאי.

ולכך הוצרך הדבר להאמר, שאם לא יקיימו את התנאי, יקבלו בני גד ובני ראובן חלק מארץ גלעד, כשאר שבטי ישראל, וכמו כן יקבלו חלק בארץ ישראל.

גמרא:

שנינו במשנה: רבי חנינא בן גמליאל אומר: צריך הדבר לאומרו, שאלמלא כן יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו.

ומתמהינן:

שפיר קאמר ליה

[היטב השיב לו]

רבי חנינא בן גמליאל לרבי מאיר!?

ומנין לרבי מאיר לומר שתנאי שאינו כפול אינו תנאי!?

ומשנינן:

אמר

[יתרץ]

לך רבי מאיר: אי סלקא דעתך

לומר שמקרא זה

לאו לתנאי כפול הוא דאתא

[בא], אלא לומר שינחלו על כל פנים חלק בגלעד ובארץ כנען.

לכתוב

[שתכתוב התורה]: "

ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם

", כלומר, יחלקו עמכם באחוזה, ונלמד מכאן שיקבלו את חלקם בארץ הגלעד ובארץ כנען.