Kidduschin 14b — Talmud auf Deutsch

וכן,

פרט

למסולים

. שהיא נעל

שאין לו עקב

, שאינו ראוי להליכה בו.

ולמדנו מדברי הברייתא, שמ"נעל" למדים שאפילו נעלו של אדם אחר כשרה לחליצה, ואילו מ"נעלו" למדים שצריך נעל הראויה לו. ונמצא, שהמילה "נעל" לא באה למעט שיבמה אינה ניתרת בגט.

ואם כן חוזרת הקושיא דלעיל: מנין למדו חכמים שהיבמה אינה קונה את עצמה בגט?

ומתרצינן:

אם כן,

אם אכן המילה "נעל" לא באה אלא ללמד שאף נעל של אחר כשרה,

ניכתוב קרא

, היה ראוי לכתוב "בית חלוץ

נעל

".

מאי

"

הנעל

"? לשם מה אמר הכתוב "הנעל", בתוספת ה' הידיעה? -

שמעת מינה תרתי

. יש לנו ללמוד מדברי הכתוב שני ענינים, משתי דרשות:

[א] "נעל" - מלמד שאפילו נעל של אדם אחר כשרה לחלוץ בה.

[ב] "נעלו", בתוספת ה' הידיעה - מלמד שדוקא חליצת הנעל מתירה את היבמה להנשא לשוק, ולא גט.

מתניתין:

המשנה הראשונה בפרקנו עוסקת בענין קניני אשה והיבמה. ולכן ממשיכה המשנה שלפנינו וכן המשניות שלאחריה, לבאר את אופן הקנינים של עבדים [עבריים וכנענים], וקנינים של חפצים.

משנתנו מבארת את קניני העבד העברי והאמה העברייה:

א. קנייני עבד עברי.

עבד עברי נקנה

בשני קנינים:

נקנה

בכסף ובשטר

.

וקונה

את

עצמו

להיות בן חורין בשלשה אופנים:

בשנים,

כאשר עברו שש שנים מיום קנייתו, הרי הוא יוצא לחופשי.

וביובל

, אם חלה שנת היובל בתוך שש שנים מיום המכרו, הרי הוא יוצא לחפשי.

וגרעון כסף

. שביכולתו לפדות את עצמו, ולצאת לחפשי, על ידי תשלום כסף לאדונו עבור השנים שנותרו לו לעבוד.

והיינו, שאדונו [ובלשון חכמים "רבו"] מגרע לו מדמי פדיונו את סכום דמי השנים שעבד בהן. כי חישוב דמי פדיונו, והגרעון, נעשים לפי הדמים שהעבד נקנה בהם.

כגון: אם העבד נקנה בשש מאות זוז לעבודת שש שנים, הרי עבודת כל שנה שווה מאה זוז, מפני שהעבד עתיד לצאת בסוף שש שנים.

ב. קנייני אמה העבריה:

יתירה עליו

[על העבד העברי]

אמה העבריה

[שגם היא נקנית בכסף ובשטר, ויוצאת גם היא בשטר וביובל ובגרעון כסף, כדין עבד עברי],

ש

היא

קונה את עצמה

להיות בת חורין, גם

ב

הבאת

סימנין

של נערות.

כי כאשר האמה העבריה מביאה סימני נערות, היא יוצאת לחופשי, בלי צורך במעשה קנין כל שהוא.

ג. קנייני עבד נרצע:

נאמר בתורה [שמות כא ה]: "ואם אמור יאמר העבד [כעבור שש שנים ממכירתו]: אהבתי את אדוני, את אשתי, ואת בני, לא אצא חפשי, והגישו אדוניו אל האלהים [הדיינים], ורצע אדוניו את אזנו במרצע, ועבדו לעולם".

עבד עברי

הנרצע

-

נקנה

לאדונו [להמשיך בעבדותו גם לאחר שש שנים]

ברציעה

שרוצע אדונו את אזנו.

וקונה את עצמו

להיות בן חורין:

ביובל, ובמיתת האדון.

והיינו, שאם מת האדון, אין העבד הנרצע עובד את יורשיו אלא יוצא לחופשי.

אך עבד עברי שמת אדונו בתוך שש שנים למכירתו, צריך העבד להשלים את עבודתו ליורשיו.

וטעמם של כל הדינים שהוזכרו במשנתנו יתבאר בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: עבד עברי נקנה בכסף.

יש שלשה אופנים של עבד עברי:

א. עבד עברי הנמכר לגוי.

ב. עבד עברי המוכר את עצמו לישראל.

ג. עבד עברי שמכרוהו בית דין.

כגון, גנב שאין לו אפשרות לשלם את גנבתו, בית דין מוכרים אותו לישראל אחר בעל כרחו, ובכסף שנותן עבורו הקונה, משלמים לנגנב את דמי החפץ שגנב ממנו [שמות כב ב].

קנין כסף שהוזכר במשנתנו, מועיל לקנין עבד עברי בכל שלושת האופנים המבוארים.

והוינן בה: זה ש

עבד עברי נקנה בכסף

-

מנלן,

מנין למדנו זאת?

ומשנינן:

אמר קרא

בענין גאולת עבד עברי הנמכר לגוי [ויקרא כה]: "אם עוד רבות בשנים - לפיהן ישיב גאולתו,

מכסף מקנתו

" [מכסף שנקנה בו].

מלמד

הכתוב,

ש

העבד העברי

נקנה בכסף

, ובשעה שהוא בא להגאל, הוא משיב את העודף של כסף מקנתו לאדון שקנה אותו.

שואלת הגמרא: אמנם

אשכחן

מצאנו בפסוק הזה ש

עבד עברי הנמכר לעובד כוכבים

הרי הוא נקנה בכסף.

אבל מנין לנו שגם עבד עברי הנמכר לישראל נקנה בכסף?

ואין ללמוד את דין עבד עברי הנמכר לישראל מדין הנמכר לגוי. שהרי יש לחלק ביניהם, ולומר:

עבד עברי הנמכר לנכרי נקנה בכסף,

הואיל וכל קנינו

של נכרי בקרקעות ומטלטלין הוא

בכסף

[ואין הנכרי קונה מטלטלין במשיכה].

ולפיכך, אף את העבד העברי קונה הנכרי בכסף.

אבל, ישראל קונה מטלטלין במשיכה ולא בכסף, ולפיכך יתכן שגם לענין קניית עבד, דינו שונה מדין הנכרי, ואינו קונה עבד עברי בכסף.

ואם כן,

נמכר לישראל

-

מנלן?

מנין למדנו שגם הוא נקנה בכסף?

ומתרצינן: יש ללמוד זאת ממה ש

אמר קרא

בענין אמה עבריה [שמות כא]:

מצוה על האדון ליעד את האמה [לקחת אותה לו לאשה]. ואמר הכתוב: "אם רעה בעיני אדוניה אשר [היה ראוי] לו [ל] יעדה,

והפדה!

".

לא נאמר "ונפדתה", אלא "והפדה", ומשמע שהאדון עצמו יפדה אותה. ובודאי אין כוונת הכתוב שהאדון יתן לעצמו כסף בפדיונה, אלא כוונת הכתוב שעל האדון לסייע לה בפדיונה.

וכיצד יכול האדון לסייע בפדיונה?

מלמד

הכתוב,

שמגרעת

מדמי

פדיונה, ויוצאה

.

שהאדון מסייע לה להיפדות ממנו, על ידי שהוא מגרע מדמי פדיונה. כגון, אם נקנתה בששה מנים כסף ועבדה שלש שנים, מגרע האדון מדמי פדיונה, שלא תצטרך לשלם ששה מנים כפי כסף קנייתה, אלא די לה לשלם שלשה מנים.

ומפסוק זה מוכח שהאמה נקנית בכסף. שהרי אם היא לא נקנתה בכסף, כיצד מגרע האדון מדמי פדיונה? ודין עבד עברי נלמד מדין האמה העבריה - כשם שהאמה העבריה נקנית בכסף, כך עבד עברי נקנה בכסף.

ומקשינן: אמנם

אשכחן,

מצאנו בפסוק, ש

אמה העבריה

נקנית בכסף, אבל אין ללמוד מכך שגם עבד עברי נקנה בכסף. שהרי יש לחלק ביניהם, ולומר:

מדוע אמה העבריה נקנית בכסף? הרי זה

הואיל ומיקדשה

[ומתקדשת]

בכסף

ונקנית בכך לבעל, ולפיכך הדין נותן שגם

מיקניא

[נקנית]

בכסף.

אבל,

עבד עברי

הנמכר לישראל, לא מצאנו במקום אחר שהוא נקנה בכסף! ואם כן,

מנלן

מנין למדנו שאף הוא נקנה בכסף?

ומשנינן:

אמר קרא

[דברים טו]: "

כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך, שש שנים

".

מקיש

הכתוב את דין עבד

עברי ל

דין האמה ה

עבריה

. וכשם שאמה עבריה נקנית בכסף [כפי שלמדנו מהכתוב "והפדה"], כך עבד עברי נקנה אף הוא בכסף.

ומקשינן: הכתוב שמקיש את העברי לעבריה מדבר בעבד עברי שמכרוהו בית דין, שהרי נאמר בו "כי ימכר לך אחיך [העברי או העבריה] ", ולא נאמר "כי אחיך ימכור עצמו לך". ומשמע מלשון הכתוב "כי ימכר לך", שאחיך יימכר לך בידי אחרים, דהיינו בית דין, שבידם למכור את האדם בעבור תשלום גנבתו.

ואמנם

אשכחן,

מצאנו בכתוב הזה שאם

מכרוהו בית דין,

עבד עברי הוקש לעבריה, ונקנה בכסף.

אבל מנין נלמד שאף מוכר עצמו נקנה בכסף? ואין ללמוד את דין מוכר עצמו מדין מכרוהו בית דין, שהרי יש לחלק ביניהם, ולומר:

מכרוהו בית דין נקנה בכסף

הואיל ו

הוא

נמכר בעל כרחו

. ומאחר שהתורה הקלה בקנייתו, שהוא נקנה לאדונו אפילו שלא מדעתו, לפיכך הקלה התורה בקנייתו גם בכך שהוא נקנה בכסף בלבד, ללא צורך בקנין חזקה.

אבל עבד עברי ה

מוכר

את

עצמו

, שלא מצינו שהתורה הקלה בקנייתו [שייקנה בעל כרחו],

מנלן?

מנין למדנו שאף הוא נקנה בכסף בלבד בלי שישתמש בו האדון כדין "חזקה"?

ומתרצינן:

יליף

, יש ללמוד את דין עבד עברי המוכר את עצמו לישראל, מדין עבד עברי שמכרוהו בית דין, בגזרה שוה "

שכיר שכיר

" - נאמר בענין עבד עברי שמכרוהו בית דין [דברים טו]: "כי משנה שכר 'שכיר' עבדך".

ונאמר בענין מוכר עצמו לישראל [ויקרא כה מ - מא]: "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך [מתוך דחקו], כ'שכיר' כתושב יהיה עמך".

ולמדים בגזירה שוה של "שכיר שכיר" את דין מוכר עצמו מדין עבד שמכרוהו בית דין: כשם שעבד שמכרוהו בית דין נקנה בכסף, כך מוכר עצמו נקנה בכסף.

ומקשינן: הרי להלן יתבאר שנחלקו תנאים אם לומדים מ"שכיר שכיר" גזרה שוה.

ואם כן,

הניחא למאן דיליף "שכיר שכיר"

, אמנם לדעת התנא שדורש את "שכיר שכיר" לגזרה שוה, אכן לומדים שמוכר עצמו נקנה בכסף ממכרוהו בית דין.

אלא למאן דלא יליף

"

שכיר שכיר

" -

מאי איכא למימר!?

לדעת התנא שאינו דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה, מנין נלמד שאף מי שמוכר את עצמו לישראל נקנה בכסף?

ומסקינן:

אמר קרא

בתחילת ענין עבד עברי המוכר את עצמו לגוי [ויקרא כה מז]: "וכי תשיג יד גר ותושב [גר שהוא תושב, ואינו גר צדק] עמך, ומך אחיך עמו, ונמכר לגר תושב".

"

וכי תשיג

" נאמר בתוספת האות ו', לומר לך: ענינו של עבד עברי המוכר את עצמו לגוי, הוא

מוסף על

ה

ענין

ה

ראשון

שלפניו.

מחובר הוא כהמשך וכהוספה לענין שהוזכר לפניו, שהוא ענין המוכר עצמו לישראל [המוזכר בפסוקים הקודמים].

וילמד

הענין ה

עליון

, מוכר עצמו לישראל, שנאמר למעלה,

מ

הענין ה

תחתון

, ממוכר עצמו לגוי, שהוזכר אחריו -

כשם שמוכר עצמו לגוי הרי הוא נקנה בכסף [שנאמר "מכסף מקנתו" וכדלעיל], כך מוכר עצמו לישראל, נקנה אף הוא בכסף.

וכיון שהוזכר בגמרא שנחלקו תנאים אם יש לדרוש גזרה שוה של "שכיר שכיר", מבררת הגמרא עתה מי הם אותם תנאים שנחלקו בדבר.

והוינן בה:

ומאן

הוא ה

תנא דלא יליף

"

שכיר שכיר

"? מי הוא אותו התנא שאינו דורש את "שכיר שכיר" לגזרה שוה?

ומשנינן:

האי תנא הוא

-

דתניא

:

בשלשה מקומות ביאר הכתוב את דין עבד עברי: א. בפרשת משפטים [שמות כא ב - ו] נאמר: "כי תקנה עבד עברי". ומשמע שתקנה את העבד מיד אחרים [בית דין]. ואין מדובר במוכר עצמו.

ונאמרו שם שלשה דינים:

[א] "שש שנים יעבוד, ובשביעית יצא לחפשי חינם".

[ב] "ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני - לא אצא חפשי. ורצע אדוניו את אזנו במרצע, ועבדו לעולם".

[ג] "אם אדוניו יתן לו אשה". והיינו שפחה כנענית.

מכאן שהאדון יכול למסור לעבדו העברי שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים.

ב. בפרשת ראה [דברים טו יב - יח] נאמר: "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה".

ומשמע שהעבד יימכר על ידי אחרים [בית דין], ואין מדובר במוכר עצמו.

ונאמרו גם שם חלק מהדינים שהוזכרו בפרשת משפטים [יציאת העבד כעבור שש שנים, ודין רציעה].

ונאמר שם עוד דין נוסף "וכי תשלחנו מעמך [כעבור שש שנים], לא תשלחנו ריקם, [אלא] הענק תעניק לו".

שהאדון מצווה להעניק מתנה לעבדו כשיוצא לחפשי, ודין זה נקרא בפי חז"ל "הענקה".

ג. בפרשת בהר [ויקרא כה לט - מו] נאמר: "כי ימוך אחיך ונמכר לך [מתוך דחקו] ".

ופרשה זו מדברת במוכר עצמו. ולא הוזכר שם אף דין מכל הדינים שהוזכרו בעבד שמכרוהו בית דין, אלא רק הוזכר שם דין היציאה ביובל. ולהלן הגמרא דנה בזה.

ולפיכך אמרו חכמים ארבעה חילוקי דינים בין מוכר עצמו ובין מכרוהו בית דין: לגבי מכירה ליותר משש שנים, לגבי רציעה, לגבי הענקה, ולגבי היתרו בשפחה כנענית.

א.

המוכר עצמו

אם רצה, הרי הוא מוכר את עצמו

לשש

שנים.

ו

אם רצה, מוכר את עצמו ל

יתר על שש

שנים. מפני שלא נאמר בו דין יציאה לאחר שש שנים.

אבל, אם

מכרוהו בית דין

-

אינו נמכר אלא לשש

שנים בלבד. כפי שנאמר בתורה בפירוש.

ב.

המוכר עצמו

אם רצה להמשיך לעבוד את רבו לאחר תום שנות ממכרו,

אינו נרצע

, מפני שלא נאמר בו דין רציעה אלא רק במי שמכרוהו בית דין.

אבל, אם

מכרוהו בית דין

הרי הוא

נרצע

, אם לא רצה לצאת לחפשי לאחר שש שנים, כפי שנאמר בתורה בפירוש.

ג.

מוכר עצמו

בשעה שיצא לחפשי,

אין מעניקים לו

. הבעלים אינם חייבים להעניק לו, מפני שלא נאמרה בו מצות הענקה.

אבל, אם

מכרוהו בית דין

הבעלים

מעניקים לו

כשיוצא לחפשי. כפי שנאמר בתורה בפירוש.

ד.

המוכר עצמו

-

אין רבו מוסר לו שפחה כנענית,

מפני שלא נאמר בו דין זה.

אבל, אם

מכרוהו בית דין

-

רבו מוסר לו שפחה כנענית.

רבי אלעזר

חולק ו

אומר

:

א.

זה וזה

[מוכר עצמו ומכרוהו בית דין],

אינו נמכר אלא לשש.

ב.

זה וזה

אם לא רצה העבד לצאת לחפשי כעבור שש שנים, הרי הוא

נרצע.

ג.

זה וזה, מעניקים לו

לעבד מתנה ביציאתו לחפשי.

ד.

זה וזה, רבו

של העבד

מוסר לו שפחה כנע נית.

עד כאן דברי הברייתא.

ודנה הגמרא:

מאי לאו

, האם לא מסתבר לומר ששורש מחלוקתם של תנא קמא ורבי אלעזר -

בהא קמיפלגי,

בכך נחלקו:

דתנא קמא לא יליף

[אינו לומד]

"שכיר

שכיר"

לגזרה שוה. ולכן אין לומדים את דין המוכר עצמו מדין מכרוהו בית דין. ומה שלא נאמר בו, אינו נוהג בו.

ו

אילו

רבי אלעזר יליף "שכיר שכיר"

לגזרה שוה. ולכו, כל מה שנאמר במכרוהו בית דין נוהג אף במוכר עצמו.

ומכאן שלדעת תנא קמא אין דורשים "שכיר שכיר" לגזרה שוה!

אמר רב טביומי משמיה דאביי

: אין להוכיח מדברי תנא קמא שאינו דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה, משום שיש לדחות -

ד

לדעת

כולי עלמא יליף

[נלמד]

"שכיר שכיר"

לגזרה שוה, להשוותם לדינים אחרים שלא הוזכרו בברייתא. אולם, בענין הדינים שהוזכרו בברייתא, לדעת תנא קמא התורה מיעטה אותם בפירוש מן הגזרה שוה. וכדלהלן:

והכא, בהאי קרא קמיפלגי

. כאן נחלקו תנא קמא ורבי אלעזר האיך יש לדרוש את הכתובים דלהלן: א.

מאי טעמא

[מהו טעמו]

דתנא קמא, דאמר: מוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש,

למרות שגם הוא דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה? -

טעמו הוא משום ש

מיעט רחמנא

ל

גבי מכרוהו בית דין

[דברים טו]

"ועבדך שש שנים"

. נאמר "ועבדך", ולא "ועבד", כדי ללמדך, רק

זה

[שמכרוהו בית דין] עובד שש שנים,

ולא מוכר עצמו.

ומבארת עתה הגמרא מה ידרוש רבי אלעזר מ"ועבדך":

ואידך,

ורבי אלעזר הסובר שאף מוכר עצמו אינו נמכר אלא לשש, דורש את המילה "ועבדך" לדרשה אחרת:

"

ועבדך

" - רק אותך יעבוד העבד,

לך ולא ליורש!

שאם מת האדון ואין לו בנים, אין העבד משועבד ליורש אחר, כגון הבת או האח [אבל אם יש לו בן, העבד עובד את הבן. כפי שיבואר בגמרא להלן יז ב].

ואידך,

ותנא קמא, הדורש מ"ועבדך שש שנים" למעט מוכר עצמו, שיכול למכור עצמו ליותר משש שנים, מנין הוא ילמד שעבד עברי אינו עובד את היורש? שהרי גם הוא מסכים שאין העבד עובד את היורש!

משום ש"

ועבדך

"

אחרינא כתיב,

שנאמר "ועבדך" פעם נוספת ["כי משנה שכר שכיר עבדך"], ללמד שרק אותך יעבוד העבד ולא את היורש.

ומבארת עתה הגמרא מה ייעשה רבי אליעזר עם "ועבדך" השני:

ואידך,

רבי אלעזר, לא ידרוש את הפסוק השני לשום דרשה, כי הפסוק

ההוא

-

להרצאת אדון הוא דאתא!

כוונת הכתוב היא לרצות את האדון שיתרצה להעניק לעבד את ההענקה.

שכך אמר הכתוב: "לא יקשה בעינך בשלחך אותו חפשי מעמך [שאתה גם מעניק לו], כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים".

בסיכום: הכל מודים שדורשים "שכיר שכיר" לגזרה שוה, אך לדעת חכמים "ועבדך" ממעט - זה, נמכר רק לשש ולא מוכר עצמו [ורבי אלעזר דרש זאת לדרשה אחרת].

ב. ו

מאי טעמא דתנא קמא, דאמר: מוכר עצמו אינו נרצע,

למרות שנאמר "שכיר שכיר" לגזרה שוה?

מ

שום

דמיעט רחמנא

ל

גבי

עבד ש

מכרוהו בית דין

[שמות כא]: "

ורצע אדוניו את אזנו במרצע

".

הכתוב לא היה צריך לומר שהרציעה נעשית באוזן, שהרי אמר הכתוב [דברים טו] "ולקחת את המרצע, ונתת באזנו ובדלת". ואם כן, לא היה צריך לומר גם כאן שמקום הרציעה הוא באזן.

ולמה נאמר "ורצע אדוניו את אזנו במרצע"? -

למעט, שדוקא

אזנו שלו

נרצעת,

ולא אזנו של מוכר עצמו.

ומבארת עתה הגמרא מה דורש רבי אלעזר מפסוק זה: