Kidduschin 52a — Talmud auf Deutsch

האח

האחד

[היחיד]

חולץ לשתיהן

שכל אחת ספק זקוקתו היא, ולא ייבם אף אחת, כי שמא אחות זקוקתו היא, שאסורה עליו אף לאחר שחלץ לאחותה

; והשנים: אחד

מהם

חולץ

לאחת,

ואחד

אפילו

מיבם

אם ירצה את השניה [לאחר שחלץ היחיד, ולאחר חליצת אחיו], כי ממה נפשך מותרת היא לו, שאם יבמתו היא מה טוב, ואם אחות יבמתו היא, הרי אחיה הוא שחלץ ליבמתו, ואין זו אסורה עליו.

אם קדמו

שני האחים של האחד

וכנסו

את שתי הנשים אחר שחלץ האח היחיד לשתיהן,

אין מוציאין אותן מידם

, שאף אם תאמר שהאחד פגע באחות זקוקתו, הרי כבר פקע זיקת אחותה ביבומו של אחיו, ואיסורא - דרבנן של פוגע באחות זקוקתו - דעבד עבד.

וקא משמע לן:

דוקא מיחלץ

האח היחיד

והדר יבומי

אחד מן השנים אחר חליצת אחיו, וכפי ששנינו: "האחד חולץ לשתיהן, והשנים אחד חולץ ואחד מייבם"

; אבל יבומי

האחד מן השנים

והדר מיחלץ

האחד היחיד -

לא

, ואפילו אם כנס יוציא, ומשום

דקא פגע

בשעת יבום

ביבמה לשוק

[שהיא אסורה עליו מדאורייתא], שהרי שמא זקוקה היא לאח היחיד שעדיין לא חלץ לה.

תא שמע

ד"קידושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין" מהא

דתני טביומי

ברייתא:

אם היה

לזה

[לאחד מן השוק]

חמשה בנים

שעשו אותו שליח לקדש להם אשה,

ולזה

[לאחר מן השוק]

חמשה בנות, ואמר

האחד לחבירו: "

אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני

":

כל אחת ואחת

מחמש הבנות,

צריכה חמשה גיטין

מכל אחד מחמשת הבנים, שהרי כל אחת מהן ספק מקודשת לכל אחד מן הבנים.

מת אחד מהם

מחמשת הבנים,

כל אחת ואחת

מן הבנות

צריכה ארבעה גיטין

מארבעת האחים הנותרים, כי כל אחת היא ספק מקודשת לכל אחד מארבעה אלו,

ו

עוד צריכה היא

חליצה מאחד מהן

, כי שמא אשת האח המת היא, וחליצת אחד האחים מתירתה.

ולרבא תיקשי: אמאי חלו הקידושין כלל!? והרי "קידושין שאין מסורין לביאה נינהו"!?

וכי תימא, הכא נמי

במאי עסקינן:

כשהוכרו ולבסוף נתערבו;

הרי אי אפשר ליישב כן, ד

הא

"

אחת מבנותיך לאחד מבני

"

קתני

, ומשמע: כך היה הנוסח שאמר לאבי הבנות.

ומסקינן:

תיובתא דרבא

-

תיובתא!

והילכתא כוותיה דאביי ביע

"

ל קג

"

ם

, סימן הוא לשש הלכות, שנחלקו בהן אביי ורבא והלכה בהן כאביי, וזו אחת מהן: "

ק

ידושין שאין מסורין לביאה".

שנינו במשנה: ו

מעשה בחמש נשים

ובהן שתי אחיות, וליקט אדם אחד כלכלה של תאנים, ושלהן היתה, ושל שביעית היתה, ואמר: "הרי כולכם מקודשות לי בכלכלה זו", וקיבלה אחת מהן על ידי כולן, ואמרו חכמים: אין אחיות מקודשות:

אמר רב: שמע מינה ממתניתין

[ממשנתנו]

ארבע

הלכות -

ו

אולם מוסיפה הגמרא, ד

נקיט רב בידיה

רק

תלת

[לא היו מוחזקות בידו אלא שלש הלכות, שסידרן בגירסת הגמרא], ולקמן מפרש טעמא.

ואלו הן שלשת ההלכות שסידרן רב בסדר גירסתו:

א.

שמע מינה: המקדש

את האשה

בפירות שביעית

, הרי היא

מקודשת

, וכפי שהיה במעשה שהובא במשנתנו, ולמדנו שאין אומרים: לאו ממונו של הזוכה בהם הוא, אלא כיון שזכה בהם ממונו הוא לכל דבר. ב.

ושמע מינה: קידשה בגזל אינה מקודשת

, ו

אפילו בגזל דידה

[גזל שגזל מן המתקדשת] אינה מקודשת, ואין אומרים: הואיל וקיבלה ממנו לשם קידושין - מחלה. ומפרשינן:

ממאי

, כיצד נלמד דין זה ממשנתנו?

מדקתני

במשנתנו: "

שלהם היתה ושל שביעית היתה

", הרי משמע:

טעמא

שהנכריות מקודשות בפירות שקידשן המקדש בשלהן, משום דפירות

דשביעית

הם,

דהפקר הוא

וזכה בהם המקדש,

הא

אם קידשן בפירות שלהן

דשאר שני שבוע

שאינם הפקר וגזל הם בידו,

לא

היו מתקדשות הנכריות שנגזלו מהן הפירות. ג.

ושמע מינה

ממה שנתקדשו שלש הנכריות על ידי קבלת אחת מהן:

אשה נעשית שליח לחבירתה, ואפילו במקום שנעשית לה צרה

. ומפרשינן:

ואידך

הדין הרביעי, שלא סידרה רב בגירסת הגמרא -

מאי היא

, מה הוא הדין הנוסף שיש ללמוד ממשנתנו?

ד. "

קידושין שאין מסורים לביאה

", אם הם קידושין או לא.

ומקשינן:

וניחשבה

, כלומר: למה לא סידרה רב בגירסת הגמרא שלו!?

ומשנינן:

משום דמספקא ליה

לרב בפירוש משנתנו:

אי כ

הפירוש שפירש

אביי

[לעיל נא ב] במשנתנו, ולפי פירושו נמצא, שיש להוכיח ממשנתנו: "קדושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין", שהרי לדבריו מבואר במשנתנו שהמקדש אחת משתי האחיות, הרי היא מקודשת.

אי כ

הפירוש שפירש

רבא

[שם] במשנתנו, ולפי פירושו נמצא, שיש להוכיח ממשנתנו: "קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין", שהרי לפי פירושו מבואר במשנתנו, שהמקדש אחת משתי אחיות, אפילו אחת מהן אינה מקודשת.

ומשום שנסתפק רב, לכן אמר: ודאי מוכח ממשנתנו דין ה"קידושין שאין מסורין לביאה", אלא שמכל מקום אינו יכול לסדרה בגירסת הגמרא, משום שאינו יודע, אם מוכח דהוו קידושין, או שמא מוכח דלא הוו קידושין.

כי סליק

[כאשר עלה]

רבי זירא

מבבל לארץ ישראל,

אמרה להא שמעתא

דרב

קמיה דרבי יוחנן

[אמר את השמועה הנזכרת משמו של רב שהיה בבבל, לרבי יוחנן שהיה בארץ ישראל]!

אמר ליה

רבי יוחנן לרבי זירא:

מי אמר רב הכי

ד"קידשה בגזל אינה מקודשת, ואפילו בגזל דידה"!?

וקא סלקא דעתין, שהיה תמה רבי יוחנן: היתכן שיאמר רב כן ; ולפיכך תמהינן על רבי יוחנן:

ו

כי אטו

הוא

[רבי יוחנן עצמו]

לא אמר

כך, שגזל ביד הגזלן אינו ממונו, וממילא שאינו יכול לקדשה בו!?

והאמר רבי יוחנן

עצמו:

גזל

אדם

ולא נתייאשו הבעלים, שניהם

הגזלן והנגזל -

אינם יכולים להקדיש

את החפץ שביד הגזלן,

זה

הגזלן - אינו יכול להקדישו

לפי שאינו שלו, וזה

הנגזל - אינו יכול להקדישו,

לפי שאינו ברשותו

[בשליטתו]!? הרי שאף לדעת רבי יוחנן עצמו: דבר הגזול אינו ממונו של הגזלן, וממילא שאינו יכול לקדש בו את האשה וכמו שאמר רב, ומה היה רבי יוחנן מתמה על רב!? ומשנינן: לא היה תמה רבי יוחנן על הדין, אלא

הכי קאמר ליה

רבי יוחנן לרבי זירא:

מי אמר רב כוותי

[האמנם אמר רב כמוני]!

מיתיבי

לרב מהא דתניא:

קידשה בגזל

של אחרים,

בחמס

[חפץ שנקנה בכסף בעל כרחו של בעליו],

ובגניבה, או שחטף סלע מידה, וקדשה

בו, הרי זו

מקודשת

, הרי שהיא מקודשת אפילו בגזל דאחרים, ודלא כרב!?

ומשנינן:

התם

ששנינו: "קידשה בגזל"

\- במאי עסקינן:

בגזל דידה

, ולכן היא מקודשת, וכדמפרש ואזיל. ותמהינן עלה:

הא מדקתני סיפא

: "

או שחטף סלע

[

משלה

] [

מידה

] ",

מכלל

, הרי בהכרח

דרישא

של הברייתא: "קידשה בגזל בחמס ובגניבה", לא בגזל דידה אנו עוסקים, אלא

בגזל דעלמא

[מאחרים]

עסקינן;

ומכל מקום קתני דהיא מקודשת!?

ומשנינן:

פירושי קא מפרש

בסיפא לרישא! והכי קאמר:

קידשה בגזל, בחמס ובגניבה, כיצד: כגון שחטף סלע מידה

,

וקדשה בו

, מקודשת; ולעולם אין הברייתא עוסקת בגזל דאחרים, והיא אינה מתקדשת בו.