Kidduschin 41a — Talmud auf Deutsch

דרש בר קפרא: רגזן

לא עלתה בידו אלא רגזנותא.

והיינו, שלא הרויח דבר, אלא רק הפסיד את כחש גופו.

ו

אילו

לאדם טוב, מטעימים אותו מפרי מעשיו.

וכל

אדם

שאינו לא במקרא, ולא במשנה, ולא בדרך ארץ,

נ

דור הנאה ממנו!

לפי שאם אינו באחד מהם, הרי אינו מתעסק אלא בליצנות, ומאדם כזה חייבים להתרחק,

שנאמר

בתחילת ספר תהילים, אשרי האיש אשר:

"ובמושב לצים לא ישב".

ואילו

מושבו

של אדם זה הוא

מושב לצים

:

הדרן עלך פרק האשה נקנית

--- title: "חברותא - קידושין — פרק שני - האיש מקדש" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02356.html#HtmpReportNum0001L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0001L5" --- פרק שני - האיש מקדש

Оригинал главы פרק שני - האיש מקדש

מתניתין:

האיש מקדש

את האשה

בו

, כלומר: יכול הוא לקדשה בעצמו

ו

גם

בשלוחו

[או על ידי שליח].

וכן

האשה מתקדשת בה

[על ידי עצמה],

ובשלוחה

.

וכן

האיש מקדש את בתו כשהיא נערה

,

בו ובשלוחו

.

גמרא:

שנינו במשנה: האיש מקדש בו ובשלוחו:

ומקשינן: למה לו לתנא לשנות "בו ובשלוחו", והרי

השתא בשלוחו מקדש, בו

מיבעיא

[לא כל שכן]!? ולא היה לו לתנא לשנות, אלא: "האיש מקדש בשלוחו"!?

אמר

תירץ

רב יוסף

: לכך נקט התנא "בו ובשלוחו", כדי להקדים את קדושי עצמו לקדושי שלוחו, ולהשמיענו:

מצוה בו יותר מבשלוחו

.

ומביאה הגמרא מן האמוראים שהיו מקפידים על כך:

כי הא

, וכאשר מצינו

דרב ספרא

עצמו ולא על ידי בני ביתו -

מחריך רישא

[חורך ראשה של בהמה להסיר שערותיה] לכבוד שבת, כדי להכין את עצמו לקיום מצות סעודת שבת.

וכן מצינו ב

רבא

ד

מלח שיבוטא

[מולח את הדג] לכבוד שבת, ועשו כן משום ש"מצוה בו יותר משלוחו".

איכא דאמרי

:

בהא

, בקדושין

איסורא נמי אית בה

[אף איסור יש לקדש על ידי שליח], כשיכול לקדש הוא בעצמו, ומטעם זה הוא שנקט התנא: "בו ובשלוחו", ולא מטעמו של רב יוסף -

ו

כדרב יהודה אמר רב! דאמר רב יהודה אמר רב

:

אסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה

לאחר שהיא כבר מקודשת לו,

ותתגנה עליו

וישנאה,

ורחמנא

הרי

אמר

: "

ואהבת לרעך כמוך

" ; ולכן יראנה תחילה קודם שיקדשנה, כי אף אם יראה בה דבר מגונה ולא יקדשנה משום כך, אינו שונאה כיון שאין היא מקודשת לו.

וכי איתמר דרב יוסף

: "מצוה בו יותר מבשלוחו" דמשמע: מצוה ולא איסור, לא על הרישא אמרה, אלא

אסיפא איתמר!

ששנינו בסיפא:

האשה מתקדשת בה ובשלוחה

, ואף בזו תיקשי:

השתא בשלוחה מיקדשא, בה מיבעיא!?

ועל כך

אמר רב יוסף

, שמשנתנו משמיעה לנו:

מצוה בה

לסייע לבעל לקיים מצות "פרו ורבו" -

יותר מבשלוחה;

ו

כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא

-

אבל בהא

בקדושי אשה על ידי שליח -

איסורא לית בה

[אין בכך איסור] באשה, שתתקדש בלא שתראהו, ו

כדריש לקיש

, ולכך אמר רב יוסף שיש בזה רק מצוה ולא איסור

! דאמר ריש לקיש

:

משל הוא שהנשים אומרות על בעל שאינו מוצלח: "בכל זאת

טב למיתב טן דו

[טוב לשבת שני גופים יחדיו]

מלמיתב ארמלו

[מאשר לשבת אלמנה ללא בעל] ", ואם כן, אף אם תראה בו דבר מגונה, לא תסור אהבתה ממנו.

שנינו במשנה:

האיש מקדש את בתו כשהיא נערה, בו ובשלוחו

:

ומפרשינן:

כשהיא נערה, אין

, אכן הוא מקדשה, ואילו

כשהיא קטנה לא

מקדש אותה האב; ולא שאין הוא יכול לקדשה, שהרי ודאי זכאי האב בקדושי בתו הקטנה, וגם יכול לקדשה על ידי שליח מכל שכן דנערה, שהרי היא יותר ברשותו מאשר נערה, אלא לומר שלא יעשה כן לכתחילה -

ו

מסייע ליה

לשון התנא שלא הזכיר אלא נערה -

לרב! דאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי אלעזר

[ויש אומרים, רבי אלעזר הוא שאמרה]:

אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר, בפלוני אני רוצה

.

כאן שבה הגמרא לעיקר הדין המפורש במשנתנו, שהאיש מקדש והאשה מתקדשת על ידי שליח, ומבארת:

שליחות

בקידושין

מנלן

[מנין הוא נלמד]?

דתניא

:

כתיב [דברים כד]: "כי יקח איש אשה ובעלה, והיה אם לא תמצא חן בעיניו, וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו. ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר. ושנאה האיש האחרון, וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו" ; וזו היא פרשת גירושין -

וממה שאמרה תורה "ושלחה", ולא אמרה "וגירשה מביתו", למדנו שני דינים:

א. לשון "

ושלח

" לבד,

מלמד: שהוא

הבעל

עושה שליח

לגרש את אשתו.

ב. לשון התורה "

ושלחה

" [תוספת ה"א], נדרש כאילו היה כתוב "ושלחה" ללא מפיק ה"א, דמשמע שהאשה משלחת, ו

מלמד: שהיא

האשה

עושה שליח

לקבל את גיטה מיד בעלה. וממה שאמרה תורה "

ושלח ושלחה

", כלומר: כפל לשון "ושלחה" האמור בפרשה,

מלמד: ש

אף

השליח עושה שליח

אחר.

מוסיפה הגמרא ומבארת:

אשכחן

, אכן למדנו שליחות

בגירושין

, ושליחות

בקידושין מנלן?

וכי תימא

, שמא תאמר: אין צריך דרשה מיוחדת לקדושין, ומשום

דיליף

[נלמד דין זה]

מגירושין

במידת "בנין אב" ["במה מצינו"]: מה בגירושין עושים שניהם שליח, אף בקדושין כן?

כך הרי אי אפשר לומר, כי יש להשיב על לימוד זה:

מה לגירושין שכן ישנן בעל כרחה

של האשה, ומשום חומרא זו מועילה שליחות בגירושין ; אבל קדושין שאין נעשים בעל כרחה של האשה, שמא אין הם נעשים אלא על ידי המקדש עצמו ולא על ידי שלוחו!? ומפרשינן: שליחות בקדושין נלמדת, ממה ש

אמר קרא

: "

ויצאה והיתה

" ["ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר"], הרי

מקיש

הכתוב

הויה

[קדושין]

ליציאה

[גירושין], ולמדנו:

מה

ב

יציאה משוי

[עושה]

שליח, אף

ב

הויה נמי משוי שליח

.

מוסיפה הגמרא לבאר:

ואלא הא דתנן

שבעל הכרי יכול לשלוח שליח להפריש תרומה מכריו, וכמו ששנינו במסכת תרומות פרק ד משנה ד:

האומר לשלוחו צא תרום

מכריי, ולא פירש לו את מידת התרומה שיקח, שהרי קבעו חכמים שיעור לתרומה: עין טובה אחד מארבעים, עין בינונית אחד מחמשים, ועין רעה אחד מששים, הרי זה השליח

תורם כ

פי שהוא מכיר ב

דעת בעל הבית

[בעל הכרי], אם עינו יפה או רעה.

ואם

השליח

אינו יודע

מה היא

דעת בעל הבית

, הרי זה

תורם בבינונית

[כמידת עין בינונית], שהיא:

אחד מחמשים

.